הדפסה
פרשת שבוע - נח

בין נח לאברהם

על רקע התיאור הקודר בסוף הפרשה הקודמת (פרק ו):


וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום:

וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו:

יאמר ה’ אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם:


מופיעה דמותו של נח:

ונח מצא חן בעיני ה’: פ

אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח:


על אף העובדה שהתורה מציינת בפירוש את העובדה שנח הוא "איש צדיק תמים", ועל אף שאנו מוצאים אותו פועל כפי ציוויו של מקום:

ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה: ס


ידוע כי בעקבות התוספת: "בדורותיו" נחלקו חכמים במידת צדיקותו של נח (רש"י):


בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:


כך גם נדרש רש"י להבדל הסגנוני בין האמור אצל נח:

"את האלהים התהלך נח"


את, משמעו עם, ביחד. [1] לעומת האמור אצל אברהם:

"התהלך לפני והיה תמים"


וכך הסביר רש"י את ההבדל:

את האלהים התהלך נח - ובאברהם הוא אומר (יז א) התהלך לפני, (כד מ) אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו:


המילה "בדורותיו" מעוררת קושי נוסף. לבד מהיותה מיותרת לכאורה, דבר שהביא לשני הפירושים השונים. המילה גם אינה מדויקת לכאורה. שכן היה צריך להיות כתוב: בדורו?!

יש להוסיף על כך קושי נוסף. לעומת התואר הכפול: "צדיק תמים: המופיע בתחילת הפרשה. כשהקב'ה בא אל נח קודם לתחילת המבול, הוא אומר לו:

ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.


מדוע לא מכנה אותו הקב'ה "צדיק תמים"?!

רש"י תירץ:

כי אותך ראיתי צדיק - ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו.

הגאון בעל ה"משך חכמה" עונה על שתי השאלות גם יחד:

הנה שני דורות היו דור אחד שלפני המבול ודור אחד שלאחר המבול, ובגמרא (עבודה זרה ו) תמים בדרכיו צדיק במעשיו ופרש"י תמים עניו ושפל רוח צדיק בלא חמס, שכולם היו חומסין ושטופין בעריות והנה בדור שלפני המבול היה מעלתו שהיה בלא חמס והוא לא, אבל אחר המבול היו כולם גדורים מעריות ופרושין מחמס אמנם תמים עניו ושפל רוח בדורו אין חשיבות שאצלם לא היה חשוב צדיק אבל אחר המבול שנשאר לבדו וד' דבר עמו וברכו והצילו והיה זן ומפרנס כל העולם ולא היה מתגאה אז היה נחשב במה שהיה עניו לכן אמר כי אותך ראיתי צדיק כו' בדור הזה ותמים לא זכר ודו"ק.


נח חי בשתי תקופות שונות זו מזו באופן קיצוני: "בדור השואה ובדור התקומה". בדור שלפני המבול ובדור שאחריו.

לפני המבול נתייחד נח בצדקותו.

הדור שאחרי המבול, שב בתשובה לאחר שראה את העונש הקשה לחוטאים. בדור זה כבר לא נתייחד נח בצדקותו. בדור שאחרי נתייחד נח בענוותנותו.

ולכן כשמסכמים את פועלו של נח ב"דורותיו" (בשני הדורות) הוא גם "צדיק" (במעשיו) בדור שלפני. וגם "תמים" (במידותיו וענוותנותו) בדור שאחרי. אולם כשהקב'ה בא אליו לפני המבול, מובן מדוע הניסוח הוא: כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.


הסתכלות זו על המעברים של נח, מהדור שלפני המבול, דרך "שואת" המבול, ועד לדור התקומה של הדור שאחרי, פותחת אפשרות להסתכלות נוספת על כמה מהנהגותיו של נח.


התורה מתארת כיצד נכנס נח אל התיבה:

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול. (ז,ז)


את הביטוי "מפני מי המבול" הסביר רש"י:

מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:


אולם אפשר שיש לדרוש התמהמהות זו לחיוב. נח נכנס אל התיבה, אולם העולם כולו נשאר בחוץ ועתיד לגווע במבול הנורא. קשה לו לנח להיכנס אל התיבה ולהשאיר אל מכריו בחוץ. עד אשר ברגע האחרון, עת שכבר בא המבול, חזקה עליו גזירת הקב'ה, והוא נכנס אל התיבה.


אולי ניתן ,בדרך זו להבין גם נקודה נוספת.

בתום המבול מתארת התורה ציווי שמצווה הקב'ה את נח:

(טו) וידבר אלהים אל נח לאמר:

(טז) צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך:

(פרק ח, פסוקים ט"ו – טז')


מדוע נזקק נח לציווי על מנת לצאת מן התיבה?

המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה לד) עונה על כך:

אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות.


לאור הנ"ל אפשר שקשה לו לנח לצאת מן התיבה. העולם שאותו הכיר חרב. המשימה לקומם עולם שחרב משימה קשה היא.[2] והוא נזקק לציווי מיוחד: "צא מן התיבה" על מנת לצאת ולעסוק בבניינו של העולם מחדש.


אולי זהו גם השורש של מה שעובר על נח אחר המבול:


ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען:

שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ:

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם:

וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה:


השכרות היא דרך של בריחה מן המציאות המרה. מן ההתמודדות הכל כך קשה עם החורבן המתגלה בחוץ. עד אשר נח מתכנס בתוך האהל "וישכר ויתגל".


נחזור לדברי רבותינו, אותם הדורשים אותו לגנאי, עד אשר קבעו כי אם היה בדורו של אברהם "לא יה נחשב לכלום".

וכאן יש להבין מה הוא השוני הכל כך מהותי בין נח לאברהם עד אשר לא היה נחשב לכלום?!

הזוהר הקדוש (פרשת וירא) השיב על כך:


ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אמר רבי יהודה מאן חמא אבא דרחמנותא כאברהם,

ת"ח בנח כתיב ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' עשה לך תיבת עצי גפר ואשתיק ולא אמר ליה מידי, ולא בעא רחמי,

אבל אברהם בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', ארדה נא ואראה וגו', מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע,

אמר רבי אלעזר אוף אברהם לא עבד שלימו כדקא יאות, נח לא עביד מידי לא האי ולא האי אברהם תבע דינא כדקא יאות דלא ימות זכאה עם חייבא ושארי מחמשים עד עשרה עבד ולא אשלים דלא בעא רחמי בין כך ובין כך דאמר אברהם לא בעינא למתבע אגר עובדוי,

אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות דא משה דכיון דאמר קודשא בריך הוא (שמות ל"ב) סרו מהר מן הדרך וגו', עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו, מיד מה כתיב ויחל משה את פני יי' אלהיו וגו', עד דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ואף על גב דכלהו חטו לא זז מתמן עד דאמר ליה סלחתי כדברך אבל אברהם לא אשגח אלא אי אשתכח בהו זכאי ואם לאו לא ועל דא לא הוה בעלמא בר נש דיגין על דריה כמשה דאיהו רעיא מהימנא.

נח הוא הצדיק המתכנס בתוך עולמו פנימה ואינו מתחנן ומנסה להציל את העולם כולו. אברהם ,לעומתו, מתחנן על אנשי סדום, לבל יומתו צדיק עם רשע. ומשה, מתחנן אפילו על הרשעים. והוא " עבד שלימו כדקא יאות". הוא ההולך בדרך השלימה.


המדרש (בראשית רבה, פרשה ל"ו) תיאר בנוסחא קצרה את ההבדל שבין נח לבין משה:

אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים.



ה"משך חכמה" (פרק ט, פסוק כ') ראה בדברי המדרש ניסיון להשוות בין שתי דרכים בעבודת ה':

הענין דיש שני דרכים בעבודת השי"ת:

דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד

ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם

א"כ צ"ל לפי המושג שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד ממדריגתו וכן אמרו קה"ר (ז-יד) כי העושק יהולל חכם ריב"ל שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור ובכ"ז מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו

לכן אמרו עליו (ע' סנהדרין קח) שאף הוא היה ראוי לכלייה ורק מתבודד לעצמו היה בכ"ז אחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה,

ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לגלות. שזה מורה פחיתות בנפש הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת מצרי נקרא איש אלקים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג, ועיין מד"ר ברכה (יא-ו) ודו"ק.


נח הוא עובד האלוקים המבודד, המתכנס בעלייתו הרוחנית. משה הוא הצדיק שאינו מזניח את העבודה למען כלל הציבור.

לכאורה, יש להניח מצד ההגיון ("לפי המושג") שהצדיק הראשון יתעלה למדרגות גבוהות יותר מזה השני, הפועל למען הכלל.

כנגד מסקנה זו יוצא המדרש:

נח המבודד, שנקרא בגלל זאת בתחילת דרכו: "איש צדיק", יורד ומגיע לדרגה של "איש האדמה".

משה לעומתו, איש הכלל, שבתחילת דרכו זוכה ,עקב פעילותו בתוך חיי המעשה, זוכה לתואר: "איש מצרי". מגיע בסוף ימיו לתואר הנשגב של : "איש האלוקים".


