הדפסה
פנאי - תרבות

אמנות בהלכה היהודית

<

תוכן

א. פתח דבר

ב. הקדמה

ג. חלק א': השתלשלות הסטורית של האמנות היהודית

ד. חלק ב': האמנות בהלכה, התיחסויות נוספות מתחילת המאה ה - 20

ה. חלק ג': דעת ההלכה על האמנות היהודית בתקופתנו

ו. סיכום

פתח דבר

האם האמן הדתי מוגבל ביצירתו האמנותית? האם ההלכה היהודית מגבילה אותו ואם כן, עד היכן מגיעה מוגבלותו

לא רבים עסקו במחקר של יחס ההלכה לאמנות, ולכן המקורות בהלכה אינם פרושים לפני האמן בבירור ועליו לכתת רגליו בעולם ההלכה כדי לדעת כיצד עליו לנהוג. במחקרי זה, ניסיתי לדלות ממקורות שונים את הדעות השונות ולהגיע למסקנה כלשהיא, אך לצערי לא מצאתי מקורות אשר מהם אוכל לצאת למסקנה חדה וברורה בנושא.

סקירה ממצה על האמנות והדת עד לתקופתו של הגאון מוילנא ,המאות ה-יא', יב', מצאתי בספרו של דוד קוטלר : האמנות והדת. גם בצלאל ססיל רות בהקדמתו לספר האמנות היהודית סקר את התקופות השונות מאז העולם העתיק וזמנו של אברהם אבינו עד לסוף המאה ה - 19 . שני המחברים הנ"ל הביאו דעות מייצגות לכל תקופה וצרפו דוגמאות של פסקי הלכה ודעות שונות ביחס לאמנות בזמנם. דוד קאסוטו בספרו: אמנות ויהדות, אסףמחקרים אשר נכתבו על יסוד הרצאות ודיונים, שהתקיימו בסמינר הבין לאומי השנתי האחד עשר של המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר. בתוכם מצאתי מספר מאמרים המתייחסים לאמנות בהלכה. תודתי למר דוד קאסוטו אשר לצורך עבודתי נתן לי את ספרו ובכך פתח בפני כיוונים נוספים ומעניינים בנושא. הפתעה גדולה ציפתה לי בספר נדיר אשר המציא בידי פרופ' דניאל שפרבר. הספר: אבות עטרה לבנים ומחברו: ר' אריה יהודה לייב ליפשיץ, ורשא, התרפ"ז (1926-7 ). בספר שאלות שנשאל הרב ותשובותיו להן. אחת השאלות היא בנושא הלכתי הקשור לאמנות ועליו ארחיב בעבודתי. פעמים שבמספר מאמרים התייחסו הכותבים לאותן הנקודות. אשתדל להמנע מחזרות מיותרות. התייחסות נוספת לאמנות בזמנינו מצאתי בחוברת שהזדמנה לידי על עניין הקולנוע והיהדות: אסופת מאמרים על יהדות וקולנוע המכללה הדתית למורים ע"ש רא"מ ליפשיץ/ בית הספר מעלה, ירושלים תשנ"ו. כמו כן אביא קטעים ממאמרי : אמנות ואמונה אשר הודפסו בעיתון הצופה ( יט' מרחשון תשנ"ז).

מבוא


האיסור באמנות הציור והפיסול נבע בכל התקופות מן האיסור של:

" לא יהיה לך אלקים אחרים על פני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ: לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך..." [1].


בתקופות שונות, ולעיתים אף באותה תקופה, הוא מתפרש באופנים שונים בהתאם לרוח התקופה. מובן שהאיסור החמור של עבודה זרה עומד בראש כל הטענות ועליו אין עוררין. יש להבין כי ההשקפות השונות נובעות מן הטענה שלא כל אמנות מתפרשת כעבודה זרה. מעניינת היא הסקירה לאורך התקופות השונות עד לזמנינו אנו.


"ההתיחסות היהודית לאמנות התבטאה בעבר בעיקר ביצירות הקשורות קשר הדוק למנהגים ולמצוות השונות. המדובר הוא על אלו מבין היהודים אשר הידרו במצוות וקישטו על ידי עיטורים ואיורים את האביזרים השונים אשר שימשו אותם לצרכי דת. בהמשך אתייחס לכך וכן לתקופות שאסרו שימושים אלו. במושג אמנות יהודית נכללת כל יצירה שצמחה מתוך האווירה הרוחנית יהודית ושנוצרה בידי יהודים בכל מקום שחיו בו. לא תמיד ניתן היה להבחין ביצירה מסויימת, אם נוצרה על ידי יהודי.

בתקופתנו, המאה ה- 20, "בצלאל" היה המוסד הראשון אשר קיבל את אישורו של הרב קוק. "[2]


כדי לעקוב אחר השתלשלות ההלכה באמנות לפרטיה, יש לבחון את הציור והפיסול בטכניקות השונות שהם פותחים בפנינו. אם בשרטוט או בהבלטת הציור באופנים שונים בציורי קיר, דיוקנאות, ציור על גבי מטבעות, ציור בזכוכית, יצירת דמות מחומר כלשהוא ,ציור על גבי תכשיט וכדו'. כל הדוגמאות הנ"ל וההתיחסות אליהן יובהרו בהמשך. טכניקות אלו נאסרו והותרו לחילופין בתקופות השונות.


