הדפסה
פרשת שבוע - לך לך

פרשת לך לך

מכתב פרידה

פרשת לך לך

אבא היקר

אני לא יודע בדיוק, איך מתחילים. המחשבות מתרוצצות כבר הרבה זמן בראש, והלב שלי דופק. אני יודע שהורים עושים את הכול בשביל הילדים שלהם ורוצים בשבילם את הטוב ביותר. כל הורה מאמין שהוא עושה את הדבר הנכון והוא מחנך בדרך הנכונה את הילדים שלו.

אבא, תמיד אמרת לי: תסתכל מסביבך, תחשוב, תבדוק, אל תעשה את הדברים כאילו הם מובנים מאליהם. גם אמרת: אנשים פוחדים לחשוב, הם מעדיפים את להמשיך במה שמוכר להם ובמה שהם מורגלים. אבל אתה, אבא, חינכת אותי לאמת.

אני יודע שהדברים שאני הולך לכתוב לך הם לא פשוטים, אני מקווה שתבין אותי.

הרגשת את זה, התחלתי לשאול על אורח החיים שלנו ועל האמונה שאנו מאמינים בה. לא הצלחתי להבין, למה? שאלתי אותך כמה פעמים. ניסית להסביר. לפעמים היה נראה לי שאפילו אתה לא כל כך מאמין במה שאתה אומר, ושאתה רק מדקלם כל מיני תשובות.

לפעמים ראיתי שאתה עושה דברים מתוך אמונה עמוקה, אבל לפעמים דברים שאתה עושה נראים כאילו שהם לא קשורים בכלל לאמונה שלך. לפעמים אפילו סותרים. לא אמרתי לך כי לא רציתי לפגוע בך. הסתכלתי איך אתה מתפלל. אבא, בכנות, אתה באמת מאמין בתפילה?!

פעם כששאלתי אותך על התפילה, אמרת בהתנצלות, "בן, קשה להשתנות". אז למה אמרת לאימא: "אני מצטער שאני בתקופה הקרובה אגיע מאוחר הביתה זה קשור לקידום וצריך להתאמץ על זה ולהשקיע". גם לי אמרת תמיד "בן תשאף גבוה!"

לבסוף, מרוב שאלות, אמרת שאתה לא יודע בדיוק, וגם שאף פעם לא התעסקת בדברים הללו כי זה לא הפריע לך. הכי הפתיע אותי כשאמרת "שזה לא כל כך משמעותי לחיי היום יום, ושהמסורת היא סוג של תרבות משפחתית". אמרת שברור שהאמונה היא הדבר האמיתי ושאני אסתכל מסביבי איזה אנשים גדולים וחכמים מאמינים, ושהמעשים האלו עוברים מדור לדור. אבל בשורה התחתונה הרגשתי שזה לא זה.

אתה יודע, זה לא רק בראש זה גם בלב. הרגשתי שזה לא יכול להיות שככה אמורים להיות החיים הדתיים שלי. הרגשתי שהחיים הללו לא אמיתיים.

לפעמים פעמים שיתפתי אתכם בהרגשות ובמחשבות. בחלק מהפעמים פשוט לא הצטרפתי למה שעשיתם. בהתחלה מצאתי דרכים להתחמק ואחר כך פשוט אמרתי שזה לא מדבר אלי. היה לך קשה לקבל את זה. התחילו מריבות וויכוחים. הרגשתי שזה מאוד מצער אתכם. בסוף, הבנתם שאי אפשר להכריח. אבא, זה לא קרה ביום אחד. זה גם לא בגלל לחץ חברתי או בגלל שאני מרדן כמו שפעם בשעת כעס נפלט לך. פעם, בשיחה בחדר שמעתי שאימא אמרה לך "ואולי הטעות אצלנו"...

אחר כך היה שקט. שקט מכביד. כל אחד מאיתנו החזיק בשלו, ורק העיניים דיברו.

טוב, אני מרגיש שאני צריך לסיים כי הדמעות כבר מתחילות לרדת.

אני לא יודע איך לומר לכם, ואני מקווה מאוד שתוכלו להבין ולסלוח לי.

כשהייתי קטן, אמרת לי: "תראה את הנמלים הולכות על הארץ בטור מקן לקן, ואילו הציפורים נודדות בשמים מארץ לארץ". אני כבר גדול ויש לי משפחה. אני מרגיש שאני צריך לעזוב, כי אני מבין שכאן לא אוכל להגשים את החלום שלי, ולחפש את האמת שאני רוצה לדבוק בה.

האמת, אני מפחד, אבל אני מרגיש שזה עכשיו או לעולם לא.

אבא, אני צריך לנדוד וללכת למסע האישי שלי, ואני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי.

אוהב ומתגעגע לך ולאימא ולכל המשפחה,

בנך

אברהם