הדפסה
נוער - אמונה לנוער

מכתבים גלויים לנוער - נכשלתי

שאלה: נכשלתי. נפלתי בחטא ואינני מצליח לצאת ממנו. כל מאמצי לחזור לעצמי עולים בתוהו. אני מנסה, משתדל, מתאמץ, ושוב נופל. אין מוצא. אני מיואש. למה ה` לא עוזר לי, מה הוא רוצה ממני! מאז שהחטא התלבש עלי, אינני מכיר את עצמי ואינני יודע מי אני - דתי או חילוני, מאמין או כופר אני מסובך עם עצמי. אני בונה אידיאולוגיות שלמות כדי לתרץ את עצמי, ואחר כך אני מתבייש מהמחשבות הרעות האלו. כיצד יוצאים מזה <

תשובה: המלחמה עם היצר היא קשה. לא תמיד אנו יוצאים ממנה מנצחים, לא תמיד ידנו על העליונה. ``אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא``. אבל, איננו מרימים ידיים. אנחנו מתייחסים לנפילות כתבוסות זמניות וממשיכים להיאבק עם היצר ללא הפוגה.

כל עוד אדם מתייסר על נפילותיו, כואב ומתבייש, סימן הוא שנפשו לא לקתה לגמרי. נותרה בה בריאות ומקוננות בה אמונה גדולה בה` ושאיפה לטהרה לקדושה. חז``ל (יומא פו ב) אומרים: ``כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר``. אשריך שהעבירה לא נעשתה אצלך כהיתר אלא נותרה עבירה שצריך להסתלק ממנה.

טבעי הוא שהמצב שבו אתה נתון - אתה שואף לטוב אבל עדיין אוחז ברע - יוצר אצלך בלבול. בלבול בזהות. קרע פנימי. אין שלווה לנפש אלא כאשר קיימת הרמוניה בין כל חלקיה וכוחותיה. כאשר הטוב והרע נאבקים בתוך האדם, הוא חש שכל עולמו מתנודד.

יש המבקשים להימלט מהמתח הפנימי הזה על ידי שקיעה גמורה ברע ובלבד שיזכו ל``השלמה פנימית`` בין חלקי אישיותם. כך נהגו עמים רבים במהלך תולדות האנושות, שהשתיקו את קולות המוסר והמצפון שבקעו מתוך נפשם על ידי התמכרות לטומאה, כניעה מלאה לרשעות וצלילה לעומק החטא (אורות, עמ` קמא). כך גם קורה שנערים שנכשלו בעבירה אחת ואינם מסוגלים לשאת בתוכם את הקרע הפנימי באישיותם, בוחרים בבת אחת להשליך מעליהם את כל התורה כדי להיות ``עקביים`` וכדי להרגיש אחידות נפשית. הסתירה הפנימית מטריפה את דעתם, לכן הם צוללים בעובי החטא, מחליפים זהות, משנים את המראה החיצוני שלהם, ומסלקים את עצמם מהמאבקים הפנימיים. האם הם פתרו בכך את הבעיה, האם הם השתחררו מהעימות הפנימי הטורדני כך הם סבורים, אבל הם טועים. השאיפה לקדושה לא נמחקה, היא תתעורר, היא לא תיתן להם מנוח ותאלץ אותם לשוב לשדה המאבק ולשנות את דרכם פעם נוספת. אבל, הפעם, לא בכיוון של ירידה אלא בכיוון של עלייה.

הבט סביבך, כמה וכמה נערים ונערות שנפלו לתחתית הסולם, ושוב טיפסו בחזרה למעלה למעלה!

חז``ל (סוכה נב א) מספרים שלעתיד לבוא יביא הקב``ה את היצר הרע וישחט אותו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. ``צדיקים נדמה להם (היצר) כהר גבוה. הרשעים נדמה להם (היצר) כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכים ואמרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה``. פירש רש``י: הצדיקים בוכים כאשר נזכרים בצערם שהיה להם לכבוש את היצר הרע בחייהם. היצרים והדחפים הם גם הר גבוה וגם חוט דק. בשעה שאדם נאבק עמם, נדמה לו שעומדים מולו כוחות ענקיים שלעולם לא ינצח. אבל כשהניצחון כבר מאחוריו, הוא מביט על היצר בזלזול. בסך הכל הוא חוט דק.

קשה להימצא בתוך התהליך בעת הטיפוס על ההר הגבוה. מטפסים ועולים קדימה, ולפתע מחליקים ונופלים אחורה. אל ייאוש. אל תתייאש מעצמך ואל תתייאש מהשגת היעד. שבע ייפול צדיק וקם. אל תתייחס אל עצמך כאל רשע או כופר, חס וחלילה, אלא כצדיק שנפל ומנסה לקום.

בכל הקשור לניסיונות אין שוויון בין בני אדם. יש מי שבחלקו נופלים יותר נסיונות, יש מי שעליו אמרו: ``כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו`` (סוכה נב א). יש מי שהוטלו עליו משימות קשות במיוחד, יש מי שאין נותנים לו לנוח רגע אחד בחייו אלא יצרו ``מתגבר עליו בכל יום`` (שם), ויש מי שנאלץ להתמודד עם הרבה נפילות אישיות.

``קוה אל ה`, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה``` (תהילים כז יד). קברניט איננו נוטש את ספינתו בעת שהגלים סוערים. הוא חותר בהתמדה אל החוף. ``קוה אל ה```. מנסה ושוב מנסה. ``אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה` חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה``` (ברכות לב ב). ``הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך`` (דברים רבה ב).

``קוה אל ה`, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה```.



גליון מס' 63 לפרשת שופטים / מכתבים גלויים לנוער - מוסיקה


שאלה: אני אוהב מוסיקה - שירים עבריים ושירים לועזיים. לשמוע מוסיקה מתקליטורים זה מאוד נחמד, אבל חוויה אמיתית יש לי רק כאשר אני הולך להופעות של זמרים. זה חי, זה אמיתי. אני מודע לכך שהאווירה איננה מתאימה לאדם דתי, אבל אני מתעלם ממנה במודע ומתרכז בהופעה עצמה. האם יש פסול בדבר האם יש באמת עדיפות לשירים חסידיים

תשובה: כוחה של המוסיקה על האדם הוא גדול. האדם נמשך אליה, אוהב אותה ואפילו מתמכר אליה. מנין זה נובע המוסיקה היא חלק מהאומנות הפורטת על נימי הרגש של האדם ומשפיעה על דמיונו. לכן, חכמי ישראל העריכו אותה והתייחסו אליה כ``חכמה`` נפלאה בגלל גודל השפעתה על הנפש. וכך כותב רבי יהודה הלוי (כוזרי, ב, סה) בהתייחסו ל``חכמת הנגינה`` בבית המקדש: ``אין ספק כי במקום הקדוש ההוא הגיעה האומנות הזאת לשלמות ולשכלול ושם עוררה את הנפשות, כאשר ייאמר עליה שהיא מעתיקה את הנפש ממידה אל הפכה``. המוסיקה משפיעה על נפש האדם, על מצב רוחו ועל עולמו הרגשי. היא מסוגלת להעביר את האדם מעצבות לשמחה, וכן להפך; ממתח לרוגע, וכן להפך; משנאה לאהבה, וכן להפך; מהחצנה להפנמה, וכן להפך.

גדול כוחה של המוסיקה - מכאן שבחה ומעלתה, ומכאן סכנתה. היא יכולה לעורר באדם את הכמיהה אל הטוב, ובאותה מידה היא יכולה לעורר את נטיותיו הרעות, את דחפיו ואת יצריו. היא פורטת על נימי הנפש... אולם הכל תלוי על אלו נימים - הקדושים או הטמאים!

הדוגמה הבולטת ביותר להשפעה בעייתית היא האקסטזה שנכנסים אליה אלפי מעריצים במופעים של כוכבי זמר. הם צורחים עד אובדן חושים וחווים חוויה אקסטטית עמוקה.

