הדפסה
פרשת שבוע - לך לך

מה בין ציונות מגשימה לבין ציונות רעיונית

תיאור יציאתם של אברם ומשפחתו מחרן נאמר: "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען." מדוע נדרש המקרא להזכיר הן את יציאתם מחרן לארץ כנען והן הגעתם לארץ כנען? מדוע לא נכתב 'ויצאו מחרן ויבואו ארצה כנען'? תשובה לכך ניתן למצוא בסוף פרשת נח, שם מסופר (יא,לא) שכבר תרח אבי אברם לקח את משפחתו "ויצא אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן וישבו שם." אבל ניגוד תהומי יש בין יציאת האב תרח לבין יציאת בנו אברם. אמנם שניהם יצאו למסע הגדול לכיוון ארץ כנען, אבל האב יצא מרצונו, ולכן נעצר באמצע ונתקע בחרן. ואילו בנו נצטווה ב"לך לך", ועשה את המסע עד סופו והגיע לארץ כנען.

בלשון ימינו היינו אומרים: אברם הוא ציוני מעשי ומגשים, ואילו אביו תרח הוא ציוני רוחני, היודע היטב את הרעיון והמכיר בחשיבותה של ארץ-ישראל, אך בשל הקשיים מעדיף לחיות בחו"ל. הוא מטיף לאחרים, בכתב ובעל-פה, על חשיבות העליה שאותה הוא עצמו לא יגשים. זהו גורלה של הארץ, שכל העם מכיר במרכזיותה; וזהו גורלו של העם, שפחות ממחצית בניו באו לחיות בה.

אני מבקש להתמקד בפרשה קצרה אך מרכזית מאד - ברית בין הבתרים. – משמעותה וסמליה

שבע פעמים התגלה ה' לאברהם. בהתגלות הרביעית, האמצעית שבהן, נכרתה ברית בין הבתרים (טז,ח-יא), שבמהלכה הובטח לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

לבתריהם של בעלי החיים בברית זו ניתנו ביאורים שונים. רש"י ביאר ע"פ המדרש שיש בהם רמז לקרבנות שעתידים ישראל להקריב בבית המקדש ולכפר להם על עוונותיהם. כפרה מעין זו ממשיכה גם לאחר החורבן, שאז מובטח להם לישראל, שהם קוראים בתורה פרשיות הקרבנות, והקב'ה מכפר להם על כל עוונותיהם.

הסבר אחר מביא פרופ' לוי גינצבורג בספרו "אגדות היהודים" (כרך ב' עמ' 33-34), שבברית זו "הראה הקב'ה לאברהם כל הקורות אשר יקרו לישראל בכל הדורות, וכל המאורעות אשר יארעו בעולם. עגלה משולשת זו מלכות בבל שמעמדת שלשה מלכים גדולים: נבוכדנצר ואויל-מרודך ובלשצאר; ועז משולשת זו מדי, שמעמדת שלשה: כורש ודריווש ואחשורוש; ואיל משולש אלה מלכי מדי ופרס; ותור אלו בני ישמעאל; וגוזל אלו ישראל שנמשלו לגוזל של יונה. העיט היורד על הפגרים הוא סמל למשיח בן דוד, שבעתיד לבוא יפגע בבעלי החיים - באומות השונות - ויעשה אותם פגרים פגרים. עם ישראל יתמודד עם המתנכלים לקיומו, וסופו שינחל נצחון על כולם.

ועדיין "אין מקרא זה יוצא מדי פשוטו", כמו שכתב רש"י, וצריך להתייחס לדברים כמשמעותם. רש"י ביאר על יסוד הכתוב בירמיהו (לד,יט), שכך היא "דרך כורתי ברית, לחלק בהמה ולעבור בין בתריה." מבין שני אלה - אופן כריתת הברית, ומהותה (הבטחת הזרע והארץ) - הקובע לנו עד לדורנו אנו הוא המהות, דהיינו: הברית בין ה' לעמו.