חלק א' - השתלשלות הסטורית של האמנות היהודית


כדי להבין את הדעות השונות של ההלכה ביחס לאמנות בעם היהודי נבחן תחילה את ההשתלשלות ההסטורית של האמנות בקרב הקהילות היהודיות במקומות שונים בפזורה, החל מן התקופה הקדומה, קרי, מתן תורה.


בנוסף לאשר צווה ה' בספר שמות בעשרת הדברות :

" לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל" וכו' ( הפסוק בשלמותו מובא בתחילת המבוא), נאמר בספר דברים[3] :

" תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל ציפור כנף אשר תעוף בשמים, תבנית כל רומש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ".

במאמר הפתיחה בספרו " האמנות היהודית" כותב ססיל רות[4]: " איסור זה נראה כביכול כאוייב לכל התפתחות אמנותית, אך זו ראייה צרה ביותר של היקף האמנות - מכיון שלא כל אמנות תאורית היא, וגם באמנות תאורית ישנם נושאים שאינם מחייבים ציור אדם או חיה. ספק הוא אם הכוונה כאן היא לכל תאור של אדם וחיה בכל תנאי". מעשה הכרובים על פי דבריו יכול להוכיח שהכוונה רק אם נעשו הדמויות לצורך עבודת האלילים. במהלך ההסטוריה נמצא גישות שונות ופרושים שונים. היו תקופות אשר בהם נאסר באופן מוחלט והיו כאלו שבתקופתם הוטבעו דמויות אדם אפילו בכלים הקשורים בעבודת ה'. בכל הזמנים עד למאה ה - 18 נאסר לפסל בשלושה מימדים. בתקופה הקלאסית היו מעט חריגות. לפני חורבן הבית (70) נמצאו "פרצופין" בירושלים. (יר עבודה זרה מב' ג').

דוד קוטלר בספרו[5] מזכיר את הצורות הסמליות שבני ישראל נצטוו לעשות במדבר, בצורה קבועה ומחומר שנקבע מראש - בבית המקדש או במשכן. "לא תעשו לכם " - שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - תלמוד לומר - "לא תעשו לכם" (מכילתא בחודש סוף פ"י).

"לדור המדבר הורשה לעשות נחש הנחושת... דגל מצוייר לשבטים, (במדרש אגדה פ.במדבר רבה, פב') - תיאור מפורט של הצבעים ההראלדיים של שנים עשר הנשיאים ושל כל הסמלים של השבטים המצויירים עליהם: - "ומהם למדה המלכות להיות עושין מפה וצבע". וכן: "איש על דגלו ועליהם מצויירות נוסף לדודאים, עיר שכם, בית, זית, גם דמויות אריה.,שור, ראם, נחש, אילה וצורת הרבה אנשים מזויינים שהולכים למלחמה".

על פי קוטלר, בתקופת התלמוד היו מעט מקורות שדנו באופן ישיר באמנות הציור והפיסול. רבים המקורות המטפלים בעקיפין במציאות האמנותית בארץ ובחו"ל ובהשפעתה על העם. מוצאים קישוטים לנשים בצורות עטרות של כלות[6] ועיר של זהב[7] שירושלים מצויירת עליה, חותמות בטבעות מצויירות[8] ועוד.

בין האמנים שעסקו בתכשיטים ובציור היו גם יהודים שקיבלו עבור עבודתם "שכר דיוקנאות"[9] ושהיו מצווים לא לעשות תכשיטים לעבודה זרה.[10] קוטלר מניח כי ציורי הקיר שהיו מלווים הסבר בכתב - " כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות"[11], היו נמצאים במקומות נמוכים של הקיר ומצויירים בצבעים שלא היו בני קיימא באופן מיוחד, אם פרה יכולה לשפשף אותם על ידי חיכוך[12]. " צר צורה על גבי הכותל "[13] היה דבר מקובל באותה תקופה. רק שכבה קטנה יכלה להרשות לעצמה מותרות קישוטיים בבתים פרטיים. האמנות הדקורטיבית היתה נפוצה בבתי הכנסת. המקורות התלמודיים דלים ביותר. אין כמעט שרידים ארכאולוגיים. " יש להדגיש", אומר קוטלר," שהאמנות הותרה כל זמן שלא היתה סטייה מן הקו האנטי אלילי של יהדות ההלכה. צורת האדם - הדיוקנאות שצוירו על הקירות[14] היו סטייה בלתי רצויה.

ציורי בית הכנסת בדורא אירופוס הם הדוגמא הראשונה של תיאור מאורעות התנ"ך בממדים גדולים. כאן רואים את ההתחלה של אמנות הציור למעשה בעולם כולו. קוטלר מוסיף את דעתו של לאזרב[15] : "התנגדה כנראה הנהלת בית הכנסת (בדורא) לכתחילה, לשימוש בדמויות אדם לשם קישוטו, אחרת קשה להסביר את העובדה, שבתיאור עקידת יצחק צוירו הדמויות בגב מופנה וראשיהן בכתמים שחורים בלבד. בלי כל ספק נגלה כאן הרתיעה היהודית מתיאורי דמויות אדם".

דעתם של מעצבי הדת היהודית באותה תקופה בבבל ובארץ ישראל כפי הנראה היתה סבילה לצורה זו של האמנות. הם לא מחו בידי העושים במלאכה.

