הדפסה
נקודה למחשבה - אדם וחברה

לרקוד על הכל


לא חסרו לו שאיפות. אבל הוא רצה להיות מושלם. מושלם כזה, שכולם ידעו שהוא מושלם. הוא הבין שהדרך היחידה להגיע למטרה, היא לרצות את רצון כולם. כך שהמושלמות, שתכנס למודעות כולם תהיה מושלמות-מושלמת. מאז היותו צעיר לימים, זה דבק בו.לשמוע אחרים, ולבצע. הוא היה תמיד בטוח שהדברים שהם אומרים היא הדרך הטובה ביותר בשבילו, והכל זה רק לטובתו , כך הם תמיד אמרו, וכשהוא ביצע, והם היו מרוצים, הוא הבין שזהו ייעודו. אז, הוא לא ידע לאן זה יוביל, אז , הוא לא ידע שאי אפשר לרצות את כולם, אבל הוא החליט להתעקש .כשהתבגר הוא עדיין זוכר בבירור, ימים קשים, בהם היה שמח לו היה ניתן לו הכח להתפצל. הגיעו זמנים בהם היה צריך למלאות אחרי שני רצונות בעת ובעונה אחת, כל כוחותיו הושקעו כדי למצוא את הדרך לרקוד על הכל, ושאף אחד לא יפגע. לא פעם קרו מקרים שבהם הופיע באירוע פחות זמן מהמתוכנן, מקרים שבהם הצטרך להתגנב ממקומות מסויימים רק כדי להגיע למקום האחר כפי שנתבקש. קשיי מרחק או זמן לא הצליחו לחסום אותו. הוא ידע שאסור שמישהו יבוא אליו בתלונות, והוא עשה הכל כדי למנוע את זה. ואז, אז זה כבר הפך לטבע שלו בצורה רשמית ובלתי נפרדת, הוא היה מוכרח לרצות את כולם.
עם בגרותו הגיע השלב בו הוא היה אמור למצוא את הדרך, אותה דרך יחידה שחלקנו נולדים אתה, וחלקנו עדיין לא מצאו.
הרבה גשרים הוצעו לו, לעבור דרכם את העולם. הוא פסל את רובם, הדרכים האלו פשוט לא דיברו אליו. האנשים שהטביעו בו את דעותיהם מאז קטנותו, לא הפסיקו מלחוות את דעתם. כך שלבסוף הוא נשאר עם שתי דרכים מקובלות, ושבעצם לא היו ממש נוגדות זו את זו.. הגשר האחד נדמה היה בעיניו כגשר מוצק, הוא העדיף לקרוא לו ``הגשר המעמיק`` היה בו חיסרון אחד ויחיד, לא היה בגשר הזה מעקה לתמוך בו בדרך. מי שרצה לעבור בבטחה היה עליו לאחוז בכל גופו וכוחותיו את המעבר ,ומובטח היה לו שיגיע בשלום. הגשר השני `` הגשר הפושר`` הוא היה הרבה יותר רחב , והיה לו מעקה, חסרונו היה, בחיבוריו הרופפים שערערו את בטחונם הפסיכולוגי של העוברים בו.
עברו עליו לבטים ומחשבות ,שכנועים והצעות , לבסוף, הוא החליט. ליתר דיוק, הטבע שלו החליט בשבילו . הקושי לא הרתיע אותו, הוא היה מוכן להתאמץ ולהשקיע את כל כוחותיו, - הוא החליט לפסוע על שני הגשרים. הוא הניח את רגלו האחת על הגשר המעמיק ואת רגלו השניה, על הגשר הפושר, והחליט להתקדם הלאה, רצונו העז, הצליח להשכיח את הכאב הכרוך במתיחת הרגלים האתלטית הזו, והוא התקדם צעד אחר צעד, שמח במציאת הדרך לרקידה על שני החתונות..
בתוך תוכו הוא ייחל, שהדרך המושלמת מבחינתו, תשלח לו בסופו של דבר , את האחת המושלמת.. את אותה אחת שכולם מרוצים ממנה, ושהיא עושה הכל כדי לרצות את כולם, כך בין שני הגשרים כשהוא הולך בדרך של כולם, גם של הפושרים וגם של המעמיקים . הוא ידע שהיא תגיע - המאחדת של הטוב והמושלם מבין שני העולמות.
והן התחילו להגיע בזו אחר זו, כל אחת מיוחדת בדרכה שלה, הוא ידע שהחיפוש יהיה קשה, הוא לא תיאר לעצמו שהסיכוי למציאה בסופו של דבר, הוא אפסי וכמעט בלתי אפשרי. כולן פשוט נשארו בדרכן, על הגשר היציב שעליו הן נולדו, הן גם לא רצו להתאמץ, לא היה בהן את הכח ליצור גשר חדש, הרגש הנוח לחיות על גשר שיסדו אנשים לפני מאות שנים, מנע מהן את הכח להתחיל הכל מהתחלה.
רק אז הוא הבין שהצדק המושלם שלו, הוא בעצם צדק - טעות. ההשקעה שלו הייתה לשווא. אבל אז, זה היה מאוחר מדי… הוא היה באמצע, בין שני העולמות, שנות חייו שכלו לריק, חסרו כעת כדי לחזור ולהתאחד עם דרך אחד מהגשרים . זה היה חסר תקווה..
הוא הפסיק לפסוע, הרגשות כרכו אותו מסביב לבטנו, ולפתו אותו בחוזקה . הגשרים נשמטו מתחת לרגליו, הוא נשאר תלוי באוויר כשרגשותיו אוחזות אותו מבטנו...