הדפסה
נקודה למחשבה - אדם וחברה

מכוון הפסנתרים

ערב ראש השנה תשס"א.

כולם היו הולכים אליו ואף פעם לא התאכזבו. היו כאלה שאפילו התאספו כל פעם מחדש לראות איך הוא מצליח. כמה פעמים גם ניסו לבלבל אותו ועשו המון רעש כדי לראות מה הוא שווה באמת וכן, הוא הצליח. הוא היה מכוון פסנתרים בעיקרון (אולי כי פסנתר זה הכלי הכי פנימי) אבל הוא היה מכוון את כל הכלים שאי פעם נוצרו. אפילו המציאו במיוחד כלי לנגינה באמצעות לחלוחית העין וגם אותו הוא הצליח ואמר בקצת עצבות שזה אפילו קל יותר מפסנתר.

הוא תמיד אומר שזה עניין של שמיעה טובה וכנראה ניתנה לו מתנה (או מטלה) טובה משמים ושזה באמת אמור להיות לכולם. אחרי שראיתי אותו עושה את זה לפחות ארבעים ותשע פעמים (אולי זה כבר נהפך לחמישים), ואני לא מגזים, יש לי הרגשה שזו לא השמיעה אלא איזה רעד שעובר לנו בקצוות של השער ובדיוק ברגע הזה הוא עוצר ואומר, "מכוון למעלה !" ונותן את הכלי לבעליו והולך בפנים עגומות לביתו שעד עכשיו נדמה שהיה בצורת פעמון ועכשיו נראה כמו סתם איזה סיר הפוך. מאז שגיליתי את הרעד הזה לא הפסקתי לחפש אחריו, חבל שלא התייעצתי איתו לפני כל זה אבל בכל זאת נראה לי שכל זה לא היה לשווא. איפה לא הייתי לאן לא פניתי קפצתי לתהום, לפסגות ההרים, ללוע השמים, עופפתי במסלול נדידה של כל החיות, אפילו זמזמתי כמו מכונת כביסה והמיתי כמו מקרר. רדפתי אחרי הצליל שכל האלקטרונים בורחים מפניו, אך עדיין לא הגעתי למשב רטט וגם זה אולי בבסיס הקרקפת. אולי זה מה שנתן לי את האומץ להתקרב אליו, אל האיש ששמע את כל הצלילים שבעולם וכיוון אותם (למעלה!) ולשאול אותו, או יותר נכון לבקש ממנו שילמד אותי איך שומעים את הצליל או לפי מה שומעים את מה שמרעיד אפילו קצוות של שער שם למעלה. בהתחלה הוא לא הסכים ואמר שלא כדאי לי לדעת, אחר כך הוא אמר שאני צעיר מדי ולא מספיק מנוסה אך אחרי שהראיתי לו את כל המראות שראיתי ורוח קטבים ומדבר נשבו על פניו גם יחד, נתרצה. מכאן ואילך הכל היה אחרת. הצבעים נתחדדו, קשיות של קרקע נתרככה והצלילים....

אם לא הייתי מרגיש וחי את כל מה שאמר לי הייתי בטוח צוחק לו בפנים. הכל שר, מנגן. אמר, כל העולם כולו שבעה ממדי ניגון שההרמוניה בה הם זורמים וממנה מזרימים אין לה סוף. אך כמובן שישנם כמה חללים של מחסור בכלים או גרסאות שגויות של תווים ולפעמים אף עיבוד מעוות של חלק מהכלים, בעיקר מה שפוגע ואף ניתן לתיקון זה שהכלים לא מכוונים זה עם זה. לכן גם קצת עצוב, אמר ונתחייך. מה שהכי חשוב בזה ואולי גם הכי קשה אבל בטוח עקרוני זה לא להכריח אף אחד להתכוונן. זה צריך לבוא ממנו ורק אז זה יהיה מכוון טוב ונכון. כך אמר לי ונדמה שראיתי דמעה בעינו (או שזו היתה עיני שלי) אך משום מה ראיתי בה שמחה. ועד היום כל פעם שאני מכוון את הכלים בבית הפעמון, שפעם בשנה מצלצל באין סוף צלילים, אני נזכר בקולו הבלתי ניתן לחיקוי ואומר בקול: "מכוון פנימה !


אילון הורביץ (תשמ"ב- תשס"ד).

נולד וחי את 22 שנותיו ברמת הגולן.

למד בישיבת "תורה מנהיגה", בירושלים ולאחר לימודיו שירת שנתיים ושלושה חודשים בפלח"ן גבעתי. נפל בעת מילוי תפקידו בתרגיל ברמת הגולן.

היה איש של שמחה, שירה ורצינות ונשם חיי תורה.