הדפסה
פנאי - תרבות

משל התמונה

פלוני הצייר עבד הרבה על תמונה אחת, קלסתר-פנים, של אישה צעירה, את מיטב כשרונו השקיע בזה את כל כוחו כמה חרדות עברו בלבו עם כל משיחת מכחול:
היצליח לדובב בשפת-הצבעים את חזיון-רוחו, את רעיונו האמנותי --- יומם ולילה נגזלה מנוחתו, שנתו נדדה ממנו, ופתו לא ערבה לחכו. הוא היה כולו אחוז להט יצירה. הכל מסביבו כאילו נתעלם מכנגד עיניו. גם בינו לבין בני ביתו כאילו הוקם חיץ סמוי. איש לא היה רשאי ויכול להפריעו. כך עברו עליו ימים רבים. והנה בא הרגע המאושר: התמונה באה לסיומה המוצלח, עתה הוא משתף בשמחתו הגדולה את בני משפחתו ואת כל ידידיו ומכריו. אמנים וחובבים מוזמנים לביתו לראות את התמונה, ופיהם מלא תהילתה ותהילת יוצרה. התמונה הפכה להיות מאורע בעולם האמנות, מרכז משיכה והתעניינות, מוניטין יצאו לה כמופת של כשרון גדול ושקידה רבה. וכאשר נתפרסם דבר התמונה בצבור הרחב, ורבים בקשו לראותה וליהנות מזיוה, הסכים הצייר להציג אותה בתערוכה השנתית של בחירי
האמנים באותה מדינה. וקהל המבקרים הוקסם מן התמונה. יש שבאו להזין עיניהם בה כמה פעמים ולא שבעו. רבים רצו לרכוש תמונה זו לעצמם תמורת סכום גדול, אבל הצייר לא נענה להם. הוא לא אבה להיפרד מתמונתו. הרבה תמונות קודמות שלו מכר ברצון ליחידים ומוסדות, אבל את תמונתו זאת לא נתרצה להוציא מרשותו בשום סכום. אעפ"י שמצבו הכלכלי היה דחוק אז ביותר. הוא היה נחרד לשמוע כל הצעת מכירה. כאילו הוצע לו להוציא נשמתו מנרתיקה. בתומי הסברתי לעצמי את פשר סירובו התמוה, כי יקרה לו התמונה הזאת מאד - משום שהשקיע בה כנראה ממיטב רגשותיו האינטימיים, מסודות נפשו הנסתרים, והוא-היא. אולם כל התופעה נתעמקה לי יותר, כאשר נודע לי עוד משהו מופלא בעניין זה מפי זקן הדור אחד אשר עוד הכיר את אימו של הצייר בעודו בעלומיה, הנה מה ששמעיתי :
אותו זקן העיד בפני כי תמונה זו של הצייר היא תמונת אמו אחרי שילדה אותו. האם מתה
משהיה בנה זה ילד קטן ולא נשאר ממנה אלא צילום אחד קטן, ועל פיו ועל פי זיכרונות-ילדותו צייר עכשיו הבן - אשר בנתיים מת עליו גם אביו - את קלסתר-פניה, אחרי שהתכונן לכך הרבה זמן ברטט-אהבה ויגון-יתמות גם יחד. אכן: סתרי-קשרים בנפש, מעמקי לב הומה --- אך כיצד גאו מעמקים אלה על גדותיהם, כיצד נתרתחו מצולות הנפש והותזו רשפי אש החוצה, נורא היה מראה!
ובמשפט זה האחרון רמוז עוד פרט מופלא בתולדות אותה תמונה.
מעשה באחד המבקרים בתערוכה ההיא אשר חמד לו לצון ופנה בשאלה הדיוטית לצייר, ואותה "שאלה" היא שהחרידתהו עד לזוועה, אותו מקרה עשה רושם כ"כ מזעזע על כל
הנוכחים אותה שעה בתערוכה, עד שגם זמן רב אחרי המקרה עדיין נתון כל אחד תחת הרושם ההוא, ובהעלותו לנגד עיניו כדי לספרו באזני מישהו, אין לשונו נשמעת לו. ובכן, כך היה הדבר בקצור: אחד מפשוטי המבקרים בתערוכה, טיפוס של מרוצה-מעצמו, חייכן דל-דעת ורב-מלל, שראה את כל התכונה הרבה מסביב לאותה תמונה ואת העניין הרב שהציבור מגלה לגביה, נתמלא עוז ויוזמה. ניגש בצעדים בוטחים אל הצייר, שעמד באחת הפינות בתוך קבוצה גדולה ממעריציו ודבר בהתלהבות על יעוד האמנות בכלל והציור בפרט, ופנה אל הצייר בקול רם ובסגנון נמלץ בלשון זו בקירוב: אדוני הצייר ודאי נוכח לדעת כי רבה התעניינות הציבור הרחב בתמונתו החדשה, ברם האולם של התערוכה קטן וצר מכדי הכיל המוני הסקרנים, וגם רבים הם האנשים שאינם רגילים לבקר בתערוכות, לכן עצתי היא כי
בהסכמת אדוני האמן הנכבד יגישו ידידיו הרבים בקשה לראש העיר הזאת שיוציא רשיון מיוחד לתלות את התמונה הנפלאה בראש מגדל-השעון המתנשא בהדר באמצע הכיכר המרכזית של העיר, וכך יוכלו רבבות תושבים ועוברי-אורח בכל יום לחזות בתמונה ולהתבשם מפלאי יופייה, ובזה יגדל כבוד האמנות בעיני הבריות, ויהולל בפיהם שם יוצרה הדגול!...ובזה אולי תתחיל תקופה חדשה ---- אולם בטרם סיים האיש ההוא את משפטו האחרון, נכנס הצייר לתוך דבריו במין צעקת-אימים פתאומית, אשר הזכירה מאוד שאגת ארי פצוע, ומשפטיו המרוסקים נפלו כרעמים בחלל האולם:" האמנות איננה ריקלמה זולה, היא תמצית החוויה הפנימית, תמצית האינטימיות שלי, ואין אני רוצה להתערטל ברשות הרבים!... התמונה הזאת היא תמונת אימי, היא אימי, היא האמהות בכלל, ואוי לי אם אעשנה הפקר לכל מבט-רחוב הנמשך אך ורק למשחק-הצבעים!...תמונתי ברחוב - זה יהיה חילול גס, בגידה באמנות, רצח האינטימיות הנפשית שלי. זלזול פרוע בכבוד היקר והקדוש
לי --- והצייר התעלף וצנח ארצה. במאמצים רבים עוררוהו והשיבו אליו רוחו. אך חיוורונו העיד גם אח"כ מה עמוק נפגע מ"עצתו" של אותו הדיוט, שנשאר עומד המום מבלי להבין מה שקרה----