הדפסה
נוער - אמונה לנוער

למרות הכאב, ממשיכים קדימה בגבורה


אנו מביאים תשובות לשתי שאלות שנשאלנו בעבר על ידי נער ונערה שחבריהם נהרגו בפיגועים.
שאלה:
שלום,
אני בחור בן 15 ועד כה איבדתי כבר כמה חברים בפיגועים, תאונות דרכים ובכל מיני אסונות. לפעמים אני מרגיש שהצרות האלו גדולות עלי. אני עומד מיאש ואובד עצות, ולא יודע איך להמשיך הלאה, איך לקום מחר בבוקר ולהתחיל את היום.
מה אפשר לעשות?
אנא עזרו לי.
דן
תשובה:
שלום דן,
הצטערתי מאד לשמוע על מה שקרה לחבריך ועל הקשיים שאתה מתמודד איתם. לבי אתך.
אין ספק שאנו חיים בתקופה לא פשוטה, שמתלווים אליה התמודדויות קשות, ולפעמים אנו נדרשים לגלות כוחות נפש גדולים כדי להתמודד עם המאורעות שעוברים עלינו.
מצד אחד המצב הבטחוני כשלצערנו מדי יום אנו שומעים על עוד פצועים והרוגים מפיגועי הטרור, ומצד שני הנגע הנורא של תאונות הדרכים שגובה קורבנות אדם מיותרים מדי יום. משפחות נהרסות ואנשים נותרים משותקים לכל ימי חייהם.
אין ספק שהכאב הוא גדול. לפעמים אנו עומדים מולו ומרגישים שהמילים קטנות מלבטא את מה שאנו חשים, וכל שאנו יכולים לעשות הוא לשתוק. "וידום אהרון".
אין ספק שלא את הכל אנו מסוגלים להבין. יש דברים שהם נשגבים מבינתנו. איננו בוחרים את המצב ואת הנסיבות אליהם אנו נקלעים. החיים אינם מסורים בידינו.
אנו רק בוחרים איך להתמודד עם המצב שנוצר.
וכאן יש שתי דרכים.
האחת, והיא לפעמים היותר קלה, היא ליפול ליאוש. לגרום לכאב לשתק אותנו. להכנס לדיכאון, לחוסר עשייה, להתנתק מהחיים, ורק להתאבל ולבכות על האובדן.
אך ישנה דרך אחרת, והיא לגלות כוחות חדשים, ולנסות לשאוב נחמה מהבניין שיצמח מתוך הכאב הזה. אני בטוח שאותם חברים שאינם עוד לא היו רוצים שתהיה עצוב וממורמר. אם רק היו יכולים הם היו קוראים לך: אל תתייאש, תמשיך אתה את מה שאנחנו לא השלמנו. תנצל את מתנת החיים שניתנה בידך עד תום. תמשיך לבנות, לצמוח ולגלות את הטוב שבך ובעולם.
כשאנו באים לנחם אבלים אנו אומרים להם:"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". כל אבלות פרטית שלנו מזכירה לנו את האבלות הכללית של עם ישראל על ציון וירושלים. אך על אף שכבר אלפיים שנו אנו בוכים ומתאבלים על חורבן מקדשנו ועל יציאתנו לגלות אין זה גורם לנו לייאוש או רפיון ידיים. להפך! זה רק מדרבן אותנו לעשות הכל כדי לתקן את המצב, לחזור לארץ, לבנות ולהבנות בה, עד שנזכה לחדש ימינו כקדם.
לסיום אני רוצה לספר לך סיפור קטן.
הייתי לא מזמן בשיחה של יואל צור, יהודי מבית אל שאיבד לפני כארבע שנים את אשתו, איטה, ואת בנו, אפרים, השם יקום דמם, בפיגוע רצחני. הוא סיפר על אותו לילה נורא, לאחר ירי התופת לעבר מכוניתם. כל בני המשפחה מלבדו נפגעו. בנו, אפרים, שישב מאחור, נפגע מקליע בראשו, ואשתו, שישבה לידו, נפגעה קשה והתקשתה בנשימתה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ובמקום לא היה אף אחד שיוכל לעזור. הוא יצא מן הרכב, כך סיפר, כשהמצב נראה מייאש לחלוטין. ואז, באותן שניות גמלה בלבו החלטה : "לא נשברים! בשום פנים ואופן! הם לא ינצחו אותנו".
כיום במבט לאחור, כמה שנים אחרי, כשהפציעות כבר התרפאו והוא הצליח לשקם את משפחתו ולהחזיר את החיים למסלולם, והוא כיום אחד האנשים הכי פעילים ביש"ע בתחום ההתיישבות, פיתוח החינוך, ערוץ 7 ועוד – ההחלטה הזו, כך הוא מעיד, הייתה נר לרגליו.
בהלוויה שהתקיימה אז פנה הבעל והאב השכול אל ראש הממשלה שנכח במקום, וקרא לו: "אדוני ראש הממשלה, אתה רואה את הגבעה הזו. עינינו נשואות אליה. אנו דורשים שכאן תוקם שכונה חדשה! זו תשובתנו לכל המחבלים והרוצחים. אנו מצפים שכבר בימים הקרובים יגיעו האישורים הנחוצים!". (וזוהי שכונת "מעוז צור" שלאחרונה הסתיימה הקמתה ביישוב בית אל).