בסוף המאה ה- 3, ר' נחום בר סימאי (יר' עבודה זרה מב' ג'), סירב להחזיק מטבע אשר דמות אדם הוטבעה בו. באסיפה שקוימה בחצר המקדש לאחר גרוש הרומאים בשנת 66, הוטל חרם על כל הצלמים, הן של חיות והן של בני אדם.

רבן גמליאל השתמש בטבעת חותם אשר ראש אדם היה חרות עליה. "הוא הסתייע בעלייתו בלוח של צורת הלבנה, למרות האיסור המפורש מדאורייתא, ואף לא נמנע מלבקר במרחצאות שקושטו באנדרטאות בעלות משמעות פולחנית למחצה". "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי אלא נעשית אפרודיטי נוי למרחץ".[16]

במאה השלישית נמצאה בבתי הכנסת בנהרדע אנדרטה של המלך שהוצבה ללא כוונת זדון, ואף חכמים כרב ושמואל חלקו לה כבוד.[17]

בתלמוד[18] מתוארים בתיאור עשיר מטבעות מדומים אשר עליהם היו דיוקנאות של האבות וגבורי המקרא, ולא מצאו בכך טעם לפגם..

תרגום יונתן לויקרא כו' א', כתוב: "לא תעבדון לכון טעון וצלמין וקמתין מטול סגודא לא תקומון לכון ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה ברם סטיו חקיק בציורין ודיוקנון תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגוד לה ארום אנא ה' אלהכון". תרגום יונתן מרחיב את הלאו שבספר ויקרא, ובכך ביטא את עמדת בני דורו.

את השקפת המאות השלישית והרביעית מביאה הגמרא בתלמוד הירושלמי[19], ושם נאמר: "ביומוי דר' יוחנן שרון ציירין על כותלא ולא מחין בידייהו" ( בימיו של ר' יוחנן התחילו מציירים על כתלים ולא מיחה בידם).

במאה הרביעית נמצא אמנות פלאסטית בבתי כנסת וכן יצירות בבתים פרטיים ובתי ציבור אחרים. היו שמחו על כך.

במאות הששית והשביעית הוקמה התנועה האיקונוקלסטית וכמובן שמאחר וגם הנצרות וגם האיסלם התנגדו לה, גם היהדות התנגדה חריפות לכל צלם ותמונה.

במאה השתים-עשרה נוקט ר' אלייקים בר' יוסף, מגדולי חכמי מגנצא של המאה. עמדה שלילית כלפי עשיית צורות. בתשובתו על שאלה מעשית[20] הוא משיב: [21]

" על הבנין בבית הכנסת של קולוניא, בכותל הצפוני יצרו בחלונות צורות אריות ונחשים ותמהתי הרבה... ואף על פי שכוונת לשמים להתנאות לבוראם במצוות, הרי הוזהרנו בדיבור השני מלעשות כן... ואם יעלה על לב איש לומר: והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות הואיל והותרו לשם היתר נמי בבתי כנסיות? (מכילתא יתרו פכ' ד'), הלא מקרא מלא הוא שנאמר שלא לעשות, דתניא (ר"ה כד' ב') לא תעשו לכם שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ת"ל לא תעשו לכם"...ומביא הוא ראייה ממקומות שונים על כי הצורות הן ע"ז, מהוות חייץ במקום התפילה בינו לבין הקב'ה, ומשתחווה ללא כוונה לצורות ולציורים.

בימיו נעשה חידוש בשדה האמנות: ציור על זכוכית ועיקר שימושה היה לצורך אמנות דתית של הנצרות הרומית. המונח זכוכית מצויירת מסמן מילוי פתח המורכב חתיכות זכוכית בצבעים שונים, המוחזקים יחד על ידי מסגרות אבץ והיוצרים יחד - הזכוכית והמסגרות - ציור. הזכוכית הצבעונית משמשת גם רקע לצבעים השונים המצויירים עליה על ידי מכחול הצייר. קהילת קולוניא השתמשה בטכניקה זו בבית הכנסת שלה, לתיאור חיות ועופות, ר' אלייקים הנ"ל התנגד לכך והדבר לא היה לרוחו. [22]

[23]לעומת ר' אלייקים, ר' אפרים בן יצחק מרגנסבורג, התיר ציורי דמויות וחיות על הכתלים, ואילו ר' יצחק בן משה מוינה, סיפר שראה בילדותו קישוטים דומים בבית כנסת בו ביקר במייסן. ר' מאיר מרוטנברג התנגד לעיטורים בספר התפילה - מחשש שיסיחו את דעת המתפלל.


במאה השתים-עשרה התירו בעלי התוספות בצפון צרפת ציור דמות אדם בלתי שלימה. בתקופה זו יהודי אנגליה השתמשו בטבעות חותם אשר בהן היתה חרותה דמות אדם.

רש"י, ידע ולא מחה - על קיום ציורי קיר המתארים עלילות מן התנ"ך[24]: כמו מלחמות דוד בגלית עם הסברים. כנראה שהמנהג של ציורי הקיר היה רווח בין היהודים האמידים של מחוז מגוריו בצפון צרפת וחבל הריינוס.