מה משפיע על האדם בראש ובראשונה: המילים המלווים את המוסיקה, התוכן של השיר. ההקפדה על התוכן שווה בין אם השיר הוא עברי בין אם הוא לועזי. הרמב``ם (בפירושו לאבות א טז) מבקר בחריפות את אלו שמגנים כל שיר לועזי גם כאשר תוכנו חיובי, ומנגד מאמצים כל שיר עברי גם כאשר תוכנו גס וקלוקל. הרמב``ם מכנה את התנהגותם: ``סכלות``. ``זו סכלות גמורה, מפני שהדיבור לא ייאסר או ייאהב, או יימאס... לפי לשונו (= עברי או לועזי) אלא לפי ענינו (= לפי תוכנו)``. הרמב``ם כותב מפורש שאם התוכן הוא חיובי - אין כל הבדל באיזו לשון הוא נאמר, ואם התוכן הוא שלילי, יש להימנע ממנו בין בעברית בין בלועזית. מוסיף הרמב``ם לבאר שאם תוכן השירים הוא שלילי, ההאזנה לשיר העברי יותר מאוסה מההאזנה לשיר הלועזי, בגלל מעלתה של העברית, ``לשון הקודש``.

הוי אומר, ההבחנה בין שירים עבריים לשירים לועזיים היא משנית להבחנה בין שירים בעלי תוכן חיובי לשירים בעלי תוכן שלילי. מהו תוכן חיובי התשובה היא פשוטה: שיר המטפח ערכים חיוביים או אידיאלים משמעותיים, המעורר חזון גדול, המעמיק רגשות בריאים וטובים. קיים מרחב גדול של אפשרויות, והן אינן מוגבלות דווקא למילים הלקוחות מהמקורות. גם שירים שחוברו על ידי בני דורנו באים בחשבון ובלבד שהם נושאים ומבטאים תוכן חשוב.

צריך לשים לב היטב לרוח המנשבת במילות השיר - האם הן מבטאות אופטימיות או פסימיות, אהבת החיים או אכזבה מהם, אהבת העם והארץ או ייאוש מכל תקווה, וכדומה. כמובן, ככל שאיכות התוכן גבוהה יותר, כך השיר ראוי יותר לבוא בקהל.

לאחרונה, התפתח ז`אנר של שירים שחוברו על ידי זמרים דתיים שהם גיבוב אינפנטילי של מילים. התוכן אינו קלוקל, הוא אפילו ``דתי``, אבל רמתו נמוכה מאוד, ילדותית. גם משירים אלו ראוי להינזר. אדם המכבד את עצמו אסור לו לחזור כמו תוכי אחר משפטים רדודים!

לא רק התוכן של השיר קובע את איכותו אלא גם המוסיקה המלווה את המילים - הקצב שלה, הריתמוס שלה. יש סוגים של קצב המעוררים את היצרים השפלים והנמוכים שבאדם, ויש אחרים המרוממים את האדם ומטהרים אותו. ועל כך בפינתנו הבאה.



גליון מס' 64 לפרשת כי תצא / מכתבים גלויים לנוער - מוסיקה (ב)


בפינתנו הקודמת הרחבנו את הדיבור על חשיבות תוכנם של השירים. סיימנו את הפינה בטענה שלא רק תוכנו של השיר קובע את איכותו אלא גם המוסיקה המלווה את המילים - הקצב שלה, הריתמוס שלה. יש סוגים של קצב המרוממים את האדם ומטהרים אותו, ויש אחרים המעוררים את היצרים השפלים והנמוכים שבאדם. יש מקצבים המעדנים את הרגשות ומעמיקים את ההתבוננות על העולם, ויש מקצבים הממכרים את האדם ומטשטשים אותו, וגרוע מזה - המגרים את יצריו הרעים ומעודדים את דחפיו החיתיים. אין זה סוד כמוס, מודעים לו מלחינים וזמרים. יש מקומות בילוי (כמו דיסקוטקים) המצהירים בגלוי שהם משמיעים מוסיקה בקצב ממכר ומגרה יצרים. בסוף ההופעה, המשתתף בה נשלט על ידי הצד הפראי שבו ודחפיו דופקים בו בעוצמה רבה. זוהי תוצאה ישירה של הקצב והסגנון המוסיקלי, כשהשפעת המילים היא מזערית.

לכן, בלי להתעלם ממרכזיותו של התוכן, צריך גם לשים לב לקצב ולסגנון המוסיקלי. הלבשת פסוקים על מוסיקת רוק, פופ או טרנס, איננה מקדשת את המוסיקה בצורה אוטומטית. לעיתים, התוצאה היא כלאיים של קודש וחול, ישראליות ונכריות, פנימיות וחיצוניות. לעיתים התוצר הסופי הוא קלוקל: המוסיקה טימאה את הפסוקים וסילפה אותם. כאשר נשאל ר` מנחם מענדל שניאורסון, האדמו``ר מחב``ד (שערי הלכה ומנהג יו``ד טז), האם מותר להקליט שירים המורכבים מפסוקים ומלחנים הלקוחים מנעימות לועזיות, הוא השיב שצריך להתייעץ עם תלמיד חכם, ``אם אפשר וראוי להכשירם``, וסיים ``וספיקו לחומרא``, כלומר: כל עוד אין ודאות שראויים הלחנים לבוא בקהל, אין לאמץ אותם.

ידוע ומפורסם שגדולי החסידות נהגו לאמץ לחנים עממיים של כפריים ושל חיילים, ולשיר אותם בהתלהבות ליד שולחנם יחד עם החסידים (כך גם יהדות צפון אפריקה אימצה את הסגנון המוסיקלי האנדלוסי). הנימוק שלהם היה שמוסיקה איננה מקבלת טומאה, כלומר אין זה משנה מהו מקורה ומיהו יוצרה, יהודי או גוי. יש שהסיקו מכך שהמוסיקה היא ניטראלית ואין כל מניע לקלוט לתוכנו לחנים של מוסיקה לועזית ואין כל בעיה לאמץ את המקצבים המקובלים בזמר הלועזי. מסקנה זו מוטעית. גדולי החסידות לא אימצו כל שיר וכל לחן. ברגישותם הרבה ובאינטואיציה המפותחת שלהם, הם סיננו את הלחנים והכשירו בקהל רק את המיטב, את הנקי ואת הזך. חלק מהאדמו``רים היו בעצמם מלחינים מוכשרים, הם אמנם השתמשו במוטיבים שהם קלטו מהמוסיקה שבסביבתם, אבל עידנו, שיפרו והשביחו אותם.

בקיצור: כשם שהמילים נושאות תכנים ומבטאות אותם, כך גם המוסיקה עצמה. היא מביעה את מעמקי הנפש ומשפיעה עליה. לכן, ערכה של המוסיקה נגזר מעולמו הפנימי של המלחין אשר חיבר אותה ומהזמר המבצע אותה. בלשונו של ר` נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר``ן ג): ``מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו``.

ומכאן בחזרה לשאלתך על השתתפות בהופעות של זמרים. קיימים מספר היבטים: (א) סוג המוסיקה. (ב) תוכן השירים. (ג) דמותם ואישיותם של הזמרים. (ד) האווירה השוררת בזמן ההופעה אצל קהל המאזינים. לפני השתתפות בהופעה, צריך לערוך בחינה מדוקדקת על פי הקריטריונים הנ``ל, ורק אז ניתן להגיע למסקנה נכונה. צריך לזכור שהבדל גדול קיים בין האזנה לשיר מוקלט לבין נוכחות פיזית באולם בשעת ההופעה. הנוכחות מעמיקה את החוויה ומהדקת את הקשר בין המאזין לבין הזמר. לכן, נדרשת זהירות מרובה. כל אלו דברים פשוטים.

נסיים בדברי הראי``ה קוק זצ``ל (עולת ראיה א, קנז) על הפסוק ``קבל רינת עמך, שגבנו טהרנו נורא``. הרינה מעוררת את ``כוחותיו החיוניים`` של האדם, אבל יחד אתם עלולים ``גם הכוחות הבלתי זכים וטהורים`` להתעורר, לצוף ולכבוש את האישיות. לכן, לאחר התפרצות הרינה מבקשים אנו את הופעת היראה והטהרה: ``שגבנו, טהרנו, נורא`` כדי לזכך את הרינה ואת השירה.

הבה נרבה שמחה, נרבה חוויה ורגש, נרבה לשיר, לנגן ולהאזין למוסיקה. אבל נבחר במוסיקה איכותית, נאזין לצלילים זכים וטהורים, עדינים ועמוקים, ולא נתמכר למוסיקה זולה.



