הדפסה
נוער - אמונה לנוער

מה שנכנס ומה שיוצא


הצצתי בשעון. השעה הייתה 9:03 בבוקר. עוד 12 דקות בלבד נותרו עד שמגיע התור שלי אצל הרופא. כבר חצי שעה אני ממתין בתחנה ושום אוטובוס לא נראה באופק. נראה שלא תהיה לי ברירה, אני חייב לקחת מונית. הרמתי את ידי, וכעבור שתי דקות עצרה לידי מונית. הבטתי פנימה וגיליתי במושב האחורי שתי נשים המשוחחות ביניהן.
"לאן אתה צריך, בחור?", שאל הנהג.
"למרפאה הכללית ברחוב הגפן", עניתי.
"בוא תעלה, זה בדרך שלנו", אמר הנהג.
נכנסתי למונית והתיישבתי בצד הנהג, והוא פתח בנסיעה מהירה.
הרדיו פעל והספקתי עוד לשמוע את הסיום של מהדורת החדשות. משהסתיימו החדשות עברו ברדיו להשמעת שירים. אחת מהנשים שישבו בספסל האחורי פנתה לנהג ואמרה לו:
"תכבה בבקשה את הרדיו. אסור לשמוע מוסיקה עכשיו".
"מה קרה, גברת?", שאל הנהג, "יום שלישי היום, לא שבת".
"אלו ימים של ספירת העומר, ימים של אבילות", הסבירה לו השניה בהטעמה, "נהוג לא לשמוע מוסיקה בתקופה זו".
הצצתי במראה שמעליי והבטתי בנשים שישבו מאחור , הן נראו כנשים דתיות ויראות שמיים. כיסוי ראש היה לראשן, ושרוולים ארוכים עד פרק היד כיסו את זרועותיהן. הנהג מילא את הפקודה וכיבה את הרדיו. בשקט שהשתרר במונית קלטו אוזניי את המשך שיחתן:"לא תאמיני מה שמעתי על שלומית, השחצנית הזו, פשוט גועל נפש. הבטיחה להביא שתי עוגות לקידוש של הבת של רוזנברג, ולא רק שלא הביאה כלום, אלא עוד הגיעה באיחור, וכל הזמן היו לה רק הערות על הצורה של עריכת המזנון. הסתובבה שם כמו מלכה עם השמלה השחורה המכוערת הזאת ורק התלוננה".
"אני תמיד אמרתי לך שאי אפשר לסמוך עליה, חושבת רק על עצמה, זאת", אמרה לה השניה, "חכי שתשמעי מה היא עשתה לשרה לפני פסח...".
ישבתי שם נדהם. הרי רק לפני שתי דקות הן העירו לנהג שיכבה את הרדיו כי אסור לשמוע מוסיקה בספירת העומר, דבר שהוא בסך הכל מנהג. ועכשיו, בלי בושה, הן מדברות לשון הרע שזה איסור מהתורה, ועוד מהחמורים ביותר. מה קרה להן לאן נעלמה יראת השמים? איפה ההקפדה במצוות איך יכולה להיות סתירה כזו בהתנהגות
רציתי לפתוח את פי ולומר להן משהו, אך הנהג הקדים אותי: "הגענו, בחור. שישה שקלים בבקשה". מיהרתי לשלם וירדתי מהמונית כשהתדהמה עוד מלווה אותי.

