הדפסה
פרשת שבוע - נח

חטאו של דור הפלגה; על גאווה וענווה

אמר רבי שמעון עיקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג), בא אדם וחטא נסתלקה מן הארץ לשמים, עמד קין והרג את אחיו נסתלקה מן הרקיע הראשון לשני, עמד דור אנוש והכעיס לפניו נסתלקה מן השני לשלישי, עמד דור המבול והשחית דרכו נסתלקה מן השלישי לרביעי, דור הפלגה נתגאה נסתלקה מן רביעי לחמישי...(מדרש תנחומא, פקודי, ו)

הגאווה נתפסת כאחד החטאים החמורים, ומאמרי חז'ל רבים מדברים בגנותה של מידה זו. מפורסמת במיוחד גישתו של הרמב"ם, שבכל המדות יש ללכת בדרך הבינונית שהיא האמצע בין הקצוות. ברם בקשר למדת הענווה, אין דרך בינונית:

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ... ולפיכך צוו חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח", ועוד אמרו "שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך". ועוד אמרו "בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה" (משנה תורה הלכות דעות פרק ב).

הרמב"ם דורש אם כן הרחקה קיצונית ממידת הגאוה. ספרות המוסר העוסקת בגנותה של מדת הגאוה היא רבת היקף. דרשנים, פרשנים ובעלי מוסר האריכו בגנותה של מדה זו, כמו שגינו אותה גם בדתות ובשטות מוסריות אחרות. ברם מעט מאוד שאלו את השאלות המתבקשות משיטה המצפה מאדם להמעיט מחשיבותו וממעלתו העצמית. מה קורה לכבוד העצמי של מי שהולך לשפלות הרוח בקיצוניות ואפילו לא בקיצוניות מה עושה מנהיג, שכדי להנהיג את העם צריך שיהיה לו תכונות שהם לא תכונות שעולים בקנה אחד עם ענווה יתירה, עם שפלות הרוח

ר' מנחם המאירי היה מגדולי בעלי ההלכה וההגות בפרובנס בסוף המאה השלוש עשרה. בחיבוריו הוא הלך בנושאים רבים בעקבות הרמב"ם. ברם בשאלת מדות הגאווה והענווה (עיין ספרו חבור התשובה) הוא נוקט גישה מורכבת ושונה מזו של הרמב"ם.

המאירי מעמיד שני מאמרי חז'ל על ר' יהודה הנשיא זה מול זה.

במקור אחד כתוב:

"ביום שמת רבי, בטלה ענווה" (סוטה מט, א).

במקום שני אנו קוראים:

"ת"ר: בשעת פטירתו של רבי... אמר להן: לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קב,ב – קג, א).

לכאורה הוראותיו לבנו בכור אינם עולים בקנה אחד עם הענווה שבה שיבחו אותו. שאלה זאת מביאה את המאירי לנסח תיאוריה מנהיגותית המתמודדת עם המתח שבין ענווה להנהגה נשיאותית.

המאירי דן במגרעות של מדת הגאוה, וחיפש אחר מקור איסור הגאוה מן התורה. הוא תמה על פסוקים בתנ"ך שלכאורה משבחים תכונות הקשורות למדת הגאוה כמו "יקר רוח איש תבונה חושך שפתיו משכיל" (משלי י, יט). יקרת רוח, הנראית כקרובה מאוד למדת הגאוה, זכה אפוא לשבח בספר משלי. הבנת הדברים שהציע המאירי מבוססת על תפיסה של מדרג הגאוה, שרק אחת מהן היא הגאוה השלילית הלא רצויה, ואילו היתר הן מדות קרובות או דומות לגאוה, ברם הן נצרכות.

ואומר כי המדה הזאת חלוקה לארבע מדרגות, הראשונה נקראת בשם גאוה, והשנית נקראת בשם שררה או התנשאות, והשלישית נקראת בשם יקרת רוח, והרביעית בשם סלסול או נקיות הדעת (חיבור התשובה).

התכונה העיקרית שרואה המאירי בגאה היא ביטחונו המופלג שכל האמת היא רק אצלו, וברצונו לנצח על חברו ולהתכבד בקלונו. אין הגאה והיהיר מעוניינים באמת אלא בכבוד ובכוח. עמדה כזאת פוגעת באדם בלימוד התורה, בקבלת עול המצוות ובתפקודו בתוך החברה. יש להתרחק מגאוה כזאת ולהיות עניו.

ברם יש מדות אחרות שנראות על פניהם כאילו שהם מתקרבים אל הגאווה, אבל נצרכים מאוד בחברה האנושית. יש אנשים שמטבעם יש בהם כוח מנהיגותי, והחברה האנושית זקוקה לאנשים עם כוח כזה. דרכו של המנהיג הוא להשתמש במדות השררה וההתנשאות כדי להעמיד את האמת על תלו, לקיים את היישוב ולהסיר הרעות והנזקים מבני אדם. המושל חייב להתנשא כדי להטיל אימה שיבלום את החטא. מושל כזה יכול להיות עניו בענייני עצמו, ברם ענווה והנהגה אינם סותרים זו את זו. משה רבינו היה עניו, ברם היה בו כוח ההנהגה "לקנא תכלית הקנאה בכל מעשה מכוער, ומתגבר בביטולו תכלית התגברות כענין המצרי וכענין מעשה העגל". המאירי מעמיד את ענוותנותו של משה רבינו שאפשר לו מדת ההנהגה, מול שפלות הרוח של אהרון הכהן שגרם לו ל"רכות ויראה", ובגלל זה לא הצליח למנוע את מעשה העגל. אין סתירה אם כן בין ענוותנותו של ר' יהודה הנשיא לצוואתו "נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים". ענווה כן, שפלות רוח לא.

