הדפסה
פנאי - תרבות

לחזור בשאלה

רבות דובר ונכתב על גורמי הירידה מהארץ: קשיי החיים, המצב הבטחוני המעורער, מלחמות וטרור. העול הבטחוני הכבד הרובץ על כתפי צעיר בישראל - לעומת הפיתוי של החיים האמריקניים וכהנה וכהנה סיבות, גורמים ותירוצים.
ברצוני להתייחס כאן לירידתם מהארץ של בני הקיבוצים, משום שקווינו, שבהם אל יפגע הרע הזה. ירידתם של אלה חייבת להדליק נורה אדומה בתנועת העבודה והתנועה הקיבוצית החילונית. תנועות אלה חייבות לבדוק היכן שגו ומה ניתן לתקן. אנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד זה קורה, ש2,000" בני קיבוצים, משלוש התנועות הקיבוציות החילוניות, עקרו משורש צמיחתם הפיסים והחברתית-רעיונית וירדו מהארץ, בשעה שהנגע הזה לא פגע כמעט בקיבוצים הדתיים.
בוודאי שאין תשובה חד-משמעית לבעיה הסבוכה וכל ניסיון להצביע על תרופות פלא הוא עקר: אין תרופת פלא. אני מבקש להתייחס כאן לאחד מגורמי הירידה, שמשום מה אין מדברים בו: חינוך יהודי-לאומי-ציוני שטחי, שאנו נותנים לבנינו. אני טוען שמנת התודעה היהודית, שבה מציידים בן קיבוץ לקראת התבגרותו - היא אפילו לא על קצה המזלג.
...מה יודע בן קיבוץ על הזיקה הריגשית-היסטורית של בית ישראל אל ארץ ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במקורות ישראל. בתפילות של ימי חול ומועד?
כמה בני קיבוצים מכירים את פרקי התפילה הנפלאים והלאומיים:"על נהרות בבל..." ו"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים?" מקורות שהזינו גם את התנועה הציונית מראשיתה. אז כשאתה מגדל דור חסר שורשים יהודיים בל נשתומם אם הוא אורז את תרמילו ומיישם את עצמו בארצות, המבטיחות לו היום רמת חיים גבוהה יותר ובטחון אישי, לעת-עתה, טוב מאשר בארץ. אמרה לי חברת קיבוץ ותיקה: שפכנו את הילד יחד עם המים ואנו משלמים כעת את מחיר מחדלנו זה".
כשאני מהרהר מה הביא את משה סנה ז'ל, הקומוניסט, לצוות לערוך לו טקס קבורה דתי, כשאני חושב מה הניע את המשורר והסופר המפמני"ק מקיבוץ עין החורש, אבא קובנר ז'ל, לצוות על בנו לומר "קדיש" על קברו, הריני מניח, ששני אנשים דגולים אלה, הספוגים אהבה ישראל לשמה, הכירו בהיותם על סף המוות את חלקו של ה"קדיש" בתודעה היהודית לדורותיה. אבא קובנר, שראה את העם היהודי על סף כליונו הפיסי, ודאי ראה בקדיש" ביטוי עליון של הזדהות יהודית - גם אם לא כל תוכנו של ה"קדיש" דיבר אל לבו. האם כל מילותיו של הימנון ה"אינטרנציונל" מדברות אל לב חברי הקיבוצים? שרים אותו משום שהפך לסמל במרוצת השנים. אז מה לעשות ויש לנו סמלים יהודיים? האם נזרוק אותם לפח
האשפה ההיסטורי, או שמא נאמץ אותם, תוך ביקורת ואולי תוך שינויים. נאמץ אותם משום שהם "שלנו" מדורות ויש קשר הדוק בין סמלים אלה לבין הרציפות היהודית לדורותיה.
אם אנחנו, אנשי מפ"ם ואנשי תנועת העבודה, לא נאמץ לנו את היפה שביהדות. אנו, במו ידינו, מקצצים בשורשי הוייתנו הלאומית ובאין שורשים אפשר לקום מחר בבוקר ולראות שאיננו עם. אפשר מחר בבוקר לעקור מכאן, מארץ קשה ודוויה, לרדת ולהתבולל אט-אט - הם זה מה שיקרה וזה מה שקורה כבר במציאות.
אם נכון שאין עתיד ללא עבר, אזי עלינו לקרב אלינו את עברו של העם הזה.
להיטיב להבינו ולכבדו. וכשנבין אותו יותר נלמד את בנינו איזה מקום תופסת ארץ ישראל במסורותינו ובמקורותנו. ואז אולי יבינו הבנים, שלא פסק מעולם הקשר היהודי-מסורותי-רגשי ודתי עם ארץ ישראל ומכאן גם זכות היותנו כאן - בלי לשלול את זכותו על אותה ארץ עצמה של העם השני החי בה. האם איננו חשים, שאנו מגדלים דורות של בנים, המתחילים לפקפק בעצם זכותנו על הארץ הזאת?
אם חפצי חיים אנו עלינו לעשות רוויזיה והרבה "אמיתות", שלאורן אנו מחנכים. כוונתי איננה שעלינו לחזור בתשובה, אלא לחזור בשאלה. כאשר נרבה לשאול נמצא גם את המענה, החלקי לפחות, ואולי נציל כמה בנים מירידה מהארץ, שהוריהם החילוניים עלו אליה בחרדת קודש.
(כותב הוא עיתונאי, חבר מפ"ם, כתב "על המשמר")