גליון מס' 65 לפרשת כי תבא / מכתבים גלויים לנוער - למה


שאלה: הטובים שבבנינו נהרגים ונטבחים על ידי רוצחים שפלים, למה אנו שותקים משפחות שלמות נגדעות על ידי פורעים ערביים, מדוע אנו דוממים זוגות הורים נרצחים בדרכים על ידי ערלי לב, ואנו ממשיכים לחיות את חיינו כאילו דבר לא קרה! מדוע צדיקים וצדקניות נפגעים על ידי אויבים אכזרים, ואנחנו מבליגים! דם יהודי נשפך כמים, אבל אין תגובה ואין נקמה, אין מי שמסיר מעלינו את החרפה הנוראה הזו! מי שמפחד מנקמה הוא חלש אופי, הוא סמרטוט, הוא נגרר אחרי אלו שרועדים מהצל של עצמם. מי אמר שנקמה איננה ערך יהודי! הנקמה מיוסדת על זיכרון, על עקביות, על צדק, על נאמנות. מתי נקום לנקום את מתינו

תשובה: אתה צודק. אנחנו צריכים לנקום, נקמה גדולה! לא נסתפק בנקמה קטנה, לא ננוח ולא נשקוט עד שננקום נקמה קשה וכואבת שתזעזע את כל שונאינו.

יש שני סוגי נקמה. יש נקמה של גואל הדם. זוהי נקמה פרטית, היא מוגדרת על פי ההלכה כרשות. אבל ישנה נקמה אחרת, שהיא חובה: ``נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים`` (במדבר לא ב). על מה הנקמה על הפגיעה באומה. פגיעת המדיינים בישראל לא היתה עבריינות על רקע פלילי אלא חלק מעימות לאומי. לכן, הנקמה בהם איננה נקמה פרטית אלא נקמה שבה שותף כל עם ישראל, כפי שכתוב בתורה: ``וידבר משה אל העם לאמור: החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה` במדין. אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא`` (שם, ג-ד). זו לא היתה נקמה פרטיזנית, של איש בודד הנוקם את נקמתו, אלא נקמה של עם שלם באמצעות שלוחיו ונציגיו, נקמה שיטתית ומאורגנת, נקמה צבאית.

מו``ר הגר``ש ישראלי זצ``ל כתב שמלחמת מדין היא האב-טיפוס למלחמת ``עזרת ישראל מיד צר`` (= מלחמת הגנה). הרמב``ם מונה כמה סוגים של מלחמות מצווה. אחד מהם הוא מלחמת עזרת ישראל מיד צר (= מלחמת הגנה). רבים תמהו מה המקור לכך, מנין שזו מלחמת מצווה שמא תאמר, מקורה במצוות הצלת נפשות. כשם שהיחיד נצטווה להציל את חברו, כך הוא נצטווה להציל את כל עם ישראל. הסבר זה איננו מספק, מפני שמצוות הצלת נפשות היא מוגבלת. אין האדם חייב להיכנס למצב של סיכון גבוה כדי להציל את חברו. חייו קודמים לחיי חברו. שיקולים אלו אינם קיימים ביחס למלחמת ``עזרת ישראל מיד צר``. כל מי שמתגייס לצבא ויוצא לקרב להגנת עם ישראל, מסכן את עצמו. מנין החובה לצאת למלחמת ``עזרת ישראל מיד צר`` השיב הגר``ש ישראלי: מקורה במלחמת מדין - ``וידבר ה` אל משה לאמור: צרור את המדיינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם``. מצווים אנו להילחם נגד כל מי שצורר לנו (= תוקף אותנו ומאיים עלינו), כדי להושיע את ישראל ``מיד צר``.

הנקמה נגד מדין היא מלחמת הגנה - עזרת ישראל מיד צר. בימינו תפקיד הנקמה הלאומית השיטתית מסורה לצה``ל וליתר כוחות הביטחון, הנדרשים להכות באויב ולמגר אותו. הנקמה צריכה להיות כואבת - הנחתת מכה קשה ומוחצת על ראשי ארגוני הטרור, על המחבלים ועוזריהם. מכה כזו היא ``עזרת ישראל מיד צר``.

שני קריטריונים מאפיינים את הנקמה הלאומית: (א) מבצעיה הם נציגי העם באמצעות הצבא. (ב) מטרתה היא החלשת האויב והכאתו על מנת להסיר את האיום הלאומי ולהושיע את ישראל. כמובן, טיפול קוסמטי באויב איננו יעיל, ואין הוא מותיר רושם לטווח ארוך. צריך להנחית מכה קשה על האויב כדי שלא יעיז להרים ראש פעם נוספת. על כן, בתום מלחמת מדין, קצף משה רבינו על ``פקודי החיל`` שלא סיימו את מלאכתם.

עד כמה להכות האם רשאים לפגוע באוכלוסיה אזרחית המהר``ל (פרשת וישלח) למד ממלחמת מדין שבעימות בין אומות אין מבחינים בין מי ``שעשה רע`` לבין מי שלא עשה רע. הנימוק הוא פשוט: העימות איננו נקודתי אלא רחב. זהו עימות לאומי, והכרעתו תושג רק במישור הלאומי. צריך להביס את האומה התוקפנית על מנת שלא תפתח שוב בהתקפה נגדנו. מהו הגבול המהר``ל מדגיש בדבריו שההצדקה לפגיעה בכל האומה הוא ש``כן הן כל המלחמות``. הוי אומר: הקריטריון הוא הנורמה המקובלת בין העמים (כלל זה מצריך הסבר ופירוט. ואין מקומו כאן).

(למותר לציין, שפגיעה בערבי אלמוני איננה נקמה, היא איננה מוסיפה ביטחון לעם ישראל ואיננה מרחיקה את הסכנה. בו ביום הופך האלמוני לשאהיד, ומותו משמן את גלגלי מכונת הרצח של אויבינו. מאחר שהיא איננה תורמת לביטחון ישראל אין לה כל הצדקה מוסרית. הנקמה האמיתית היא הפגיעה בתשתיות הטרור, החיסול של הרוצחים הגדולים או לכידתם, והשבת הביטחון לאזרחים. רק צבא מיומן מסוגל לבצע מטלות אלו).

לסיום: מלחמת ישראל במדין מכונה בפסוק אחד ``נקמת בני ישראל`` ובפסוק שלאחריו ``נקמת ה```. מה טיבה של הנקמה במדין - לאומית או דתית משיב המדרש (תנחומא): ``ריבונו של עולם, הנקמה היא שלך, שאין הכנענים שונאים אותנו אלא בשבילך``, ``שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד נגד הקב``ה`` (רש``י). נקמת צה``ל בארגוני הטרור היא גם משימה לאומית וגם משימה דתית-רוחנית, לכן נדע להעריך נכונה את פעילותם של צה``ל ויתר כוחות הביטחון. ויהי רצון שיתקיים בנו במהרה ``חרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה` דיבר``



גליון מס' 37 לפרשת בהר / מכתבים גלויים לנוער


במהלך השבועות הקרובים, תפורסם סידרת ``מכתבים גלויים לנוער`` בנושאים המעסיקים אותם. הסדרה נכתבה כמענה לפניות של בני נוער אשר ביקשו התייחסות ישירה אליהם.

קשה לי

שאלה: ``יש מצוות שהן קשות עלי. לא כל המצוות. חלקן קלות עלי, ואני מקיים אותן ללא שום קושי. פשוט, אני קם ועושה אותן. אבל, יש מצוות שהן קשות עלי, ועל מנת לקיים אותן אני נאלץ להיאבק עם עצמי. האם נגזר עלי לסבול כל החיים כתוב שהמצוות הן `לטוב לנו`, מה טוב בהן אם כל פעם מחדש אני צריך להכריח את עצמי לקיים אותן!``

תשובה: את המצוות מכנה התורה ``חוקים ומשפטים צדיקים`` (דברים ד ח). אנו מכירים את התואר `צדיק` ביחס לאנשים, אך מה פירוש: חוק צדיק או משפט צדיק משיב הרמב``ם (מו``נ ח``ב לט) שמשמעות המילה `צדיקים` היא `מאוזנים`. התורה היא מאוזנת, היא איננה מגזימה לשום כיוון. ``אין בהן (=במצוות) טורח והגזמה`` כדוגמת הנזירות והסגפנות וכן אין בהן ``תאוותנות והתמכרות`` להנאות הגופניות. התורה נקראת ``תמימה`` (``תורת ה` תמימה`` תהלים יט ח). מהי תמימות איזון.

