הדפסה
פנאי - תרבות

אודות שמידט

הסרט נפתח בסצינה המראה את וורן שמידט (ג'ק ניקולסון) יושב ליד שולחן עבודה גדול ונועץ את מבטו בשעון קיר גדול. הוא עוקב אחרי מחוג השניות שמתקדם "לעבר" השעה חמש. בשעה חמש בדיוק הוא קם ויוצא מהחדר. זהו יום עבודתו האחרון. הוא הגיע לגיל פרישה, ואחרי עשרות שנים שבהן עבד עבור החברה, הוא "משוחרר" לביתו. הוא לא מתפטר פשוט עבר את הגיל. למחרת הוא מתעורר, כהרגלו, בשבע בבוקר ומגלה שהוא לא בדיוק יודע מה לעשות עם הזמן הפנוי. הוא הולך למשרד, ומציע את עזרתו לצעיר המחליף אותו, אך הצעיר "מרגיע" אותו שהוא מסתדר מצויין. כאשר הוא יוצא מן הבנין, הוא מגלה את התיקים שבהם טיפל כל השנים, זרוקים ברחוב. הוא מבין שלא זקוקים לו יותר. וורן עובר עוד טלטלה כאשר אשתו מתה בפתאומיות, בזמן שהיא שואבת את השטיח, ולצד תחושת חופש מסויימת, הוא חש בדידות קשה מאד. בפעם הראשונה בחייו הוא מתבונן פנימה על חייו ועל משמעותם.
השגרה שהחזיקה אותו כל השנים, שעזרה לו להישאר שפוי, התפרקה, והוא נראה אבוד. הוא רואה בטלוויזיה פרסומת על ילדים נזקקים בעולם ומחליט "לאמץ" ילד אפריקאי - על ידי תמיכה כספית חודשית. בנוסף להמחאה, הוא מתבקש לשלוח לילד גם מכתב. וורן מתחיל לכתוב לילד ולספר לו על חייו ולמעשה זה הופך למעין יומן אישי, שממשיך להכתב לאורך כל הסרט. המכתבים שהוא כותב מאד אישיים וסביר להניח שהילד בן ה- 6 כלל לא יכול להבינם..הילד משמש לוורן מקור לפורקן נפשי. וורן יוצא למסע (תרתי משמע) לחיפוש עצמי, מנברסקה לדנוור, שם ינסה לעצור את בתו מלהתחתן עם גבר אותו הוא רואה כנחות ממנה.
בסרט יש לא מעט קטעים מצחיקים- הומור ציני ומתוסכל, אבל בסה"כ הסרט רציני ואפילו מדכא. מצד אחד המסר חיובי, והמסר הוא שצריך לנצל כל דקה כי החיים קצרים ואין לדעת מתי נמות. אבל המסר הכל כך אמיתי הזה מועבר בצורה מדכאת ומייגעת מדי לטעמי. לא מתאים לצופים מתחת לגיל 40 פלוס. אודה על האמת, יש קטעים מרגשים, לעיתים "זז בי מיתר" איפשהו בפנים, אבל שעתיים של צפיה באדם כל כך מדוכא לא עשו לי טוב מדי. יאמר לזכותו של ג'ק ניקולסון- שבגללו בעצם טרחתי לראות את הסרט, שהמשחק היה משכנע, נוגע ללב ופשוט טוב. כרגיל. ג'ק ניקולסון הוא אחד השחקנים היותר טובים, לעניות דעתי כמובן. הוא שחקן שעוזר לך "להאמין" לתסריט. למרות שניקולסון מאופיין בקומדיות מטורפות ובדמויות הזויות בדרך כלל,הוא מצליח בהחלט להיכנס לדמות של הזקן העייף.

אני אישית, כאמור, לא נהניתי מהחויה של לראות בנאדם נאנח בלי הפסקה על חייו המייגעים, אבל אמא שלי למשל אמרה שזה היה סרט "קשה, חזק, וטוב מאוד".

כפי שכבר אמרתי, מומלץ לגילאי 40 פלוס. ואולי בעצם גם לא כל כך, אדון שמידט בכל זאת קצת מדכא קצת יותר מדי, מה שבא לידי ביטוי אפילו בצילומים קודרים ובמשחקי אור וצל לאורך התפתחות העלילה.