אולם, יתכן שההבדל בין נח לאברהם ומשה אינו רק תוצאה של ההבדל ברמת צדיקותם.


במדרש רבה (פרשה ל') נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה ביחס למדרגתו של נח.

מחלוקת אחת בהקשר לביטוי: "בדורותיו":

בדורותיו, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר בדורותיו היה צדיק, הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק, בשוק סמייא צווחין לעווירא סגי נהור, משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין, פתח הבית אחת ומצאה של חומץ, שניה כן, שלישית ומצאה קוסס, אמרין ליה קוסס הוא, אמר להון ואית הכא טב מינה א"ל לא, כך בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק, רבי נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק, אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל, ומונחת בין הקברות, והיה ריחה נודף, ואלו היה חוץ לקברות עאכ"ו, משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אלו היתה בשוקן של כשרות על אחת כמה וכמה, כך ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה.


רבי יהודה "מגנה" את נח וטוען שצדיקותו יחסית בלבד.


לעומתו, רבי נחמיה, רואה בנח צדיק מיוחד, שאם אפילו בדור כזה הצליח להיות צדיק, על אחת כמה וכמה שהיה צדיק יותר בדורות אחרים.


כמחלוקתם זו, נחלקו גם לגבי ההבדל שבין "את האלוקים" האמור אצל נח. לבין "התהלך לפני" שכתוב אצל אברהם.


ר' יהודה , נאמן לשיטתו, הרואה את נח כ"נחות" לעומת אברהם:


ר"י אמר משל לשר שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח.


רבי נחמיה ה"מגן" על נח, מסביר את ההבדל בעזרת שני המשלים הבאים:


ר' נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח.

ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב'ה לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל.


קודם שננתח את שני המשלים, נרצה לבחון שלשה משלים נוספים המובאים במדרש בפרשתנו, כדי להמחיש את החשיבות של לימוד משל לעומקו.


המדרש עוסק בפסוק מתהילים י"א:

ה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו.


מדוע ולמה בוחן ה' דווקא את הצדיקים!

לצורך התשובה מביא המדרש (בראשית רבה פרשה לב) שלשה משלים שונים:


ג כתיב (שם /תהלים י"א/) ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו,

אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב'ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן וכתיב (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם,


אמר רבי יוסי בן חנינה הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקב'ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן,


א"ר אלעזר משל לבעל הבית שהיה לו ב' פרות אחת כחה יפה, ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העול לא על זאת שכחה יפה, כך הקב'ה מנסה את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן, ה' צדיק יבחן זה נח, שנאמר ויאמר ה' לנח כי אותך ראיתי צדיק לפני.


על פניו, שלשת המשלים מטאים את אותו הרעיון עצמו: הקב'ה אינו בוחן את הרשעים, שכן ברור, עוד טרם לניסיון, שלא יעמדו בו. ולכן בוחן הקב'ה דווקא את הצדיקים.

אולם, אם כך מדוע יש צורך בשלשה משלים שונים: האחד מעולם הדומם (קנקנים), האחד מעולם הצומח (פשתני) והאחד מעולם החי (פרות)?!


המדרש עוסק בשלשה רבדים שונים של מהות הניסיון.

ברובד הראשוני הוא הבדיקה. הקנקני המקיש על הקנקנים, רוצה לבדוק אותם זהו הרובד הראשון של הניסיון.

אולם לניסיון רובד נוסף הבא לידי ביטוי במשל השני:

הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה כל שהוא כותשה היא משתבחת.

הניסיון משבח את המנוסה. או בלשונו של הרמב"ן (בראשית כב,א):


יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה: [3]


המשל השלישי מביא היבט נוסף. בעל הבית שם את העול על הפרה השמנה. לשם מה מניח בעל הפרה את העול? לצורכו של בעל הבית.

ובנמשל: לצורכו של הקב'ה – להוספת קידוש השם בעולם. למען נדע אנחנו, העולם כולו, מה נדרש מאתנו בעבודת ה'. או כדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג,כד):


דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו.


כל אחד מן המשלים, מוסיף, איפוא, נדבך נוסף. ואין הם מובאים בכדי.


נחזור למחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה.

ר' יהודה הסביר את ההבדל שבים "עם" ל"לפני", כנובע מההבדל במדרגה שבין נח לאברהם.

בן הגדול (אברהם) מסוגל ללכת בכוחות עצמו. ולכן הוא הולך "לפני" האלוקים.