ומי שאינו מלך ושאינו מנהיג? גם לאנשים מכובדים אחרים יש רף של כבוד עצמי שראוי להם לפי מדרגתם. "יקרת רוח" יאה היא במיוחד לתלמידי חכמים, ואסור להתנהג ב"הדיוטות", בצורה שיגרום לאחרים לזלזול בהם. זה פירוש הגמרא במסכת סוטה (ה,ב) ש"ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גאוה, "כלומר מעט מזער" מוסיף המאירי. הוכחה ליסוד זה מביא המאירי מהסיפור במסכת חגיגה (חגיגה ה, ב, מתורגם לעברית עם בתוספת הסבריו של המאירי).

רבי ור' חייא הלכו בדרך. כשהגיעו למקום מסוים, שאלו האם יש כאן תלמיד חכם? אמרו להם יש תלמיד חכם והוא סגי נהור. אמר לו ר' חייא לרבי, שב ואל תלך כדי לא לגרום לזלזל בנשיאותך; אני אלך לקבל פניו. הפציר רבי ברבי חייא והלך אחריו, (ר"ל שלא שמע בקולו מרוב התאוותו לשמוע דברי חכמים). כאשר נפרדו ממנו, אמר להם (החכם העיוור) "אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים יהי רצון שתזכו ותראו פני כבוד שכינה שרואה ואינה נראית". אמר ליה ר' חייא לרבי ממי ללמדת דבר זה? (כלומר מהיכן למדת להקל בכבודך ולילך ולחזר אחר הקבלת פני אחרים, אע"פ שהם תלמידי חכמים, אחר שלא למדת מהם שיכריחך בזה מצות הקבלת פני הרב, ושאינם חולים שיביאך אל זה בקור חולים. והשיב לו) מדרשתו של ר' יעקב שמעתי, שהיה רגיל לקבל פני רבו בכל יום. כשהזקין, אמר לו רבו לא להצטער שלא תוכל להקביל את פני בגלל שזקנת. אמר לו האם זה עניין קטן מה שכתוב "ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו", ומה הרואה חכמים במיתתם, כך בחייהם על אחת כמה וכמה! (הנה שהיה ר' חייא מלמד לו ומטכסס הנהגתו שלא להקל בכבודו לילך ולהקביל פני החכם האחר אחר שלא נזדמן לו לראותו, אלא שהוא ע"ה מעביר על מדותיו לכונת כבוד החכמה ולהיותו נכסף לשמוע דברי חכמים).

ר' חייא דאג לכבודו של ר' יהודה הנשיא כדי שלא לגרום לזלזול בנשיאותו. רבי סבר שמן הראוי לקבל ברכה מתלמיד חכם ואינו חושש. המאירי לומד מזה גם את מדת יקרת הרוח של חכמים וגם האפשרות של וויתור.

"סלסול המדות או נקיות הדעת" מוסיף המאירי היא קטגוריה נוספת, והיא מדה הראויה לכל אדם. התנהגות בנקיות הדעת אינה נחשבת כגאוה אלא כרמה בסיסית של כבוד עצמי הראוי לכל אדם והוא קורא לזה, "הגאות המולידה טוב הפעולות". היא מונעת מהאדם מדות פחותות ודברים מגונים. מעשיהם של "נקיי הדעת שבירושלים שלא היו חותמים אל השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם..." (סנהדרין כג, א) משמש כבסיס לגישה זאת. סלסול המדות או נקיות הדעת, היא מדה הראויה לכל אדם ואינו ביטוי לגאוה או יהירות. אסור לאדם להחזיק את עצמו לפחות ולחסר ערך. זו המשמעות של מאמרם של חכמים, "אל תהי רשע בפני עצמך", ומי שמפחית בערך העצמי שלו עלול להתחיל להתנהג בפחיתות המדות. ולכן ההפך של נקיות הדעת היא פחיתות נפש, דבר שהוא עלול להזיק לאדם.

בסיכום, מדגיש המאירי את חשיבות ההתרחקות ממידת הגאווה שדוגמתה בחטאם של בני דור הפלגה. בעלי תשובה במיוחד חייבים לפעמים ללכת לקצה האחרון כדי להשיג את האיזון הנכון. ברם המדרג של מידות דומות לגאווה נשאר במקומו. צריכים להתרחק מן הגאווה מצד אחד; ברם יש צורך בשררה, ביקרת הרוח ובנקיות הדעת מצד שני, והוא מודל למורכבותם של מושגים אלו ולמתח הפורה שבין ענווה לגאווה.