מחבר ספר החסידים, מביע מורת רוח ממציאות תמונות בעלי חיים בבית הכנסת ובייחוד לפני ארון הקודש. הוא נחשב למחמיר ביהדות אשכנז במאה השתים עשרה. כנראה שבזמנו היה מקובל לעטר בבתי תפילה.

ספר החינוך[25] בהתייחסו לאהרן מברצלונה במאה היג' מדגיש איסור לעשות כל דמות אדם בכל חומר ואפילו לצרכי קישוט. לאחר שהוא מביא את המקורות לאיסור הוא כותב: " וזה הלאו מיחד לצורת אדם שלא נעשה אותו כלל אפלו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה". "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפלו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות".

הרמב"ם במשנה תורה[26] אוסר דמות אדם או חיה בפיסול, ומתיר קישוט דמות אדם בשטיחים.

במחצית המאה ה-19, רב איזמיר, הרב אברהם פלג'י סירב להכניס דיוקן של משה מונטיפיורי. לעומת זאת ניתן למצוא הרבה כתבי יד מעוטרים מפרס.

רבי דוד איבן זימרה התנגד לדמות אריה על ארון הקודש בקנדיה באיטליה. רבי שמואל אבוהב מוונציה 1609-1694, התנגד לתנ"ך מאוייר " כי חשב שלא יאה למלאכים להיות מתוארים בכח הדמיון האנושי הפגום".

במאות ה 17-18, פחתה הקיצוניות האיקונוקלסטית באמנות הדתית. ניתן למצוא טס ספר תורה במעשה מקשה (שלשה מימדים) בקהילות אשכנז. על הטס תיאור של משה ואהרון. נמצאו ציורי דמויות אדם בקישוטי בתי כנסת במזרח אירופה. במקרה אחד גם על ארון הקודש. בספרד באותה תקופה קישטו מצבות בתבליטים המתארים עלילות מן התנ"ך.

בספר "ארבעה טורים" מאת יעקב בן אשר שהודפס באגסבורג 1940 - יש פיתוח נחושת ובו תיאורים של האל הבורא את החיות ובריאת חוה. לספר "מנחת שי" יש שער דומה - מנטובה 1742. הספר נכתב על ידי ר' שלמה ידידיה נורצי ובהשגחת רבני העיר. על הכריכה ישנן תמונות אשר אחת מהן מתארת את חזון העצמות היבשות של יחזקאל. בראש התמונה דמות הקדוש ברוך הוא המשקיף מלמעלה כשהוא ישוב על גבי ענן. מתמיה מאד שלא נשמעה מחאה נגד תמונה זו.

החל מסוף המאה השש-עשרה נהגו במערב אירופה לקשט את הבתים, אך נמנעו מקישוטים בבתי הכנסת. גם האשכנזים נהגו כך. בגיטאות באיטליה היו קירות חלק מן הבתים מקושטים בציורי קיר של עלילות התנ"ך. רבי יהודה מודינה מספר שבימיו: "רבים נוהגים חרות לשים תמונותיהם ודיוקניהם בבתים. ביחוד אם אין הם מעשה תבליט, ואין הגוף נראה במלוא שיעורו".[27] באותה תקופה מוצאים שלשה או ארבעה מדליונים ממוצא איטלקי דיוקנאות שהוזמנו על ידי יהודים.

בתום המאה השבע עשרה נהגו רבני אירופה המערבית והמרכזית, להתיר הדפסת תמונות דיוקניהם. ( הרב אליעזר ברודי 1735). באירופה המזרחית האיסור בתוקף גם במאה התשע עשרה. הרב הראשי של אנגליה בשנים 1802-1842, הרב שלמה הירשלר, היה אדוק מאד והירשה להדפיס תמונתו מפיתוח נחושת, לציירו במדליון ולפסלו. הוא גם הוסיף ציור דיוקנו למהדורת ספר תפילות שיצא בהשגחתו.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה היו מספר ציירים יהודיים ובראשם פיסארו. גל של כשרון הציף את פריס. לציירים היהודים היו השגים כבירים. לאו דווקא ציורים בעלי נושאים יהודיים. כוחו של החרם ניטל ממנו.

לדעת גדולי תורה בתקופת המאות ה 19-20 אתייחס בהמשך בפרק מיוחד.


חלק ב' - האמנות בהלכה: התייחסויות נוספות מתחילת המאה העשרים

בספרו הנדיר של ר' אריה יהודה לייב ליפשיץ (ורשא התרפ"ז, 1918): אבות עטרה לבנים, עונה הוא לשאלות בענינים שונים. אחת השאלות נוגעת לענינינו והיא:

" בקשתי להציב תמונתו לנגד עיני ע"י הצייר, ואותה לקחתי לי והצבתיה בבית מדרשי, לקיים מה שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך" - שנראה מזה שזקננו הג"מ ר' שמואל יהודה קצנלבוגן הצטלם ותלמידו הציב את תמונתו בבית מדרשו. ובאמת רבים ימנעו את עצמם מלהצטלם כאשר כבר ר' יעקב עמדין בספ' שו"ת "שאילת יעבץ" (מ"א סימן ק"ע) על שהדפיסו בימיו מטבע של כסף עם דמות צורת אדם, ואפילו צורה של צבע".

שאלה קשה הוצבה לפני הרב ותשובתו מביאה מקורות מן הגמרא ומתלמידי חכמים בתקופתו.