נכנסתי לחדר ההמתנה של הרופא כשאני שקוע בהרהורים. בחדר ישבו עוד שלושה אנשים, זוג מבוגר, גבר ואישה בגיל 50 בערך, ועוד אדם צעיר, שהמתינו גם הם לרופא. העפתי בהם מבט חטוף, ולהפתעתי גיליתי שהאדם הצעיר מוכר לי. זה היה איציק, המדריך שלי לשעבר.
"שלום, מה נשמע?", הוא ברך אותי לשלום.
"מצוין, טוב לראות אותך. מה אתה עושה פה?", שאלתי אותו.
"מה שאתה עושה פה", ענה. "מה חדש אצלך?".
"הכל כרגיל", אמרתי, "אבל אני עוד קצת בהלם ממה שראיתי עכשיו", הוספתי, וסיפרתי לו את סיפור המעשה. "איך אתה מסביר התנהגות כזו? אנשים שכל כך מקפידים במצוות של 'בין אדם למקום', עד לפרטי הפרטים ממש, ואפילו כשמדובר במנהגים בלבד, הם מחמירים מאד, אך מצוות מסוימות של 'בין אדם לחברו' – כאילו לא קיימות בשבילם?! ", תמהתי.
"לצערי, זו מציאות שכיחה למדי, שכבר אמר עליה אחד מבעלי המוסר: 'הלוואי שאנשים היו מקפידים על מה שהם מוציאים מן הפה, כמו שמקפידים על מה שמכניסים לפה' ", אמר. "תוכל למצוא לפעמים אנשים ונשים שלבושים בצניעות מכף רגל ועד ראש ומקפידים לאכול אוכל רק בהשגחת הבד"ץ, אך כשמדובר בדברים פשוטים של לנהוג כבוד ביהודי או בשמירת הלשון הם נכשלים בלא להניד עפעף. כבר אמר ר' ישראל סלאנטר: 'אנשים נזהרים שלא לבלוע נמלה חיה, אך אינם נזהרים לא לבלוע אדם חי' ".
"היה יהודי אחד שהתפלל בבית הכנסת שלנו" נזכרתי, "שתמיד האריך בתפילות והתנדנד בהן בהתלהבות כשעל פניו ארשת של רצינות וכוונה. בסוף התפילה תמיד הניח תפילין של רבינו תם והאריך באמירת תחינות ופיוטים. תמיד התייחסתי אליו בכבוד ובהערכה רבה. פעם אחת התארח בבית הכנסת שלנו בליל שבת תלמיד חכם אחד השייך לחוג אחר. אותו רב התכבד לדרוש לפני הציבור וכנראה אמר איזה דבר שלא נעם לאוזנו של אותו יהודי. אותו אדם קם ממקומו והחל לצעוק על הרב הדורש לפני כל הציבור:"אתה מדבר שטויות, תפסיק לבלבל את המוח, רואים שלא למדת שום דבר". לא האמנתי למראה עיניי. הוא פשוט קם וביזה אותו לפני כל הנוכחים. נכון שאתה לא מסכים עם כל דבר שהוא אומר, אבל זה לא אומר שצריך לבזות אותו כך ולהלבין פניו ברבים. אני עדיין לא מבין איך אפשר להבין סתירה כזו בהתנהגות?", חזרתי על שאלתי.

איציק קימט את מצחו, חשב כמה רגעים ואמר:"אני חושב שלפעמים קל יותר לאדם לקיים מצוות של 'בין אדם למקום' מאשר מצוות של 'בין אדם לחברו'. ייתכן שהסיבה לכך היא שבמצוות מהסוג השני ההתמודדות הרבה יותר קשה. הרי מדובר בהתייחסות לאנשים כמוך. עם רצונות כמו שלך ועם צרכים כמו שלך, שלפעמים הם מתנגשים עם מה שאתה רוצה. אתה יכול לחוש קנאה או כעס ביחס אליהם. הם עלולים לפגוע בך ולהעליב אותך לפעמים או לתפוס את מקומך. אתם נאבקים על אותה משבצת. קשה לך לעזור להם בלב שלם, ולהתגבר על יצר של קנאה, נקמנות או נטירת שנאה.
אך במצוות בין אדם למקום אין כל זה. שם מדובר ביחס אל מישהו אחר. נשגב, נעלה, רחוק.
לכן יותר קל לאדם להתפלל, לשמור שבת ולהקפיד על כשרות מהודרת, מאשר להתייחס בכבוד לחברו, לפרגן לו ולא לקנא בו".

"סליחה שאני מתערב", פנה אלינו האדם מבוגר שישב יחד איתנו בחדר ההמתנה, "אבל לא יכולתי להימנע מלהקשיב לדיון המעניין שלכם. אני חושב שישנה סיבה נוספת למה לפעמים קל לאדם יותר להקפיד על מצוות שבין אדם למקום. במצוות כאלו קל יותר לאדם להרגיש שהוא מקיים "מצווה אלוהית". הסיבה לכך היא שבדרך כלל מדובר בדברים 'לא הגיוניים', דברים שבשכלנו לא היינו חושבים עליהם. קח לדוגמא את מצוות תפילין. איננו יודעים כיצד הנחת הקוביות השחורות על זרוענו וראשנו פועלת, למה דווקא כך ולא אחרת, ולמה בצורה הזו ולמה דווקא בצבע הזה. אנו עושים זאת פשוט מפני שכך ה' ציווה. לכן זה נראה לנו כל כך מיוחד, רוחני, אלוקי. אך בדברים רבים שבין אדם לחברו זה נראה לנו מאד אנושי. במצוות רבות גם אם התורה לא הייתה מצווה אותנו, יכולנו לחשוב על כך בעצמנו. ברור לנו שלכבד את ההורים זה דבר ראוי ומתבקש, ושלקנא, לחמוד או לדבר סתם דברים רעים על אנשים – זה דבר שלילי ומעיד על תכונה רעה בנפש. זו הסיבה שקשה לנו יותר לראות בזה מצווה ולהתמסר לקיומה".

