הדפסה
פרשת שבוע - לך לך

לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך

ציוויו של הקב'ה לאברהם, "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך", נתפש במסורת חז'ל כאחד הניסיונות הקשים שבהם נתנסה. השילוש שבראש הפרשה, מבטא את קושי הניתוק ועצמתו: ניתוק מהארץ הפיזית, ניתוק מארץ המולדת, מהעבר הלאומי ומורשתו, וניתוק אישי מבית האב – מהמשפחה והידידים.

הפרשנים כבר עמדו על ההד החריף שנשמע, מעין תמונת מראה, של ניתוק הגר וישמעאל ממולדת ומבית אב בסיפור גירושם מבית אברהם. ראשיתו, בפרשתנו (טז, ו) "ותענה שרי ותברח מפניה", לכאורה בריחה מרצון, שמודגשת גם בדבריה של הגר עצמה (להלן, פסוק ח): "ותאמר מפני שרי גבירתי אנכי בורחת". אכן, כבר רב סעדיה גאון ראה ב"בריחה" זו תוצאה בלתי נמנעת של מעשה העינוי, ולא מעשה וולונטרי-רצוני.

חלק מהפרשנים, דוגמת הנצי"ב, מבקשים לסנגר על מעשה הגירוש, ותולים אותו בהתנהגותה של הגר. אכן, פרשנות אפולוגטית זו לא נתקבלה על דעת הכל. למרות שהכירו היטב את דברי המדרש, שלפיהם האשם נתלה במידה רבה בזלזולה המעליב והארסי של השפחה בגבירתה ("ותקל גבירתה בעיניה – אמרה הגר: שרה זו אין סתרה כגילויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו ואני נתעברתי מביאה ראשונה"), יש ביטוי נרחב למדרש מעשה הגירוש לגנאי, הן בפי חז'ל, הן בפי פרשני המקרא. ואלמלא דבריהם כתובים ומסורים, לא ניתן היה לאומרם.

כך, למשל, מסביר רש"י, בעקבות המדרש (בר"ר מה, ו), את עינויה של הגר ביד שרי: "הייתה משעבדת בה בקושי". הרמב"ן הולך בדרך חריפה הרבה יותר: "חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, וישמע ה' אל עוניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרי בכל מיני העינוי". היינו: לדעת הרמב"ן, רדיפת ישמעאל את צאצאי יעקב-ישראל בכל הדורות, אינם אלא מידה כנגד מידה לחטא גירושו של ישמעאל!

בדרך זו הלך גם המהר"ם מרוטנבורג, שעמד על הערת המסורה שלפיה המילה "בורחת" נזכרת בכל התנ"ך בשני מקומות בלבד: כאן, בפרשת הגר, ובדברי הנביא ירמיהו (ד, כט), המתארים את חורבן הארץ: "שממה תהיה כל הארץ... על זאת תאבל הארץ, וקדרו השמים ממעל... מקול פרש ור?מ?ה קשת בורחת כל העיר... כל העיר עזובה ואין יושב בהן איש", ואין "רומה קשת" אלא בני ישמעאל, שעליו נאמר "ויהי רובה קשת" (בראשית כא, כ).

ואף הרד"ק מרחיב בעניין זה: "עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, ואפשר שהייתה מכה אותה ומקללת אותה ולא הייתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרי בזה, לא מידת מוסר ולא מידת חסידות. לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו ואמר לה 'עשי לה הטוב בעיניך' היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם 'ומה נאה המחילה בעת היכולת'. וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: כי שמע ה' אל עניך (להלן, פסוק י), והשיב לה ברכה תחת עניה [=עינוי]".

הרד"ק מבקש להתמודד גם עם שתיקתו הרועמת של אברהם אבינו לנוכח עינוי זה, והשלמתו עמו ("עשי לה הטוב בעיניך!"), והוא מוסיף: "ואברהם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום הבית". והרד"ק חותם דבריו: "וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות".

כדרכו בקודש במקומות הרבה, רואה הרש"ר הירש גם בבריחתה של הגר ביטוי לעצמתו של ערך כבוד האדם וחירותו, שגם השררה והאדנות לא יוכלו לו בסופו של דבר: "אין עינוי אלא הרגשת תלות. כוונתה של שרה [הייתה] שהגר תהיה משועבדת לה. עליה להיות 'שפחת שרי' – גם כאשת אברהם וכאם לבנו... אך שרה רצתה להשיג דבר שאיננו בגדר האפשרות. אשת אברהם ואם בנו לא תוכל להיות שפחה. קרבת אברהם ורוח אברהם מערערת את רוח העבדות, מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי, את השאיפה לחירות, ומנתקת כבלי עבדות".

סופו של המעשה, בגירוש הכפוי שבפרשת וירא (להלן כא, י): "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש עם בני עם יצחק". גם כאן, לא מסתיר הכתוב עצמו את הסתייגותו החריפה של אברהם אבינו מהמעשה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". רק תנחומי הקב'ה וציוויו המפורש "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", עשויים להמתיק במקצת, לא להסביר, את טעמו המר של גירוש אדם, כל אדם, מארצו, ממולדתו ומבית אביו.