הדפסה
נקודה למחשבה - אדם וחברה

הגינה של צפרדי

צפרדי היה בגינה שלו.
קרפד בדיוק טייל לשם.
"איזה גינה יפה
יש לך, צפרדי", הוא אמר.
"כן", אמר צפרדי, "היא יפה מאד,
אבל עבדתי קשה בשבילה".
"הלוואי שגם לי הייתה גנה", אמר קרפד.
"הנה לך קצת זרעים של פרחים.
תזרע אותם באדמה", אמר צפרדי,
"ודי מהר תהיה לך גינה".
"כמה מהר?" שאל קרפד.
"ככה, די מהר", אמר צפרדי.
קרפד רץ הביתה.
הוא זרע את הזרעים של הפרחים.
"עכשיו, זרעים", אמר קרפד,
"תתחילו לנבוט".
קרפד צעד הלוך ושוב כמה פעמים.
הזרעים לא התחילו לנבוט.
קרפד התכופף
קרוב לאדמה
ואמר בקול רם:
"עכשיו, זרעים, תתחילו לנבוט!"
קרפד הביט באדמה.
הזרעים לא התחילו לנבוט.
קרפד התכופף
קרוב-קרוב לאדמה וצעק:
"עכשיו, זרעים, תתחילו לנבוט!"
צפרדי הגיע בריצה במעלה השביל.
"מה כל הרעש הזה?" הוא שאל.
"הזרעים שלי לא רוצים לנבוט", אמר קרפד.
"אתה צועק יותר מידי",
אמר צפרדי. "הזרעים המסכנים האלה
פוחדים לנבוט".
"הזרעים פוחדים לנבוט?"
שאל קרפד.
"כמובן", אמר צפרדי.
"תן להם מנוחה כמה ימים.
תן לשמש לזרוח עליהם,
תן לגשם לרדת עליהם,
ודי מהר הזרעים שלך יתחילו לנבט".
בלילה,
קרפד הביט מן החלון החוצה.
"ייאוש!" אמר קרפד.
"הזרעים שלי עוד לא
התחילו לנבט.
הם בטח פוחדים מן החושך".
קרפד יצא אל הגינה שלו
ולקח אתו כמה נרות.
"אני אקרא להם ספור",
אמר קרפד.
"ואז הם לא יפחדו".
קרפד קרא סיפור ארוך
לזרעים שלו.
במשך כל היום הבא
קרפד שר
לזרעים שלו פזמונים.
ובמשך כל היום הבא
קרפד קרא
לזרעים שלו שירים.
ובמשך כל היום הבא
קרפד נגן
לזרעים שלו מנגינות.
קרפד הביט באדמה.
הזרעים עדיין לא התחילו לנבוט.
"מה אני אעשה?" יבב קרפד.
"אלה בטח הזרעים הכי מפוחדים בעולם!"
ואז קרפד היה עייף מאוד,
והוא נרדם.
"קרפד, קרפד, התעורר", אמר צפרדי.
"תסתכל בגינה שלך!"
קרפד הסתכל בגנה שלו.
צמחים ירקרקים התחילו לצוץ
מתוך האדמה.
"סוף סוף", צעק קרפד,
"הזרעים שלי לא פוחדים יותר לנבוט!"
"ועכשיו תהיה גם לך גנה יפה", אמר צפרדי.
"כן", אמר קרפד,
"אבל אתה צדקת, צפרדי.
עבדתי בשבילה קשה מאד".