וכך עונה הרב:


"בירושלמי[28], אמרו: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג..." שהרבה רבני איטליה אשר שמעם הולך בכל הארץ, הצטלמו והדפיסו את תמונותיהם בראש ספריהם, כמו הג"מ אברהם הכהן מצאנטא - "כהונת אברהם"

וכן כתב הג"מ ר' יהודה ממודינא בספרו "חיי יהודה"[29]: "חברתי מאמר... לבקשת הר' דוד פינצו שוכן במצרים... ושלחתיו לו עם כמה ספרים קטנים וגם צלם דמות תבניתי נעשה במרובע קטן לזכרון בין עיניו ממני".

באיטליה רבים מתירים לעצמם להחזיק בבתיהם צורות ופרצופים משוחים בששר עלי גליונים..." (לא הבנתי את משמעות הדבר[30]). ומוסיף המחבר: "הננו רואים שדבר זה נתפשט באיטליא בזמן ההוא להיתרא". על פי דבריו נמצאו רבנים וצדיקים מפורסמים שנעשו תמונותיהם בחייהם.

על תמונת ר' שניאור זלמן מלאדי נאמר: " והנה כל הרואה התמונה הנ"ל... יפלא הפלא ופלא על זיו הדרת קודש המאיר מהוד פניו, וממבטי עיניו ניכר כי כבוד ה' היה חופף עליו והיה מאיר לארץ ולדרים. וכעת עלה בדעת... להוציא לאור ציור התמונה הנ"ל... ולהפיצה בישראל למען תאיר תמונת פני הרה"ק הנ"ל... וידעו כי פניו פני מלאך ה' צבאות התהלך פה אתנו על אדמתנו..." (תוהה אני אם אין בכך משום סגידה וע"ז...)

בספר "שאלת יעבץ"[31] מסופר: "איש אחד הוציא מוניטין שלו בעולם, דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו והביאוהו למראה עיני וכשהצצתי בו נרתעתי. ותמהתי מאד אם נעשה מדעת הרב הנ"ל וברצונו שהיה נודע בשם חסיד בדורו, כי נסתכלתי בו והיה תבנית ראש עד החזה, עם פרצוף פנים שלם בולט, וזה לדעתי איסור גמור מוחלט בין העושה לעצמו בין שאחרים עשו לו. ויש בזה איסור כפול, האחד ל"ת של תורה: "לא תעשון אתי" וגם משום דאסור על פי הגמרא[32]". לסיכום דבריו אומר "שאלת יעבץ": מה שאסרו בצורת דיוקון ואדם כשהצורה שלימה, אבל אם חסר מכל איברים הנראין דבר, אין כאן איסור".

וכן כתב הש"ך[33]: " ונראה דכל צורות דאסר אינן אסורים אלא בצורה שלימה ממש כגון צורת אדם בשתי עיניים... וכל הגוף וכיוצא בו, אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור".

הטור סימן קמ"א: " והרמבן הוסיף עוד צורת אדם וכל שמשין שבמרום שאסורין בין בבולטת בין בשוקעת ולא מפליגנן בין שוקעת לבולטת אלא בשאר צורות דטעמא משום חשדא. הלכך לא אסירי אלא בבולטת דאיכא חשדא, אבל בשוקעת דליכא חשדא. אבל הינך דאיסורא דידהו משום לא תעשון אתי, אין חילוק". ( בכל מקרה סובר הרמבן שהאיסור קיים בגלל הפסוק: "לא תעשון אתי" )

"נשאלתי", כותב המחבר, " על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה הם עושים, אם לאו. והשבתי דלא יפה הם עושים... ונראה לי דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעונים ואין בזה משום " לא תעשה לך פסל", דלא אסור, אלא פרצוף גמור חקוק בששר, אבל במיני צבעונים מותר. .. ולכך התיר התם רשב"ם לעשות כן. דצורה של צבע מותר, כאשר כתב הרמב"ם[34]: " אסור לעשות צורות לנוי ואע"פ שאינה ע"ז - ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד... והוא שתהי' בולטת... אם היתה הצורה מושקעת או צורה של סימנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות או צורות שרוקמין באריג, הרי אלו מותרות". לדעת הרמב"ם אין חילוק בין שוקע למצייר "בסימנין על הכותל או על הלוח", בין לעשותם בין להשהותם, דכולם מותרין.

הג"מ ר' יצחק יהודה יחיאל - בפירושו עת"ה "אוצר החיים" לשמות כ' כ', הביא שם את תשובתו מה שהשיב באריכות, אודות צורות בהמות וחיות שעשאו בביהכ"נ.... " ומעתה עיקר ההלכה מבואר דבבית, ולא בביהכ"נ כל צורות מותרות בלבד שלא יעשה לשם איזה מזל ולשם איזה רוחני. וכך פשט המנהג שיש לכל אחד כלים מכלים שונים ויש עליהם צורת ארי', צורת דרקון, צורת צבי, ולית מאן דחש לאיסור, כי עשאן לנוי בעלמא... ומותר לכל הדעות. ובענין צורה שלימה אם עושה צורת אדם... של אדם גדול עד החזה לית בי' שום איסור, כי אין כאן לא תעשון אותי ואין כאן חשדא, כי אין דרך לעבוד לחצי צורה".

