הדפסה
פרשת שבוע - לך לך

יד ה' משיבה למסלול

הסיפור הראשון המסופר על אברהם אבינו, לאחר הבחירה בו ועלייתו לארץ ישראל, הוא סיפור ירידתו למצרים ופרשת "אחותי את" הכרוכה עמו.

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אליו שרי אשתו היה הנא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואתך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (ב', י-יג).

סיפור זה מעמידנו בפני תמיהה רבתי על התנהגותו של אברם אבינו מן ההיבט המוסרי; כיצד זה עלתה בדעתו תוכנית להצלת עצמו על-חשבון הפקרת אשתו? שהרי נראה כי אילו הייתה תוכניתו יוצאת אל הפועל כמתוכנן, שרי אשתו הייתה נישאת למצרי כלשהו אשר היה חי עמה בחטא וכל זאת "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". ואם ספק בידינו מהי משמעות הביטוי "וייטב לי בעבורך" ממשיכה התורה ומבארת בפירוט "ולאברם הייטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים". והרי גילוי עריות הוא מן הדברים שאדם מצווה למסור נפשו עליהם, כיצד אפוא עלתה כזו על דעתו של אברם אבינו?

הפרשנים הקלאסיים התחבטו בבעיה והציעו דרכים שונות לפתרונה. ספורנו, למשל, טוען כי דעתו של אברם הייתה רק מעין תחבולה לזמן מה, כאשר יחשבו המצרים ששרי פנויה, ייכנסו עמו למו"מ על נדוניה ותנאי הנישואין, ובין כך וכך יברחו משם אברם ושרי. רד"ק אף הוא מצדיק את התנהגותם של אברם ורואה בה הכרח שלא יגונה מכיוון שאין סומכין על הנס ועל כן מצווה הוא לעשות את אשר לאל ידו על-מנת להינצל. (בכך מצדיק הוא גם את עזיבת הארץ מפני הרעב).

לעומת עמדות אלו מציע המדרש בבראשית רבה כיוון שונה לחלוטין:

"ר' פנחס בשם ר' פושמיא רבה אמר: אמר הקב'ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך. את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו – באברהם כתיב 'ויהי רעב בארץ' , בישראל כתיב ' כי זה שנתיים הרעב'. באברהם כתיב 'וירד אברם מצרימה' ובישראל כתיב 'וירדו אבותינו מצרימה'..באברהם כתיב 'ויהי כאשר הקריב', בישראל כתיב 'ופרעה הקריב'. באברהם כתיב 'והרגו אותי ואותך יחיו' ובישראל כתוב 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון', וכו'".

במבט ראשון נראה שהמדרש רק מציב בפנינו מקרה מובהק בו בא לידי ביטוי העיקרון של: "מעשה אבות סימן לבנים" ומלמדנו בכך כי שעבוד מצרים הוא תוכנית אלוקית קדומה הבאה לידי ביטוי רמוז כבר בקורות חיי אברם.

אולם, במבט נוסף בפתיחת דבריו של ר' פנחס "אמר הקב'ה לאברם צא וכבוש את הדרך לפני בניך" ניתן לומר אולי שאף בעל המדרש מוטרד משאלתנו, ועל כן משיב הוא שאכן לא ניתן להבין את התנהגותו של אברם, אלא אם-כן נאמר שעמד הוא בפני צו אלוקי מפורש "צא וכבוש את הדרך לפני בניך". כלומר לא נוכל להצדיק את התנהגות אברם בקנה-מידה מוסרי אנושי פשוט, עלינו להפליג למישור שלמעלה ממנו ולהבינו כציות לצו עליון.

אך דומה שהמפתיע והמקורי שבכולם הוא רמב"ן בפירושו. בראשית דבריו מביא הוא את דברי המדרש הנ"ל ונראה כהולך בעקבותיו, שהמדובר הן בעקרון מעשה אבות סימן לבנים ואף כאן "לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבניך".

ואולם ממשיך הרמב"ן:

"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשכן שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלוקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוקים ברעב יפדנו ממוות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא".

כאן אפוא, הופך הרמב"ן את גערת המדרש על פיה. אך לדעת המדרש אברם עושה מעשיו על פי צו אלוקי, הרי שלדעת רמב"ן ההיפך הוא הנכון! אברם חטא בהתנהגותו זו וכתוצאה מכך מתרחש שעבוד מצרים בהקבלה מופלאה כל כך לכל שאירע לאברם.

אם נלך בדרכו של הרמב"ן תקבל פרשה זו מסר בעל עוצמה וחשיבות ייחודית. בראשית הפרשה שומעים אנו על בחירת אברם ועל שתי הבטחות מרכזיות שהובטחו לו: ברכת הזרע וברכת הארץ. והנה בא אברם ובמו ידיו נראה כמסכל את שתיהן. הוא עוזב את הארץ וכאילו נוטש את שרי אשתו. בשלב זה נראה כאילו התוכנית האלוקית כולה עומדת בסכנה מה תהא התגובה האלוקית? האם יאמר ה' "ניחמתי כי בחרתי באברם" כפי שאמר לאחר כשלון דור המבול? לא ולא! כאן מלמדת אותנו התורה כי האדם, אף הענק שבענקים, עלול להיכשל, ולעתים ייראה כאילו ניתק הוא את הקשר לארץ ולעתיד העם, אך ההבטחה והבחירה עומדות לעד. במקום בו נכשל האדם הנבחר מופיעה יד ה' המנחמת, המצילה אותו מן הטעויות של עצמו, ומשיבה אותו למסלול שנועד לו.