לכן, טוען הרמב``ם, אין קושי לקיים את התורה. ולזה רומז הפסוק: ``מה ה` אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה` אלוקיך ללכת בכל דרכיו`` (דברים י יב). התורה עצמה מתייחסת לקיום המצוות כדרישה סבירה ואפילו קלה. התורה חוזרת על עיקרון זה פעם נוספת: ``כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא`` (שם, ל יב). ופירש רש``י: ``לא נפלאת היא - (היא אינה) דבר פלא, שתלאה (= שתתייגע) לעשות``.

זוהי גם כן כוונת התורה בפסוק ``ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם`` (ויקרא יח ה). התורה מאפשרת לאדם ``לחיות``, היא איננה מטילה עליו חובות אשר פוגעות באיכות החיים שלו, ``וחי בהם``. בניסוחו של ה``משך חכמה`` (שם): ``התורה לא ציותה צווים אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימו``, כלומר, התורה מתאימה לאדם שהוא יצור המורכב מגוף ונפש. ``וזה פירוש מאמרם (ב``זוהר``): רמ``ח איברים כנגד רמ``ח מצוות עשה, ושס``ה גידים כנגד שס``ה לא-תעשה, שהבורא יתברך עשה את האדם ישר שחלקיו (= חלקי נפשו וגופו) יתאימו עם חלקי התורה... לא גדרה התורה פרישת המאכל לגמרי יותר מכפי אשר יכול לסבול מזג האדם``. בלשון אחרת: התורה מתחשבת בטבע האנושי ואיננה באה בדרישות מעיקות. התורה מגבילה את מזונו של האדם (``מאכלות אסורות``), אבל היא איננה דורשת ממנו לצום או לפרוש ממאכל בצורה בלתי נסבלת.

למרות כל האמור בשם הרמב``ם על הקלות לקיים את מצוות התורה, אני מאמין לך שקשה לך לקיים את המצוות. אתה לא הראשון שמתלונן על כך. הרמב``ם בעצמו מזכיר תלונה זו: יש ``מי שטוען שעולה (= עול התורה) כבד וקשה וכי יש בה סבל``. מהי תגובת הרמב``ם הוא חוזר וקובע שהתורה מאוזנת וקלה לקיום, אבל רק עבור מי שהוא בעצמו מאוזן! מי שכבר התרגל להפקרות, למתירנות ולתאוותנות, אין כל ספק שהוא יתקשה בקיום התורה ויסבול, עד שהוא ישוב לאיזון הרצוי. כשם שדרישות החוק והצדק קשות על מי שהתרגל לגנוב או לצרוך סמים, ``כן כל אדם פגום (- במידותיו) סובר שמניעת הרע (= ההימנעות מהרע) שהוא בוחר בו... היא מעמסה גדולה. אבל אין מעריכים את קלות התורה והקושי שלה על פי תאוותו של כל איש רע ובזוי, מושחת במידותיו``. מי שהתרגל לרע, מתקשה להיגמל ממנו!

הוי אומר, מי שהורגל בנורמות קלוקלות וסטה מן האיזון הנפשי הרצוי, לא ישבע נחת מקיום המצוות, הוא יחוש מועקה, קושי ועול כבד. רבים מאתנו שייכים לקבוצה זו. נורמות קלוקלות הן מנת חלקנו. אנחנו מושפעים מהתרבות המערבית המתאפיינת בעודף חומרנות ומחנכת לפינוק ולנהנתנות. על כן, אין כל פלא שמצוות רבות קשות עלינו. התרבות המערבית דוגלת באוטונומיה אישית, לכן עבור המושפעים ממנה עצם קבלת עול מצוות הוא כבד מנשוא. אנחנו מוקפים בחברה מתירנית, על כן הציות להלכות צניעות קשה עלינו. הפסוק ``אשר יעשה אותם האדם וחי בהם``, המבשר שהתורה איננה עושקת את חיי האדם, צמוד להלכות איסורי עריות. ללמדך שהדרישות של התורה בהלכות צניעות אף הן סבירות, כפי שכותב ה``משך חכמה``: ``שלא תדמו שהוא קשה לקיים ובלתי אפשרי לטבע הגוף לקיים דבר זה. לכן אמר להם `אני ה` אלוקיכם`, שאני הוא בוראכם ויודע טבעכם... לא כבד הוא להתאפק בעד התאווה ולתת רסן לחמדה... `וחי בהם` שיהיו (המצוות) לחיות נפש ולהנהיגה שיהיה טוב לו בעולם הזה ואשרי חלקו לעולם הבא, לא דברים הממיתים... וקל לקיים``.

דברי ה``משך חכמה`` על הקלות לקיים הלכות צניעות אינם סותרים את מה שטוענים אחדים אשר חשים קושי לשמור עליהן. הרמב``ם כבר לימדנו שמי שהורגל בנורמות קלוקלות, מרגיש בעול הכבד של התורה, עד שירכוש את האיזון הנפשי הרצוי. דוגמה נאה לעיקרון זה מצוי בספר ``מסילת ישרים`` (פרק ט). הרמח``ל עוסק בגורמי העצלנות לקיים את מצוות התורה. ``הגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים… כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול, כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל המנוחה ולישון שנתו בלי טורד… הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבוקר או לקצר בסעודתו מפני תפילת המנחה או לצאת לדבר מצוה… כל שכן למהר עצמו לדבר מצוה או לתלמוד תורה. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה (= לנורמות אלו) איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני``. מי שהתרגל להתפנק, אין כל ספק ש``תכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול``. לעומת זאת, המתרחק מפינוקים ``ימצא את העבודה קלה עליו ודאי``.



גליון מס' 38 לפרשת בחוקותי / מכתבים גלויים לנוער - לזרום


שמעתי שיחה בין שני נערים. אחד פנה לשני ואמר לו: ``אל תהיה כבד, תזרום, תהיה ספונטני. אתה שוקל כל מעשה לפני שאתה עושה אותו, מתבונן בו ומדקדק בו, מעיין בספרים, מתבונן באותיות הקטנות. עזוב, תן לחיים לזרום. מרוב איפוק וזהירות, אתה כובל את עצמך באזיקים ומקרקע את עצמך. תרגיש חופשי, תנשום עמוק את העולם, סע קדימה. תזרום``.

שיחה כזאת אופיינית להלכי הרוח של התקופה האחרונה. לא רק בתוכנה אלא גם בסגנונה. ``לזרום עם החיים`` הפך לסיסמה של בני נוער רבים בחברה המערבית והישראלית. עבור רבים סיסמה זו היא דרך חיים, אצל חלקם גם פילוסופיה. לתת ל``חיים`` לזרום ללא עכבות וללא מעצורים, לאפשר להרגשות, לתחושות ולרצונות, לנוע באופן חופשי ללא הגבלה וללא סינון אלא בצורה אוטנטית - זהו ביטוי עמוק לרצון לחיות חיים טבעיים. יש המדמים את החיים למים. מי המעיין בוקעים מן הסלע וזורמים בצורה חופשית במורד ההר. הזרימה הטבעית נפסקת כאשר המים נלכדים בצינור המסיט אותם ממסלולם. יד האדם התערבה בטבע, עיוותה אותו וקלקלה אותו. גם החיים פורצים בצורה טבעית מתוככי האדם. אם יאפשרו להם לזרום בצורה חופשית, הם יהיו טבעיים ותוססים. אבל אם יתערב האדם בזרימתם בגלל כניעתו לנורמות ולעקרונות, לאידיאולוגיות ולמחויבויות, הם יאבדו את טבעיותם ואת רעננותם.

לפעמים נדמה כי יהודי שומר מצוות הוא אנטיתזה של הדמות המתוארת לעיל. הוא חסיד של ה``מסילת ישרים`` הפותח במידת הזהירות. ``הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא`` (פ``ב). מידת הזהירות היא היפוכה של הספונטניות. הזהירות היא שיא ``הכבדות``. מקורותיה הפילוסופים של חובת הזהירות הם במאמר חז``ל (עירובין יג): ``נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי (= ויש אומרים) ימשמש במעשיו``. ביאר הרמח``ל שהפשפוש הוא המיון בין לטוב לרע, והמשמוש הוא ``החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם``, לראות היש בהם חלק פגום.