לעומתו, הבן הקטן (נח) נזקק ל"סעד" והוא הולך "את" (עם) האלוקים, ולא לבדו.


ר' נחמיה מסביר אחרת.


הבה ננסה להבין את הנמשל בכל אחד מן המשלים.


האוהב במשל הראשון הוא נח. המלך הוא הקב'ה. והטיט היא החברה שמסביב, החוטאים שבדור.

נח נמצא כבר בתוך הטיט. הוא קפץ פנימה אל תוך הטיט.

אולם המלך (הקב'ה) מצווה עליו לצאת מתוך הטיט ולהיכנס תוך הבית (התיבה) פנימה, ולהיות "אתו"


במשל השני, המצב בדיוק הפוך.


אוהבו של המלך (אברהם) נמצא בתוך הבית. המלך (הקב'ה) נמצא במבואות אפלים. האוהב מאיר מתוך החלון. אולם המלך פוקד עליו לצאת לחושך ולהאיר שם – "לפני".


מה פשר ההבדל שבין שני המצבים?

מדוע במקרה של נח, הנמצא בחוץ – בטיט, המלך פוקד עליו להיכנס אל תוך הבית פנימה. ולעומת זאת, אברהם, היושב בתוך הבית פנימה, מקבל מהלך פקודה, לקפוץ החוצה אל המציאות האפילה?!


התשובה היא בהבדל שבין המצבים שבחוץ.

לעומת ר' יהודה שתלה את ההבדל במדרגת הצדיקים. ר' נחמיה, ה"מגן" על נח, תולה את ההבדל ב"פער הדורות".

בדורו של נח המציאות שבחוץ היא "טיט". מידות מקולקלות. "כי מלאה הארץ חמס". כשבחוץ טיט עליך להיכנס פנימה. שכן, בטיט אפשר בקלות לטבוע. גם אם רצונך לתקן את הסביבה, ואפילו קפצת אל תוך הטיט, הפקודה האלוקית פוקדת: "לך עמי".

אולם אם המציאות בחוץ היא חושך. אין רואים את המלך. הבעיה היא בעיה אמונית, ולא בעיה של מידות. במקרה כזה עליך לקפוץ החוצה. ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. [4]


נח מתכנס ומצטמצם אל תוככי התיבה.

יש הדורשים אותו לגנאי. נח במדרגתו אינו מסוגל לתקן את עולם.

ויש הדורשים אותו לשבח. העולם ירד למדרגה כל כך נמוכה, שנח אינו נתבע לתקן את העולם.





נספח:


עולמם של משלים



נרצה לראות דוגמה נוספת, איך מספר גדול של משלים המביעים לכאורה את אותו רעיון, מבטאים לאמיתו של דבר, פנים רבות של הרעיון.


המדרש בשיר השירים רבה (פרשה א') מביא סדרה של משלים שנועדו להלל את תפקידו של שלמה המלך בהרבצת תורה. ובעיקר ב"עשיית אוזניים לתורה" שפיתחו דרכים חדשות בהוראת התורה ע"י משלים וכדומה [5]:


ח ד"א שיר השירים זהו שאמר הכתוב (קהלת יב) ויותר שהיה קהלת חכם אלו אדם אחר אמרן היית צריך לכוף אזניך ולשמוע הדברים האלה ויותר שאמרן שלמה ואילו מדעתו אמרן היית צריך לכוף אזניך ולשמעם ויותר שאמרן ברוח הקודש, ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה ואזן דברי תורה וחקר דברי תורה עשה אזנים לתורה, ואת מוצא שעד שלא עמד שלמה לא היתה דוגמא, רב נחמן תרתין

א. רב נחמן אמר לפלטין גדולה שהיו בה פתחים הרבה וכל שהיה נכנס בתוכה היה טועה מדרך הפתח, בא פקח א' ונטל הפקעת ותלאה דרך הפתח היו הכל נכנסים ויוצאין דרך הפקעת, כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה,

ב. רב נחמן לישנא חורי לחורשא של קנים ולא היה אדם יכול להכנס בה ובא פקח א' ונטל את המגל וכסח התחילו הכל נכנסין דרך הכסוח ויוצאין, כך שלמה

ג. א"ר יוסי לקופה גדולה מלאה פירות ולא היה לה אזן ולא היתה יכולה להטלטל ובא פקח א' ועשה לה אזנים והתחילה להטלטל ע"י אזנים, כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה,

ד. א"ר שילא לקיתון גדול שהוא מלא רותחין ולא היה לו אזן להטלטל ובא א' ועשה לו אזן והתחיל להטלטל ע"י אזנו,

ה. א"ר חנינא לבאר עמוקה מלאה מים והיו מימיה צוננין ומתוקים וטובים ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אדם א' וספק לה חבל בחבל משיחא במשיחא ודלה ממנה ושתה התחילו הכל דולין ושותין, כך מדבר לדבר ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה דכתיב (משלי א) משלי שלמה בן דוד מלך ישראל ע"י משלותיו של שלמה עמד על ד"ת.