הרב יהודה לייב ליפשיץ מסכם את תשובתו במילים: " ובאמת יש לי בענין זה עוד הרבה דברים, אולם מפני שנתארך ונתאחר תשובתי אסיים.


בדברי הרב משתקפת דעת החכמים בתקופתו בנושא אמנות הציור וכמו בשאר התקופות אנו פוגשים דעות שונות ולכן אי אפשר להגיע למסקנה ברורה .


חלק ג' - דעת ההלכה על האמנות היהודית בתקופתנו

בהתייחסו לעניין עגל הזהב כותב אהרן הראל פיש במאמרו "היהדות והרעיון האמנותי"[35]: " בתקדים של עגל הזהב, היהדות מזהירה אותנו מפני הערצת יצירה מעשי ידי אדם, ואפילו כשזו מגיעה מבחינה אמנותית, לתכלית השלימות והשכלול. היא הופכת לעבודה זרה כשהיא נעשית עדך בפני עצמה. ואז היא נושאת קסם מסוכן ואנו מתפתים לומר: "אלה אלקיך ישראל" -

טענתו היא שהאמנות ברגע שאינה ערך בפני עצמו הינה מותרת ואפילו רצוייה.

אהרן קירשנבאום[36] במאמרו: "האמנות בהלכה" מוכיח כי לאמנות יחס חיובי בתורה והיא אף מעודדת אותה בעבודת בית המקדש: " האדריכלות הופכת למצווה חיובית, מלאכת היד מקבלת משמעות דתית בעשיית כלי המקדש, אמנויות האריגה חלק אינטגרלי בעבודת ה' - הכנת בגדי הכהונה, הכרובים - מעשי פיסול, שירת הלווים, פרשה במוסיקה. כולם בספר שמות, כל הביטויים האמנותיים הללו מופיעים בחמשת הפרקים האחרונים של ספר שמות, בנביאים: מלכים א' ו' ז', יחזקאל מ -מח', דברי הימים ב' ב' - ה', ותופסים מקום נכבד בהלכה היהודית.

המקור העיקרי בו מצוה ההלכה פעילות אמנותית מסועפת הוא הברייתא במסכת שבת[37]: , תניא "זה אלי ואנוהו (שמות טו' ב'). התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין"."

קירשנבאום מוסיף כי שני האיסורים העיקריים שהאמן יכול להיתקל בהם הינם: איסור עבודה זרה ואיסורים בתחום הארוטי.

" הפועל היוצא הוא לאסור את כל המורשת האמנותית של הפיסול והציור של העולם הקלאסי, יון ורומי, זיאוס ואפולו, אפרודיטי וכו'. כל האמנות הנוצרית: פסלי אותו האיש, ציורי המדונות והקדושים - הכל אסור - בהנאה ברכישה ובחיקוי.

קירשנבאום עורך טבלה מפורטת של האיסורים וההיתרים בנושאי האמנויות[38].

בהערותיו למאמר מוצעים אנו מקורות נוספים המתייחסים לנושא:

* מלבד איסור פסל, תמונה סמל ותבנית - מוסיפה התורה: "ושם אלקים אחרים לא תזכירו" - שמות כג' יג'.

( שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה סימן נ"ג). לגבי החכמה היונית. "להראות בה את היופי ואת הפילוסופיה המונחת ביסודה היא בגדר איסור". השוואת הדברים האלה עם דברי הפוסקים בכללותם מראה שאין בהם חומרה יתרה.


* " לא תעשון אתי אלקי כסף" (שמות כ' כ'), מכאן למדו חז'ל לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות. וכן למדו איסור פרצוף אדם, שהרי דרש רב הונא בריה דרב והשוע "לא תעשון אתי" "לא תעשון אותי" - עבודה זרה דף מ"ג ע"ב. והאדם נברא בצלם אלקים.


* כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק באיכותו ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת והאמנות למרות כל המגמות האדירות שלו. "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם" (מסכת ראש השנה דף כו' ע"ב).[39]


אפילו הרב קוק, אשר שש לקראת ההתעוררות של הפעילות האמנותית בישראל, דימה אותה התעוררות לבקשת ילדה אשר ביקשה את בובתה כדבר ראשון בשובה להכרתה לאחר מחלה אנושה. " עתה התקוה משחקת כי תחיה השושנה, תגדל ותיף, ותהי לגברת בבנות, הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל..."[40]



מענינות שתי הגישות הנ"ל על היופי שהוא למעשה המאפיין את האמנות:

יעקב יצחק לשם במאמרו "ההכרה ביופי פיזי ביהדות"[41] כותב:

" היהדות איננה דוגלת בהצגת היפה בראש חוצות, אוחם היא בעלת הכרה מאד מפותחת בכל מה שנוגע לחוש האסטטי...יש לנצל את הכמיהה לאסטטיקה להידור מצוות". היופי, לדבריו, הוא נושא המוזכר בתורה או בתנ"ך אפילו בהדגשה. על שרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". [42] במסכת מגילה[43] נאמר: "יסכה זו שרה... שהכל סוכין ביופיה". ועוד במגילה: " תנו רבנן - ארבע נשים יפהפיות היו בעולם - שרה (ואביגיל ורחב) ואסתר".[44]

זאב לוי במאמרו: "האסטטיקה בהגות היהודית"[45], מביא את דברי דון יהודה אברבנאל: " האהבה נולדת אפוא מן התשוקה ליופי, ואילו היופי עצמו נובע מן הצורה הניתנת לחומר, ועל כן טמון משהו של יופי בכל דבר ודבר. יופי אמיתי אינו ענין גשמי אלא הישג רוחני".