מדוע לפשפש ולמשמש מדוע מתנגדת היהדות לזרימת החיים הטבעיים יש אומרים שהתשובה מונחת בפתיחת המאמר: ``נוח לו לאדם שלא נברא משנברא``. כלומר, ``האדם`` הוא יצור בעייתי (לא רק אדם מסוים אלא כל אדם), טבעו איננו מבשר טובות, לכן יפשפש וימשמש במעשיו.

האם נסיק מכאן שהיהדות שוללת את הטבע הראי``ה קוק זצ``ל (עו``ר ח``ב, רפח) כותב שמצות אכילת המצה בפסח מסמלת את תמיכתה של היהדות בחופש ובחירות (המצה היא זכר לחירות), ו``החירות האמיתית היא להתפתח על פי הטבע הפנימי בלא עירוב (= לערב) יסודות זרים שמעיקים``. שואל הרב: כיצד זה מתיישב עם חובתנו לקיים תורה ומצוות משיב הרב ש``דרך ה`, כתורה, היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמיתת טבעיותנו הכללית``. אנו מאמינים בבסיסו החיובי של הטבע האנושי, מאמינים בהתאמתו של הטבע האנושי לתורה, לטוב ולמוסר האלוקי. אם כן, מדוע להתנגד לזרימת החיים הטבעיים ולספונטניות משיב הרב ש``ישנם גם כן סיגים שנבדקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל``. הוי אומר: אין לסמוך הסתמכות מלאה על הטבע היפה והטוב של האדם, מפני שהוא התלכלך ונפגם. נדרשת פעולה של זיכוך האדם מסיגיו באמצעות פשפוש ומשמוש במעשים. זוהי מלאכה מעיקה וכבדה ואף מרירה. סמלה הוא המרור הנאכל יחד עם המצה.

בלשון אחרת. האדם מורכב מיצר הטוב ומיצר הרע. יצר הטוב שוכן עמוק בפנימיותו של האדם, לעומתו ממוקם יצר הרע במעגל חיצוני יותר של אישיותו, אבל שניהם יחד מרכיבים את האדם. מי שנותן לחיים לזרום בצורה טבעית וחופשית מאפשר באותה מידה לטוב ולרע לזרום. מי ביוב קולחים יחד עם מים זכים וטהורים. הכל זורם, השאיפות הנעלות יחד עם הדחפים החייתיים, האהבה האצילה יחד עם התאוות הגסות והתשוקות הירודות. הטוב והרע פורצים בערבוביה מתוככי האדם. לפעמים, יצר הרע שוצף וגואה, הזוהמה מציפה את האישיות ואיננה מניחה ליצר הטוב לזרום.

גם אנחנו מבקשים להיות טבעיים וספונטניים, אבל כל עוד קיימים ``סיגים שנדבקו בנו``, אנו נאלצים לאחוז במידת האיפוק, כדי לעצור את זרימת הרע ולאפשר את זרימתו של הטוב.

באמירה ``אל תהיה כבד, תזרום`` יש התעלמות גמורה ממה שראוי וצריך לזרום. זו היתה סיסמתם של האליליים, שדגלו בזרימה חופשית של כל כוחות החיים: אקסטזה דתית, יצרים, חייתיות, תשוקות ודחפים. הכל התערבב יחד לבליל אחד של פולחן אלילי מלא חיוניות יצרית. בשורתה הגדולה של התורה היא הסינון והמיון של כוחות האדם, פתיחת הברז וסגירתו, על מנת לאפשר לטוב לבדו לזרום.



גליון מס' 39 לפרשת במדבר / מכתבים גלויים לנוער - מכתב אל חברי החתן וחברות הכלה


חלף ל``ג בעומר, התחדשה עונת החתונות ומצפה לכם מלאכה רבה: לשמח חתן וכלה. לשמח חתן וכלה הוא בכלל גמילות חסדים, הנסמכת על הפסוק ``ואהבת לרעך כמוך``, כפי שכותב הרמב``ם (הל` אבל, יד א): ``מצות עשה של דבריהם (= דרבנן)... לשמח חתן וכלה... ואלו גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל `ואהבת לרעך כמוך` - כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן לאחיך בתורה ובמצוות``. מצוות ``ואהבת לרעך כמוך`` היא מצווה הכוללת אין-סוף מעשים. חז``ל הגדירו חלקים ממנה, הפכו אותם לחובה וקבעו להם הלכות ברורות. לדוגמה: לשמח חתן וכלה זו חובה.

כותב הטור (אבן העזר סי` סה): ``מצווה גדולה לשמח חתן וכלה, ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה... ואמרו על רבי יהודה ב``ר אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר `כלה נאה וחסודה```. שני מרכיבים לשמחת חתן וכלה: אמירת דברי שבח על הכלה בפני החתן, וריקודים לפניהם. דברי השבח מעמיקים את ההערכה ההדדית בין החתן לכלה, שהיא תנאי לעיצוב תקין של הזוגיות. הריקודים מגדילים את השמחה, על מנת שהזוג יכנס לתחילת דרכו המשותפת מתוך אווירה אופטימית, הארת פנים ותקווה.

לכן, ברוכים אתם, חברי החתן וחברות הכלה, על השקעתכם המרובה בשמחת החתן והכלה. יישר כוחכם. בלעדיכם קשה להניח שהשמחה היתה מרקיעה שחקים. יחד עם זאת, עליכם לזכור שאינכם המשמחים היחידים, סוף כל סוף אינכם ``בעלי השמחה`` הבלעדיים. גם בני המשפחה הם חלק מהשמחה - האבות והאמהות, הסבים והסבתות, הדודים והדודות. נכון, הייתם חברותא של החתן, למדתם אתו סוגיות עמוקות וחידשתם יחד חידושי תורה מופלגים, גם ``ביליתם`` יחד במארבים, נלחמתם יחד וחוויתם יחד רגעים של פחד, שמחה ועצב (כנ``ל ביחס לחברות הכלה), אבל בני המשפחה הם שאר בשרם של החתן והכלה, ולא תיתכן שמחה שלמה בלעדיהם. גם הם מצפים ליטול חלק אקטיבי בשמחה. במשפחות רבות, קרובי המשפחה אינם צעירים וכבר אינם קלי רגליים, הם אינם יכולים להידחף בכוח לתוך מעגל הריקודים הפנימי ומתקשים להשתלב במעגלים החיצוניים הנעים בקצב מסחרר של ריצת מרתון. על כן, דאגו לקרובי המשפחה המבוגרים, פנו להם מקום ותסייעו להם לרקוד בנחת במעגל הפנימי עם החתן או הכלה. נכחתי בחתונות, שבהן חבריו הקרובים של החתן נצמדו אליו, הרימו אותו על הכתפיים פעם אחר פעם, רצו אתו באולם מצד לצד, לא עזבו אותו לרגע, ולא אפשרו לאביו לרקוד אתו אפילו פעם אחת. הגומל חסדים לזולתו נדרש להיות רגיש, ולא ``לדרוס`` אחרים בדרכו.

יותר עדינות בריקודים לא תזיק לאף אחד. היא תועיל במיוחד לחתן ולכלה. אין חובה להתיש אותם עד אפיסת כוחות. גם אתם, חברי החתן וחברות הכלה, לא תצטערו על העדינות. העדינות היא שפת הנשמה, הפראות וההשתוללות הן שפת הגוף. הרב משה צבי נריה זצ``ל היה רגיל לצטט אמרה של גדולי החסידות, שהרוקד מתרומם טפח מעל גבי הקרקע. בריקוד טמון פוטנציאל של התרוממות רוחנית, של התעלות נפשית. לעומתו, ריקוד גס וסוער מרחיק את האדם מרוחניות, הוא ביטוי לכוחניות ולשקיעה בתוך הגופניות.

גם מעט ענווה לא תזיק. אם החתן רוקד במעגל אחד, אין צורך ``לחטוף אותו`` כדי לרקוד אתו במעגל מרכזי יותר. לפעמים, נדמה שיש חברים המרגישים צורך נפשי להתבלט. לשם כך הם מסוגלים ``לפרק`` בשיטתיות את כל מעגלי הריקודים, על מנת להוביל, לארגן או לבלגן. בקיצור - על מנת לבלוט בשטח. הגומל חסדים לזולתו איננו חייב להכריז על מעשיו בכל מקום. יפה גמילות חסד עם הצנע לכת. ``ומה ה` דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך`` (מיכה ו ח).