"הדברים שאתם אומרים מעוררים למחשבה", התערבה בשיחה האשה שישבה לצידו של האדם ששוחח איתנו, "אני פסיכולוגית במקצועי, ואני חושבת שיש כאן גם תופעה פסיכולוגית מעניינת הקשורה לנפש האדם. אדם שאינו בסדר בתחום מסוים הדבר גורם לו לרגשי אשמה וייסורי מצפון. זה מצב מאד לא נוח מבחינתו. איך הוא נחלץ ממצב כזה? פשוט מאד! האדם מוצא לו תחום אחר שבו הוא בסדר, ועל ידי זה הוא יוצר אצלו תחושה של סיפוק ושל שלמות. עכשיו קל לו יותר לוותר לעצמו, ולהמשיך להיות לא בסדר בתחום הראשון".
"איך זה קשור לענייננו?", לא הבנתי.
"פשוט מאד", אמרה. "אדם שמשקיע מאד בתחום של 'בין אדם למקום': אוכל רק מכשרות מהודרת, מתלבש בצניעות, מאריך בתפילות ומדקדק במצוות מסויימות, רואה את עצמו כאדם צדיק וירא שמים. ממילא, גם אם הוא לא יהיה בסדר במאת האחוזים בתחומים אחרים זה לא כל כך יפריע לו, והוא יצליח "להחליק" ו"לטייח" את הדבר מבלי שייגרמו לו ייסורי מצפון. הוא ימשיך להרגיש טוב עם עצמו בגלל התחום שבו הוא בסדר, ולא יעלה בדעתו שהוא צריך לתקן משהו, הוא הרי 'מדקדק ומחמיר' מאד במצוות".
"זה ממש נורא", אמרתי, "ויכול גם לגרום לחילול ה' גדול. אני חושב שאם אדם לא דתי היה נוסע במונית במקומי היום, הוא היה חושב על הדתיים דברים נוראיים. הוא בטח היה אומר לעצמו: האנשים האלו, כל מה שאיכפת להם הוא מכל מיני חומרות ומנהגים משונים. שקודם כל יתנהגו כמו בני אדם, יהיו מוסריים, יכבדו ויתחשבו זה בזה. אם ככה נראים אנשים דתיים, אני מעדיף להישאר חילוני...".
"אתה צודק בהחלט", הסכים איציק, "קראתי פעם מאמר על כך שתופעת הכפירה שהתפשטה בעולם במאת השנים האחרונות נולדה בין השאר כריאקציה (=תגובת נגד) לחוסר המוסריות שבנצרות. אנשים ראו את אנשי הדת והמאמינים הנוצרים וגילו אצלם תופעות רבות של חוסר מוסריות ושחיתות ביחס לכסף ולעוד תחומים. הדת נתפסה אצלם כדבר לא מוסרי ושפל, ולכן בעטו בה".
"זה מטיל עלינו המאמינים אחריות גדולה", אמר האיש המבוגר, "אנו חייבים לקיים את מצוות התורה בשלמות ולא לחצאין. עלינו להיות שלמים בכל – במצוות ש'בין אדם למקום' ובמצוות ש'בין אדם לחברו'. להיות מלאים ביראת שמים, שתבוא לידי ביטוי גם בהתנהגות אנושית-מוסרית פשוטה של יחס חיובי לזולת, עין טובה, לדון לכף זכות, להתרחק מקנאה, נקמה, חמדנות ורכילות. אני בטוח שאם אנשים דתיים היו מתנהגים באמת כמו שהתורה דורשת מהם, עד הסוף, בלי פשרות, בשלמות של מוסר ומידות, ביושר והתחשבות בזולת, הם היו הופכים למופת עד שכל מי שהיה רואה אותם היה אומר לעצמו:"אם ככה נראים אנשים דתיים, אם זה מה שעושה התורה לאנשים, גם אני רוצה להיות חלק מזה!".
הייתי שמח להמשיך בשיחה הזו, אלא שבדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת של הרופא וראשו הציץ החוצה: "הבא בתור, בבקשה".

תגובות יתקבלו בברכה, כאן ובפורום אמונה.