הדפסה
פרשת שבוע - לך לך

פרשת לך לך


בפרשת לך לך מועמדים אנו בפני פרדוקס מקראי: פרדוקס האוניברסליזם והייחודיות. התורה מלמדת אותנו את המונותיאיזם, את האמונה באל אחד, בורא שמים וארץ, שמלכותו משתרעת על כל הארצות ועל כל העמים. והנה המבשר הגדול של המונותיאיזם, נקרא להיות אב לעם חדש ולעזוב את ארצו ומולדתו כדי לבוא אל ארץ הייעוד. האוניברסליזם של אברהם ואמונתו באחדות ה', מביא איתו את יצירתה של ייחודיות כפולה, ייחודיות העם והארץ.
פרדוקס זה מוסבר על ידי רעיון הברית. המטרה, החזון האחרון הוא האוניברסלי, אך הדרך היא דרך של ייחודיות. פרשת אדם ופרשת נח הם נסיונות ראשונים להגיע למטרה זאת, אך הם מייצגים את כשלונו הגדול של האדם הבא לידי ביטוי באלילות ופולחנה. צריך לפרוץ דרך חדשה. הפעם, הדרך לאוניברסליזם יעבור דרך פרטיקולריזם, דרך יצירתו של עם, עם ישראל.
*****
אברם נקרא על ידי הקב'ה לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אביו ללכת אל ארץ חדשה. אברם הופך שם לאברהם, שם המבשר את עתידו, להיות אב המון גויים. נבואה זאת התקיימה באורח פלאי. בעצם היום הזה, עמים ודתות, רואים את עצמם כבני אברהם או תלמידיו. דווקא בדמותו של אברהם, התגלם בפועל בהסטוריה האוניברסליזם. הנצרות רואה את עצמה כממשיכה בדרכם של משה והנביאים. האיסלאם, חוץ מפלג מסויים שהזדהתה עם דמותו של יצחק, סרבה להודות בחובתם למקרא ולחז'ל, ופיתחו גיניאלוגיה אחרת, שגם היא שאבה לא מעט מהאגדה החז'לית, שמקורה באברהם. בדמותו של אברהם נפגשים כולם. מבחינה פוליטית הדבר מקל על הרבים. הנצרות לא חייבת לראות את עצמה כבת המסוכסכת בקונפליקט, אדיפלי אולי, עם האמא היהודית. נוח לה יותר לראות ביהדות אחות גדולה, מבוגרת, ואולי, בתפיסתה, אף סנילית. דמותו של אברהם מאפשר לאיסלאם לטעון למורשתו של אברהם, שהועברה דווקא על ידי ישמעאל ולא על ידי יצחק. האם נעלמה, האב הפך לבן-דוד. הזכרתי קודם את הקונפליקט האדיפלי עם הנצרות. אחד מסודות הקונפליקט ביננו לבין האיסלאם היא העובדה שקונפליקט זה הודחק לחלוטין. השרשים היהודיים נכרתו והעלמו. ולמרות כל זאת, זכה אברהם להיות גם כאן לאב המון גויים. יצחק הוחלף בישמעאל, ולמרות הכל, נלחמים על הר המוריה, על מערכת המכפלה, על ירושתו של אברהם.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב ג). סיום זה "ונברכו בך" התפר באופן מפתיע על ידי רבותינו בעלי התוספות: "ונברכו לשון המבריך", כוונתם לדברי המשנה "המבריך את הגפן בארץ" (כלאים א ז). ההברכה היא הטיית ענף וכיסויו באדמה כדי שיהפוך לצמח עצמאי. שתילים רבים יצאו מגפן זאת. רבים גדלו מהברכה זאת, אחרים השפעו ואף לא ידעו זאת. אברהם היה אב המון גויים.
*****
ולמרות זאת אברהם הוא אברהם אבינו. ביטאו זאת חז'ל כאשר פרשו את מעשה האבות כסימן לבנים, כייצוגים סמליים למה שיתרחש לאחר דורות עם בניהם. יתירה מזאת כמה מאורעות אין להן משמעות אלא כסמלים. על כל פנים, הקורא את פרשת חייו של אברהם רואה לפניו את התמודדותו המתמדת עם שתי בעיות מרכזיות: זרע וארץ. אברהם ושרה אין להם זרע. אברהם גר בארץ ואף קבר לאשתו חייב לקנות בכסף עובר לסוחר. חיי אם תרצו, אלו הם שתי הבעיות המלוות אותנו עד עצם היום הזה, הבעייה הדימוגרפית והבעייה הגיאוגרפית. דבר זה בא לידי ביטוי מופלא במחזה הגדול הנפרש בפני אברהם, בברית בין הבתרים. שם מודעים אנו לפרדוקס נוסף, איום אף יותר: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה... ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו יג-טז). בניו "האמיתיים" של אברהם, יתנסו בגלות. ובצורה מפתיעה, דווקא העם החוזר מהגלות הוא יורשה של הארץ.
*****
עתה יכולים אנו לחזור למחזה הגדול, לברית בין הבתרים. שתי הבטחות מבטיח לו הקב'ה. האחת היא הבטחת הזרע: "אשר יצא ממעיך הוא יירשך... הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם... כה יהיה זרעך" (שם טו ד-ה). השנייה היא הבטחת הארץ. על הבטחה שנייה זו שואל אברהם "במה אדע כי אירשנה". הבטחת הזרע יכול היה אברהם לראות בחייו. לא כך, הבטחת הארץ, שהרי הכל יתרחש אחרי מותו. נראה לי שההתגלות של ברית בין הבתרים אינה רק הבטחה אלא, כלשון הכתוב, מחזה. אברהם רואה בראייה נבואית את העתיד. אברהם רואה את הנכדים שלו משועבדים במצרים ויוצאים ממנה ביד רמה.
אברהם רואה בחייו את ברכת הזרע, את יצחק בנו. על לידתו של יצחק נקרא בפרשה הבאה, פרשת 'וירא'. בפרשת 'לך לך' לומדים אנו על שורשו ומקורו של השם 'יצחק'. הצחוק מתאר את האבסורד ואת האירוניה שבלידה הניסית של בנו של אברהם. "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" )שם יז יז(, "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה" (שם יח יב), "ותאמר שרה צחק עשה לי אלקים, כל השמע יצחק לי" (שם כא ו). פסוקים אלה מבטאים את האבסורד שבדרישה לתקווה בלתי מתקבלת על הדעת, ולאחר מכן את אי-האפשרות להאמין בהתממשותה של אותה תקווה. נסיונות רבים מצפים לנו בביוגרפיה של האבות ובהסטוריה של הבנים. יצחק יעבור את נסיון העקידה, יעקב את נסיון הגלות. ועל הכל מהדהד הצחוק שבלידתו של יצחק. זהו שחוק הגאולה על הגלות. השחוק שבא לידי ביטוי בשמו של יצחק.