גם הלבוש צריך להלום את האירוע ולהשתלב בו. מן הראוי שלא להתבלט על ידי לבישת מלבושים שונים ומשונים. כל אדם צריך לומר בשבילי נברא העולם, הוא עולם מלא, הוא תופעה יחידאית, על כך אין חולק. אבל אין כל הכרח לבטא את זה באמצעות התעטפות בבגד חריג. מקומם של הייחוד והשוני הוא בפנים ואין צורך להכריז עליהם בחוץ.

חז``ל הזהירונו להקפיד על הצניעות באירועים ציבוריים. על אחת כמה וכמה כאשר השמחה היא גדושה ופורצת החוצה. הצניעות נתבעת מהאורחים והאורחות בינם לבין עצמם, וגם בינם לבין החתן והכלה. לכן, יפה הנהיגו שלא להרים (על כיסא) את הכלה במעגל הגברים. כמובן, לא יעלה על דעת להרים אותה בלא ליטול רשות מפורשת ממנה. כלות רבות נבוכות מכך, הן מעדיפות לשבת על כיסא יציב המונח על הקרקע, לצדו של החתן.

שמחת חתן וכלה היא מלאכה רבה, אבל שכרה בצדה: כל הנהנה מסעודת חתן ומשמחו, זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות, כאילו הקריב תודה וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (ברכות ו ב).



גליון מס' 40 לפרשת נשא - שבועות / מכתבים גלויים לנוער - תן כתף


חייהם של המבוגרים אינם קלים בימים אלו. המשבר הכלכלי הפוקד את המדינה משפיע באופן ישיר או בעקיפין על כל אזרחי המדינה. יש מי שנאלץ להוריד את רמת החיים שלו ושל משפחתו, יש מי שחושש לאבד בין לילה את מקום העבודה שלו, ויש מי שנאלץ להסתפק בדמי אבטלה. גם המתח הבטחוני מכביד על אורח חייהם של אזרחים רבים. הלב מלא דאגות מהמצב בהווה ומלא חששות מפני המחר. נכון, אנחנו מלאי בטחון בה` שעם ישראל יתגבר על כל הקשיים ויצא מהם מחוזק, מאמינים אנו שאור הגאולה זורח מתחת לכל המשברים הבטחוניים והכלכליים, ובטוחים אנו שיתקיים בנו: ``ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם`` (ויקרא כו ה), כלומר: שגשוג כלכלי ושלום. אבל, הבטחון בה` והאמונה בתהליך הגאולה אינם פורצים בצורה ספונטנית מהאדם. האדם צריך לעמול קשה על מנת לרכוש אותם. לשם חיזוק בטחונם בה` והעמקת אמונתם בגאולה, זקוקים המבוגרים לכוחות נפש רבים, לעוצמות רוחניות ונפשיות. אם בנוסף למשברים הלאומיים והחברתיים, צריכים המבוגרים להתמודד גם עם משברים משפחתיים ואישיים, אזי נדרש מהם מאמץ כביר לשמירת שלוותם הפנימית - הרוגע, שמחת החיים והאופטימיות.

לעת כזאת, שבה נושאים המבוגרים מעמסה כבדה מאוד על כתפיהם, גם אתם, בני הנוער, נתבעים להיות שותפים למאמץ הלאומי ולתת כתף. למי וכיצד נותנים כתף הרבה צרכים יש, ואין היחיד מסוגל ``לתת כתף`` לכל הנזקקים ולעזור בכל המצוקות המצויות. לכן קיים סדר קדימויות. ביחס לצדקה, קבעו חז``ל סדר קדימות ברור: ``עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת`` (רמב``ם הל` מת``ע ז יג). קרובי המשפחה הם הראשונים, אחריהם עניי ביתו (= השכנים, החברים), ואחריהם עניי עירו.

על כן, אל תחפש רחוק. תבדוק תחילה האם במעגל הפנימי, הקרוב אליך, מצוי אדם שצריך לתת לו כתף, לסייע לו.

גם בתוך המעגל הפנימי, יש סדר קדימות. הראשונים שצריך לתת להם כתף הם ההורים! הם מתמודדים עם דאגות בטחוניות וכלכליות נוסף על הדאגות החינוכיות. לכן, תן להם כתף. לכל הפחות, אל תכביד עליהם. אל תגרום להם דאגות בטחוניות מיותרות. את/ה נוסע/ת בטרמפים ברחבי הארץ, ובינתיים הוריך דואגים; את/ה נעלם מהבית מבלי ליידע את הוריך, או מהישיבה ומהאולפנה מבלי ליטול רשות מהצוות החינוכי, ובינתיים הוריך מחפשים אחריך יומם ולילה, ודואגים. אתה יוצא לטיול הכרוך בהרפתקאות רבות, ובינתיים הוריך אינם ישנים בלילות. אתה מעמיס עליהם דאגות, כאילו חסרות להם דאגות. תן כתף: אל תייצר דאגות, אלא הורד מהוריך דאגות בטחוניות ובטיחותיות מיותרות.

בני נוער רבים שואלים: מה הם הגבולות של מצוות כיבוד הורים עד כמה הם חייבים מן הדין לשמוע להוריהם באלו תחומים הם רשאים להתעלם מהוריהם שאלה מסוג זה מזכירה את מאמר חז``ל: ``לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו את דיניהם על דין תורה`` (ב``מ ל ב). לא הכל מתחיל בדין ונגמר בדין. מעבר לדין יש ``לפנים משורת הדין``, יש חסד. מותר לעשות חסד להורים, מותר לתת להם כתף על מנת להקל עליהם את נשיאת המשא המשפחתי.

בזמן של הידוק חגורה כלכלי, אל תכביד על הוריך בדרישות כספיות מופרזות. ביגוד יוקרתי, דיסקים, תוכנות מחשב, דמי כיס, אירועי בר מצווה ובת מצווה, וכדומה. תן כתף! אל תהיה מנותק ממה שקורה בחברה הישראלית ואל תתפנק. לפני חמישים שנה, יצאו בני גילך לעבוד על מנת לסייע לכלכלת הבית. ב``ה, זכית להיוולד בדור שבו משחררים את הנוער מאחריות כלכלית ומאפשרים לו ליהנות עוד שנים אחדות ללא דאגות כלכליות. שמח בחלקך, תגיד תודה להוריך ואל תעמיס עליהם דאגות כלכליות מיותרות.

להוריך יש גם דאגות חינוכיות. זה טבעי, הם מייחלים להתפתחותך הרוחנית הבריאה. אם אתה רוצה באמת לתת כתף, אזי הסר מהוריך את נטל הדאגות החינוכיות. קח את עצמך בידיים במישור המוסרי, הדתי והלימודי, ואל תעמיס על הוריך אתגרים חינוכיים מיותרים. אל תיאלץ אותם להתמודד בחזיתות נוספות ואל תפיל עליהם משימות חדשות.

תן כתף!



גליון מס' 42 לפרשת שלח / מכתבים גלויים לנוער - לא להיגרר אחר הייאוש


שאלה: אני בן 17, ואני מבקש לדעת, כיצד עלינו לנהוג בעת פינוי יישובים

תשובה: לו היתה שאלה זו מופנית אל מו``ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ``ל, הוא היה מסרב לענות עליה, כשם שהוא מיאן בתוקף להתייחס לשאלות דומות שהופנו אליו. סירובו של הרב להשיב על שאלות מסוג זה, לא נבע מעודף תמימות. מי שחזה את מאורעות תרפ``ט, את השואה, ואת חלוקת הארץ וירושלים, הוא בהכרח סופר-ריאליסט. הרב לא היה ``תמים``. נימוקיו לדחות על הסף כל עיסוק בסוגיות של הרס וחורבן היו חינוכיים. העיסוק בשאלות מסוג זה ``מחליש``, מפיל את הרוח, מכרסם בעשייה החיובית, שובר את היוזמה. לכן, אין דנים בהן. לא תצמח מזה כל תועלת אלא רק כניעה בפני תעמולה חולנית.