גם הדמיון הינו חלק בלתי נפרד מן האמנות. פרופ' שלום רוזנברג, במאמרו: "אמנות והגות יהודית - עיונים ראשונים",[46] מביא את דברי הרמב"ם המוצא בדמיון פונקציה נמוכה. הוא אומר שהדמיון הכרחי בחיי היום יום ובתהליך הלמידה. " הדמיון מפשיט מרכיבים שונים מרשמי החושים ויוצר את הדימויים העתידים להוליד את המושגים המופשטים. הדמיון משרת את השכל" אומר רוזנברג. "אולם מה מעמדו של הדמיון האוטונומי אשר יש לראות בו את מקומה של האמנות?" הוא שואל. והוא מצטט את הרמב"ם: "כל זה הימשך אחר הדמיון, אשר גם הוא יצר הרע באמת, כי כל חסרון בדבר או במידות הוא פעל הדמיון או נמשך אחר פעלו.(מו"נ, ח"ב יב'). באידאל של הרמב"ם אין מקום לאמנות.

הרב קוק לעומתו : " האמנות מגלה לנו את מה שגנוז בעמקי הנפש. אבל גילוי זה אין לראותו כפעולתו של היצר הרע. אמנם יש דברים גנוזים "שקבורתם היא ביעורם... " בכל אחד מכוחות הנפש יחד יכול לבוא לידי ביטוי הטוב והרע.[47]



סיכום

כחלק מדברי הסיכום ברצוני להביא את דבריו של ד"ר אמנון שפירא במאמרו על [48] "מדיום התקשורת/ על רקע הקונפליקט בין המודרנה לדת". בדבריו על המתח בין האסטטיקה לבין המסורת היהודית הוא אומר: " חלק ניכר ממצוות התורה - כמו הקרבנות - הובאו על רקע תרבויות העמים שסבבו את ישראל ואף קדמו לו. אך כשהגיעו לשימוש עם ישראל - קיבלו מצוות אלו תוכן יהודי חדש ומקורי (כך סובר הרמב"ם). יש לגיטימציה תורנית לעיסוק אסטטי כשלעצמו. עיסוק זה מתעלה למדרגה הגבוהה ביותר של הפעילות האנושית בהשלמת מעשה הבריאה של הקב'ה. לפיכך הקמת בית הספר לאמנות "בצלאל" למשל, הצדיקה את מכתב ההמלצה הידוע של מרן הרב קוק זצ"ל לפתיחתו.


ד"ר אמנון שפירא מעלה שאלה: " הרי יש לטעון מאידך גיסא כי העיסוק ב"מעשים הנאים" לא הובא למטרתו עצמו, אלא בהקשר מובהק של השלמת מעשה הבריאה של הקב'ה. מכאן שאין הצדקה לעיסוק האמנותי כשלעצמו אלא אם כן הוא נתפס כמעשה בעל משמע דתי. "


כאן מביא כותב המאמר ציטוט ממסכת אבות פ"ג מ"ט: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר "מה נאה אילן זה..." מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. וכתוב "כל המפסיק"... אך מי שמצא את המינון הראוי ,כיצד, איך ומתי, להבחין בין לימוד התורה לבין היסוד האסתטי, יפה נוהג."


"בספר שמות ישנם שני סיפורי אדריכלות ויצירה אמנותית. 1. המשכן שנוצר מ "זהב וכסף ונחושת, ועמם חמרים רבים נוספים, שפותחו עוד יותר בבית המקדש הראשון - בו היו "שנים עשר בקר" - שנשאו את ה"ים הגדול" (מל"ב ז' כט'). אותו בקר שימש לייצור שלילי בתכלית של עבודה זרה ב,עגל הזהב", שהדיו השליליים נשתמרו עד היום בתפילות יום הכפורים שלנו. הקטביות הזו, אותו חוט המבדיל בין שיאה של מצווה לשיאה של עבירה נוראה... יש לתורה ענין רב ביצירה ובאמנות, אבל בו זמנית מזהירה אותנו התורה מהסכנות הכרוכות באמנות. אם האדם יתחיל לעבוד את עצמו ולא את אלקיו.

...התורה מעמידה אותנו על המתח שבין ההכוונה התורנית לאדם שיהיה יוצר, פועל ובונה, לבין העלאת הסכנה שבעצם היצירה, של פריצת ההסדר הרוחני או האלוקי הראוי.

לאמר, התורה מעוניינת באדם בהשגיו וביצירתו, אבל מזהירה אותו מפני העריצות של עצמו."