וגם כאן אנו תמהים לשם מה יש צורך ברשימה ארוכה של משלים. פלטין גדולה, חורשא של קנים,קופה של פירות, קיתון מלא רותחין ובאר עמוקה מלאה מים.

שהרי בעיון ראשוני נדמה שבכולם מבוטא אותו הרעיון:

היה קושי בהבנת התורה ושלמה מצא את הדרך לפשט את הדברים ולעשותם קרובים אל השכל ואל הלב.


אולם התבוננות יסודית מלמדת שמדובר בבעיות שונות ופתרונות שונים.


במשל א' הנכנסים לארמון אינם יכולים לצאת.

במשל ב' הבאים אל חורשת הקנים אינם יכולים להיכנס.


כל מלמד יודע שישנם שיעורים, שבהם הלומדים "אינם נכנסים". אין הם מבינים את הסוגיא. ויש צרך למצוא להם את הפתח.

לעומת זאת, יש שיעורים שהלומדים נכנסים אל הסוגיה. אולם, בשלב מסוים "מאבדים את דרכם" ויש צורך לסדר להם "פקעת" שתוביל אותם בבטחה בחזרה החוצה.


במשל ב' הפתרון הוא על ידי "כיסוח" – הורדת השכבה החיצונית.

במשל ג' הפתרון הוא על ידי הוספת אוזן.


פעמים יש צורך לקצץ דברים במהלך השיעור. להשאירם לפעם אחת.

ופעמים יש להוסיף – הבהרות , הקדמות, דוגמאות, לצורך הבנת הדברים.


במשל ג' אפשר להרים כל פרי לבדו. אולם קשה להרים את הכל ביחד.

במשל ד' אי אפשר לגעת. ואם תגע – תיכווה ידך.


פעמים הקושי הוא לתפוס את כל מרכיבי הסוגיא ביחד. ניתן להבין כל חלק בפני עצמו. אולם יש צורך בנתינת כלי שיאפשר לתפוס תפיסה רחבה.

אולם לפעמים מסוכן בכלל לגשת. אם תגע בחומר הלימוד הזה ללא תוספת של אוזניים – תקבל כוייה. ישנם חלקים במרחביה של התורה, שללא תוספת של אוזניים, עלול אתה לקבל כוייה. בחינת: תורה... – לא זכה נעשית לו סם המוות".


אם במשל ד' המים לידך, אולם הם לוהטים ומסוכנים.

במשל ה' המים מתוקים וצוננים, דא עקא, שהם עמוקים ויש צורך בחבל כדי להעלותם.


בשונה ממצב של לימוד סוגיות שהן כמים לוהטים ומסוכנים. ישנם מצבים שבהם המים מתוקים וצוננים, אך עמוקים הם. ויש צורך באמצעי שיקרב את המים הטובים אלינו, שפעמים קשה לנו לרדת לעומקם של דברים.


ראינו איך רשימה של חמישה משלים הנדמים כמשכפלים, זה את רעיונו של זה, מוסיפים כל אחד גוון אחר בסוגיא הנידונה.


ללמדנו שגם את משלי חז'ל יש ללמוד בעיון וברצינות כשאר פרשיות דבריהם של חכמים...










[1] כמו "קניתי איש את ה'" האמור אצל קין. שרש"י פירשו בראשית פרק ד פסוק א: "את ה' - כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו:"



[2] וזוהי גדלותם העצומה של הרב כהנמן זצ"ל והאדמו"ר מצאנז זצ"ל שאבדו בשואת אירופה את משפחתם העניפה. ועם זאת מצאו תעצומות נפש לבנות בניינים מופלאים של תורה וחסד.


[3] עי' ב דברי נחמה ליבוביץ' ז'ל "עיונים בספר בראשית" עמ' 133 שהאריכה בזה.


[4] העוגן של ר' נחמיה בפשט הוא שלגבי נח מצינו ציווי להיכנס אל התיבה. משמע שנטיית לבו הטבעית היתה לפעול בחוץ. לעומת זאת, אצל אברהם מצאנו ציווי לצאת: לך לך. משמע שנטייתו הטבעית היתה להישאר בתוככי ביתו וסביבתו.


[5] תודה לר' מאיר בקשי שהעירני על משל זה.