מה המקור לגישה הזו ההדרכה של חז``ל: ``לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, ואמר רב יוסף: מאי קראה שנאמר: `כמעט כסדום היינו`, מאי אהדר להו נביא `שמעו דבר ה` קציני סדום``` (ברכות יט א, ס א). מבאר הראי``ה קוק (עין איה, שם) ש``אדם הבריא בגופו ונפשו לא יחרד גם בעת שיצייר לנפשו אסונות ופגעים, ומידת הגבורה לא תעזוב אותו``. לכן, מצויות בחז``ל תפילות ובקשות שנוסחו ``בימי קדם, בעת ישב ישראל שלו ושאנן``, המדברות בפירוש על אפשרות של מוות ושאר אסונות, וזה לא החליש ``את רוח הגבורה הצריך להיות תמיד עם האדם``. אבל, בעת שנחלשות הנפשות, צריך להקפיד שלא לפגוע ברגשות ובמיוחד ברוח הגבורה. לכן, חז``ל הדריכו אותנו שלא לפתוח פה לשטן אפילו בנוסח התפילות. ``ההחלשה והפחד ומיעוט הגבורה, הם מכינים את האדם לנפילות רבות, גשמיות ורוחניות``.

בימינו, היכן נמקם את רוח הגבורה של עם ישראל - למעלה או למטה אין לנו מכשיר המודד את רוח הגבורה של העם. ב``ה, אפשר לציין בסיפוק שרוח הגבורה התחזק לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה של חולשה ונמיכות קומה. אבל, הוא עדיין רופף וטרם התייצב במקום מאוד גבוה. לכן, נדרשת זהירות שלא לשבור אותו על ידי עיסוק אובססיבי בנבואות שחורות.

הראי``ה קוק מוסיף שעיקרון זה נכון לא רק בסוגיות של ביטחון לאומי, אלא גם בסוגיות של מוסר. כאשר עם ישראל כינה את עצמו ``כמעט לסדום היינו``, והעריך את עצמו בצורה שלילית, עד כדי ייאוש עצמי, לא איחרה התוצאה לבוא - ``שמעו דבר ה`, קציני סדום``, כלומר: הייאוש העצמי גרם להנמכת הרוח ול``קלקול מוסר העם, עד שנכון הוא הדבר על פי האמת הברורה לקרותם `קציני סדום```.

אנחנו מאמינים בכוחן של המילים. דיבורים אובססיביים על מצב היפותטי שאנו חוששים ממנו עלולים ליצור תהליך שיוביל אליו. לכן, יש לדון בסוגיות לאומיות המרוממות את הרוח, ולהניח בצד את הסוגיות המרפות את הידיים, משפילות את הרוח ומזיקות לאומה.

שמא יטען הטוען: זוהי התחמקות, אסור לטמון את הראש בחול! כיצד אפשר להתעלם ממה שעלול לקרות! להוי ידוע שהתחמקות איננה פסולה. הגמרא (ברכות דף ט) מבארת את תשובת ה` לשאלת משה כיצד רצוי להציג את ה` בפני בני ישראל: ``ויאמר אלוקים... אהיה אשר אהיה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר (משה) לפניו: ריבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם: אהיה שלחני אליכם``. פירש רש``י: ``דיה לצרה בשעתה - דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבוא עליהם, למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה``. איננו חולמים, מודעים אנו היטיב לאפשרות של נסיגה בגאולה, של חולשות ומשברים. אבל, אין מצווה להקדים את המאוחר המוטל בספק. ``דיה לצרה בשעתה``. אם חס וחלילה תתרחש צרה, אזי נתמודד איתה.

במין מחזוריות מטורפת, עולות מידי פעם מחדש אותן הצעות קלוקלות של עקירת יישובים ומסירת חבלי ארץ ישראל לידי אויבים. כבר התרגלנו לריטואל המביש הזה, ובינתיים אנחנו ממשיכים בבנייה. לפני מלחמת ששת הימים, בעת שאסון כבד איים על מדינת ישראל, היו בחברה הישראלית כאלו שהתרכזו רק במחשבות של אבל וחורבן, של נסיגה ופינוי, שהאמינו לבדיחה על הישראלי האחרון שיכבה את האור בשדה התעופה ``בן גוריון``. אבל, ב``ה, לעומתם, היו כאלו שהתעלו מעל הייאוש והחזיקו בתקווה, ותכננו כיצד לכבוש את מרחבי סיני, את יש``ע ואת רמת הגולן. ההיסטוריה הצדיקה את האחרונים. לא ניגרר אחר הייאוש, לא ניגרר אחרי חיזוי עתיד קודר, לא נשנן בעל פה את הנבואות השחורות. לא נפתח פה לשטן, אלא נמשיך לזרוע בדמעה, על מנת לקצור ברינה.




גליון מס' 45 לפרשת בלק / מכתבים גלויים לנוער - נסיעה טובה


זכות וחובה - מזל טוב! קיבלת רשיון נהיגה. יש לך זכות לנהוג ברכב. אבל, דע לך, שבעולמנו זכויות ירדו לעולם כרוכות בחובות. אפילו אדם הראשון לא חרג מכלל זה. הוא זכה לשבת בגן עדן, ונצטווה ``לעובדה ולשומרה``. בספר ``חובות הלבבות`` כתוב שהיקף החובות של האדם כלפי ה` נקבע בהתאם להיקף הזכויות (= הטובות) שהאדם קיבל מאת ה`. עם ישראל זכה לטובות רבות מה`, הוא קיבל ממנו את חירותו (= יציאת מצרים) ואת ארצו (= ארץ ישראל), לכן רבות הן חובותיו. זכויות יוצרות חובות.

זכות היא לאחוז בהגה, לבלוע מרחקים בדקות ספורות וליהנות מ``קפיצת הדרך``. זכות זו מטילה חובה גדולה: חובת זהירות אדירה. חיים ומוות ביד ההגה. טעות קטנה סופה הוא נכות קשה או מוות אכזרי. מהירות מופרזת בנסיעה עלולה לגרום אבדן מהיר של חיים.

יש השומרים על חוקי התנועה בגלל פחד מהמשטרה, ויש השומרים עליהם בגלל פחד מהמוות, ויש שחוששים מהסתבכות אישית אם ח``ו תארע תאונה עם נפגעים, ויש ששומרים על חוקי התנועה בגלל ``ואהבת לרעך כמוך`` ובגלל ``ועשית הישר והטוב``. מי שמקפיד על חוקי התנועה רק בגלל שיקולי כדאיות (פחד מהמשטרה) לא יגונה, אבל המעלה העליונה היא שמירה על חוקי התנועה בגלל ערכם המוסרי, בגלל אהבת הבריות, כמו יתר החובות המוסריות בין אדם לחבירו. יש המתירים לעצמם לנסוע במהירות מופרזת או לעקוף בצורה מסוכנת כאשר הם ממהרים. כל ההסברים וכל התירוצים שלהם אינם יכולים לחפות על הקלקול במידות שבא לידי ביטוי בהתנהגותם: חוסר סבלנות, זלזול מופגן בזולת, הערכה עצמית יתירה, וכדומה.

החגורה והגבורה - מידי בוקר, אנו מברכים ``אוזר ישראל בגבורה``. כיום, נאמרת ברכה זו יחד עם שאר ברכות השחר. במקורן, לא נאמרו ברכות השחר ברצף אחד, אלא כל אחת מהן בשעה המתאימה לתוכנה. לדוגמה: שמע קול תרנגול, בירך ``הנותן לשכוי בינה``; לבש בגדיו, בירך ``מלביש ערומים``. מתי מברך ``אוזר ישראל בגבורה`` עונה הגמרא (ברכות ס ב): ``כי אסר המייניה``, כלומר: בשעה שחוגר את חגורתו. מה הקשר בין החגורה לגבורה הרמב``ם מבאר ש``באזור (= בחגורה) תלוייה גבורת הגיבור, כי בו תולה את כלי הזיין (= הנשק) שלו`` (הל` תפילה ז ו). הגבורה היא גבורת הלחימה. יש שפירשו שהחגורה נועדה לצניעות, להפריד בין החלק העליון של הגוף לחלקו התחתון על מנת להסתיר את הערווה. הגבורה היא גבורת הצניעות.