אכן קשה להגיע למסקנה ברורה לאחר בירור המקורות השונים, אם בימינו ואם לאורך התקופות השונות. לדעתי אמנם התקופה היא שמכתיבה את ההחלטה. התנאים המצויים בחברה, היחס לאמנות בכלל, מעורבות הציבור הדתי בחיים אלו והרצון שלו להיות מוכר ומעורב הם אלו שיסייעו בהחלטה. כמובן שהרבנים הם אלו הצריכים להתייחס לכל הנקודות הללו ולתת את פסקם. וכל אדם יילך על פי הפסק שרבו פסק לו. טוב יהיה אם הרבנות הראשית תשב ותדון במצב שנוצר ותוציא את העם מן המבוכה בענין זה. ההתייחסות לאמנות היא צורך השעה ואין להתעלם מכך. יבואו גדולי הפוסקים וישבו עם "העם ": נציגי כל המגזרים הדתיים ואנשי חינוך, וידונו בענין זה.

ואם תרמתי משהוא לקידום הענין הרי שכרי בצידי.





בבליוגרפיה:

האמנות והדת/ דוד קוטלר, הוצאת ספרים ניומן בע"מ תשל"א

האמנות היהודית/ בעריכת בצלאל ססיל רות, הוצאת "מסדה" בע"מ, רמת גן 1974.

"אמנות ואמונה"/ נירה קרמר, הצופה, יט' מר חשון תשנ"ז

ספר החינוך/ הרב אהרון הלוי זלה"ה, מהדורה לעם, הוצאת ספרים "אשכול" ירושלים ת"ו, פרשת יתרו .

אמנות ויהדות/ דוד קאסוטו, הוצאת המכון ליהדות ומחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר תשמ"ט.

אגרות הראיה/ הרב אברהם יצחק הכהן קוק,הוצהת מוסד הרב קוק תשנ"ד.

מבוא לשיר השירים, עולת ראיה, הוצאת מוסד הב קוק, תש"ט כרך שני עמ' ג' - ד'.

בסרט / אסופת מאמרים על יהדות וקולנוע, המכללה הדתית למורים ע"ש רא"ם ליפשיץ, בית הספר מעלה ירושלים תשנ"ו.

המקורות להלכות בתלמוד מובאות בהערות לאורך העבודה.













[1] שמות כ' ב'


[2] מתוך המאמר "אמנות ואמונה" / נירה קרמר, הצופה יט' מרחשון תשנ"ז


[3] דברים ד' טז' - יח'


[4] האמנות היהודית/ בעריכת בצלאל ססיל רות, הוצאת "מסדה" בע"מ, רמת גן, 1974. למאמר זה אתייחס בחלק זה של עבודתי.


[5] ד. קוטלר/ האמנות והדת, הוצאת ספרים ניומן בע"מ תשל"א


[6] סוטה מט' ב', גיטין ז' א'


[7] שם, ובמקבילות בירוש. פט' טז'


[8] בבא קמא קד' ב'


[9] ב"מ כה' ב'


[10] ע"ז יט' ב'


[11] שבת קמט'


[12] ב"ק כג' ב'


[13] ברכות י' א', ירושלמי שם פז' ב', במד"ר ט'


[14] ירוש ע"ז פ"ג א' - האיקוניות


[15] V.N LAZAROV, ISTARIA VIZANTIYSKOI 1947


[16] עבודה זרה ג' ד'


[17] ראש השנה כד' ב'


[18] בבא קמא צז' ב'


[19] עבודה זרה מב' הלכה ג'


[20] ד. קוטלר/ האמנות והדת, הוצאת ספרים מ. ניומן בע,מ תשל"א


[21] שו"ת אור זרוע ומהר"ם בר' ברוך סי' תקלב', ירושלים תש"ג, אור זרוע פסקי ע"ז סי' רג'


[22] על שאלות שונות שהועלו באותה תקופה ראה נספח.


[23] האמנות היהודית/ ססיל רות


[24] רש"י שבת קמט' א'


[25] ספר החינוך/ הרב אהרן הלוי זלה"ה, מהדורה לעם , הוצאת ספרים "אשכול" ירושלים ת"ו, פרשת יתרו עמוד יז'


[26] הלכות עבודת כוכבים ג' י'-יא'


[27] של"א א- ת"ח


[28] פאה פ,ז ה"ה, יבמות פ"ז ה"ג


[29] קיוב תרע"ב, צד 54


[30] בכל מקום שארצה להביע דעה אישית יהיה גודל האות שונה.


[31] ח"א סי' ק"ע


[32] פ"ב דר"ה ופ"ג דעבודה זרה


[33] שם ס"ק כה'


[34] הל' ע"ז פ"ג ה"י


[35] "אמנות ויהדות/ דוד קאסוטו, הוצאת המכון ליהדות ומחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר תשמ"ט, עמ' 27


[36] שם עמ'31


[37] דף קלג' ע"ב


[38] ראה נספח 2


[39] הרב אי"ה קוק, אגרות הראיה סימן קנח'


[40] אגרות הראיה, סימן קנח'


[41] אמנות ויהדות / דוד קאסוטו, הוצאת המכון ליהדות ומחשבה, רמת גן תשמ"ט


[42] בראשית יב' יא'


[43] מגילה יד' סנהדרין סט'


[44] מגילה טו' ע"א


[45] אמנות ויהדות (הערה 41).


[46] שם עמ' 257 .


[47] מבוא לשיר השירים, עולת ראיה, ירושלים, תש"ט כרך שני עמ' ג'-ד'.


[48] בסרט / אסופת מאמרים על יהדות וקולנוע: המכללה הדתית למורים ע"ש רא"ם ליפשיץ, בית הספר מעלה י-ם, ירושלים תשנ"ו. עמ' 53