יש מבני הנוער שמסרבים לחגור חגורת בטיחות בעת נסיעה. הנתונים הסטטיסטים המוכיחים בודאות שחגורת הבטיחות מצילה חיים, אינם מעניינים אותם. הם ממאנים לחגור חגורה, מפני שהם סבורים שלהיות חגור בחגורה זו כניעה (רק אנשים הכנועים לחוקים חוגרים...), זה ביטוי לפחד (רק פחדנים חוגרים...), זו חולשה. גבורתם איננה מניחה להם לחגור חגורת בטיחות. הם טועים: החגורה היא ביטוי לגבורה. לא רק חגורת הנשק, המקרינה עוצמה ומעוררת רושם על הסביבה, אלא גם חגורת הצניעות, המביעה איפוק, ריסון ושליטה עצמית, המכירה בחולשות האנושיות ואיננה מתעלמת מהן, גם היא ביטוי לגבורה. מסתבר שיש קשר הדוק בין שתי החגורות!

גם חגורת הבטיחות היא ביטוי לגבורה: גבורת הרצינות והאחריות על עשיית הרושם, גבורת האיפוק על ההפקרות והזלזול, גבורת הציות על מרד הנעורים, גבורת החיים על ההסתכנות. נסיעה ללא חגורה היא חולשה. על כן, חגור חגורת בטיחות מתוך גבורה ואל תיכנע לחולשה. ``אוזר ישראל בגבורה``.

חבר טוב - ``איזהו דרך ישרה שידבק בה האדם חבר טוב`` (אבות). מה פירוש ``חבר טוב`` מסביר רבינו עובדיה מברטנורא: ``חבר טוב - שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון``. חבר טוב הוא מי שמוכיח את חבירו הנוהג רכב בפזיזות וברשלנות. אל תעודד את הנהג להראות את כוחו על הכביש, להתחרות במרוץ מכוניות או לערוך מופע של אקרובטיקה על הכביש. אלא תגלה כלפיו חברות טובה ותעודד אותו לנהוג בזהירות, ובשעת הצורך תוכיח אותו. אל תהסס ואל תתבייש. הוא היה מעדיף לנהוג בזהירות, אבל הוא מדמיין שאתה מצפה ממנו לצפצף על החוק, הוא נענה לך ונוהג כמו מטורף. אולי הוא גם מבקש להרשים אותך. תגיד לו בסגנון שאיננו משתמע לשתי פנים, שאינך מעוניין בנהיגה מסוג זה. הוא יודה לך.

מי אתה - ``כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו... כך צריך שיהיה ניכר במעשיו... ובהילוכו``. ``גם ממהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל`` (רמב``ם הל` דעות פרק ה).



גליון מס' 46 לפרשת פנחס / מכתבים גלויים לנוער - טרמפים - הנהגות לנוער


כשם שקיימות הלכות טרמפים לנהג (גדרי גמילות חסד, סדרי קדימויות, הלכות ייחוד, וכדומה), כך קיימות הלכות והנהגות לטרמפיסט. להלן כמה מהן:

א. כלל ראשון: אל תיסע בטרמפים בניגוד לרצון הוריך. בכלל מצות כיבוד הורים הוא להסיר דאגה ופחד מלבם. אם הוריך אוסרים עליך לנסוע בטרמפים, השתמש בתחבורה ציבורית מסודרת.

יש בני נוער המתקוממים נגד דרישת הוריהם להימנע מנסיעה בטרמפים ומסרבים לציית לה, מפני שנסיעה באוטובוס היא פחיתות כבוד עבורם. שתי טעויות בידם: א. הם חייבים לציית להורים ולהסיר דאגה מלבם גם אם זה כרוך בויתור על קורטוב של כבוד עצמי. ב. גם צה``ל אוסר על חייליו - אפילו המשרתים ביחידות מובחרות - לנסוע בטרמפים, ואין זה פוגע בכושרם הצבאי ובתושייתם הקרבית. הכבוד והאומץ אינם נעוצים בנסיעה בטרמפים.

ב. אל תעמוד באמצע הכביש במטרה לחסום את נתיב הנסיעה ולהכריח את הנהג לעצור. הסעת טרמפיסט היא גמילות חסד, אין שום היתר להכריח את הזולת לגמול לך חסד.

ג. אל תעשה תנועות יד הנראות כאותות מצוקה כדי להבהיל את הנהג ולהביא אותו לעצור את רכבו. זהו סוג של התחזות, וכל התחזות אסורה בגלל איסור גניבת דעת הבריות. כתבו הפוסקים שגניבת דעת אסורה גם אם מטרתה היא השגת חסד מהזולת (``לרעך כמוך`` א, עמ` 192). אמנם, אתה ממהר, ואין שיעור לערכו של רגע אחד מזמנך היקר, אבל לא כל אמצעי כשר כדי להשיג את מבוקשך.

ד. אם רכב עצר לידך, אל תתנפל עליו ואל תכבוש אותו בסערה. משאך ומתנך יהיו בנחת עם הבריות.

ה. אם אחרים קדמו לך בטרמפיאדה, להם יש זכות קדימה. שמירה על התור היא חובה. בשולחן ערוך (חו``מ טו א) נפסק, שבית הדין חייב להקדים את דינו של מי שפנה ראשון לבית הדין. בית הדין כפוף לסדר הגשת התביעות, מבלי להתחשב בגודל סכום התביעה (אף כי בטרמפים קיימים שיקולים נוספים כגון: הקדמת אישה לאיש, עיין תחומין ז, עמ` 397). על פי זה פירש ר` יצחק בלזר, תלמידו של ר` ישראל מסלנט (כוכבי אור עמ` עב) את המשנה המתארת את הדין בראש השנה, ש``כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון``. פירוש: כל המקדים לשוב בתשובה ולהכין את עצמו לימי הדין, מתייצב ראשון לפני ה` וקודם לזכות למידת החסד האלוקית. ומבאר ר` יצחק בלזר שכך הוא הנוהג גם בבית דין של מטה, וגם בתחנת הרכבת - מי שקנה כרטיס ראשון, עולה לרכבת ראשון, ``למען ישמור את הסדר, כל הבאים יעמדו בשורה אחת זה אחר זה``. וכך במעלות בית מרון שהן צרות, ברוחב של אדם אחד, הולכים בהן בטור עורפי, מתוך שמירה על הסדר.

ו. לאחר שנכנסת לרכב, הקדם שלום לנהג (``להקדים שלום לכל אדם``) והודה לו על הטובה שהוא מיטיב עמך.

ז. אם יש לך ציוד רב (תרמילים, שקי שינה, וכדומה), הנח אותם במקום שלא יפריע לנהג.

ח. שתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטרמפיסטים. אל תפתח בשיחה קולנית עם חבריך, אולי זה מכביד על הנהג ומפריע לו להתרכז בנסיעה, ואולי הנושאים שמעסיקים אותך אינם מעניינים אותו. זכור שאתה אורח לרגע, ולא שכרת קרון ברכבת טרנס-סיבירית. במהלך הנסיעה, אל תנהל שיחות פלאפוניות עם כל העולם. אם אתה נאלץ לקיים שיחה דחופה, עליך ליטול רשות מהנהג ולקצר בשיחה. כנ``ל, אם אתה מקבל שיחה.

ט. אל תפצח גרעינים ואל תאכל כריכים. אל תפתח קיוסק ברכב.

י. ברדתך מהרכב, הודה פעם נוספת לנהג וסגור את הדלת בעדינות. נצטווינו להכיר תודה למי שגמל אתנו חסד, ולא לנהוג ככפויי טובה (אמירת תודה היא התנהגות כל כך טבעית עד שסוברים הפוסקים שמותר ללווה להודות למלווה באמירת ``תודה``, למרות שריבית דברים אסורה - כדי שלא לנהוג בכפיות טובה). מובא בחז``ל: ``כל המכיר בטובתו של חברו, סופו מכיר בטובתו של הקב``ה. וכל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של מקום`` (על פי מדרש הגדול, שמות א ח). באחד ממכתביו, מעיר הרב אליהו דסלר, מחבר ``מכתב מאליהו``, לאחד מתלמידיו על שלא הודה לו על מכתב ארוך שהוא כתב לו. ``כתבתי לך מכתב ארוך, ואתה ידעת, איך לא נקל לי הדבר, ולא מצאתי במכתבך אפילו מילה אחת של תודה`` (שם, ח``ג עמ` 341). אף הוא מזכיר את המדרש ``כל הכופר בטובתו של חברו``. הרב דסלר זצ``ל איננו חשוד ברדיפה אחרי הכרת תודה, אבל כמחנך הוא מוכיח את תלמידו כדי להורות לו את הדרך הרצויה.