אנשים שהיו נוכחים בהלוויה היו המומים. מהיכן הוא שואב את הכוחות לדבר כך במצב כזה
אני חושב שהתשובה היא– מן האמונה. מהאמונה בדרך, בשליחות, בבניין, בחובה שלנו להמשיך את מה שהם לא הספיקו. זוהי הדרך להתגבר על האובדן. זוהי הנחמה הגדולה.
אם אתה מרגיש שלא ענינו מספיק על שאלתך, אל תהסס לפנות אלינו שוב.
נתפלל יחד לבורא עולם שיתן לנו את הכוחות לעמוד בכל ההתמודדויות העומדות בפנינו
חזק ואמץ
חברים מקשיבים
שאלה: שלום.
אני מדריכה בתנועת 'עזרא'.
לפני שבוע הייתה הכנה למחנה, ושם פגשתי בפעם הראשונה - ולצערי כי רב, גם האחרונה - את מיכל רזיאל, שנהרגה בפיגוע ההתאבדות במסעדת 'סבארו' בירושלים.
ילדה חמודה, טובה, בעלת חסד עצומה, שמחה ועוד.
קשה לי להבין איך אדם כזה טוב הולך לאכול פיצה ולא חוזר.
אני לא חברה טובה שלה או קרובת משפחה, ובכל זאת: הידיעה שמישהו שפגשת למשך יומיים לפני שבוע-ובשבוע הבא היית אמור לפגוש אותו שוב, הלך לבלי שוב, כואבת.
מה עושים? מה אומרים לחניכים לעצמנו
תודה, יעל.
תשובה: שלום יעל,
כולנו כואבים ואבלים על הרצחם של אחינו הקדושים וטהורים, בידי מחבלים בני עוולה. אך יחד עם זה עלינו לזכור דבר אחד .
כוחו הממשי של הטרור הוא קטן, והשפעתו על מהלכים מדיניים היא מוגבלת. עיקר כוחו זה ביכולתו להטריד, להפחיד , לזרוע בהלה ויאוש, כפתגם הסיני : "הרוג אדם אחד והפחד עשרת אלפים". המאבק בינינו לערבים כרגע אינו למי יש כוח צבאי רב יותר. הם יודעים שבשדה הקרב אין להם שום סיכוי, ובכל המלחמות נגדנו הם הוכו שוק על ירך. 200 מליון ערבים מפחדים מחמשה מליון יהודים. ברור להם שבדרך הצבאית לא יוכלו לנו. לכן הם נוקטים בלוחמה פסיכולוגית שנועדה למוטט את רוחנו ולהפחידנו. המאבק כרגע הוא על הרוח. מי שיתאזר ביותר גבורה, ביותר אמונה, ביותר נחישות ואורך רוח - ינצח.
כולנו יודעים שארץ ישראל נקנית בייסורים. גם אחרי קום המדינה היו מחבלי ה"פדאיון", ולפני קום המדינה היו פורעים ורוצחים. במושבות הייתה קדחת, ובירושלים חסרו מים לשתיה . אך אנו לא נכנענו. החזקנו מעמד ונמשיך להחזיק מעמד.
אחד מגדולי ראשי הישיבות, הרב כהנמן זצ"ל, הזדמן פעם לרומא. הוא עמד שם ליד "שער הניצחון" והתבונן בו. על השער עליו היו חקוקים דמויות השבויים היהודיים שהובלו מושפלים ומבוזים להיות לעבדים ברומא לאחר הנצחון של טיטוס על היהודים והחרבת המקדש. אמר אז הרב כהנמן: "טיטוס, טיטוס, איפה אתה היום? עליך אפשר לקרוא רק בספרי ההיסטוריה, אך עם ישראל חי וקיים לעד ולנצח נצחים...".
איפה הם היום כל אותם צוררים ורודפים שניסו להשמידנו? ניתן לראותם רק במוזיאונים ובספרי היסטוריה, ואילו עם ישראל חי וקיים במדינתו העצמאית. וחשוב לדעת, שכמו שאנו דורכים היום על חורבות כל האימפריות שהרעו לנו – מצרים, בבל, פרס, יוון, רומא, ספרד, תורכיה ועד לבריה"מ והאימפריה הנאצית בדורנו – כך נדרוך על חורבות כל הרשעים למיניהם הסבורים כי יוכלו להפריע לריבונו של עולם לגאול את עמו.
גם אותו רב מרצחים הנוכחי, הנחש מעזה, לא יצליח במקום שקודמיו נכשלו . זה רק עניין של זמן עד שגם הוא יצטרף לרשימה הארוכה (והלא מכובדת) , לצדם של פרעה, המן, נבוכדנצאר ודומיהם.
ובכל זאת, את שואלת, מה הלאה? איך להמשיך קדימה?
אני רוצה להביא דברים שכתב הרב מאיר בר-אילן שליט"א, מעורכי האינצקלופדיה התלמודית. ההדפסה הראשונה של סדרת הספרים החשובה הזו הייתה בשנת תש"ז, שנתיים בלבד אחר תום מלחמת העולם השניה , כשדם אחינו ואחיותינו שנהרגו, נשרפו ונטבחו על קידוש השם בשואה האיומה עדיין חם, וצליל זעקות המעונים עדיין לא נדם. בהקדמתו לספר כתב הרב בר אילן כך:
"ימי עצב ויגון הם הימים אשר בהם מופיע הכרך הראשון של הספר הזה, קול דמי אחינו הניגרים באדמת מדינות אירופה עדיין צועקים אלינו ולא נותנים לנו מנוח. ואיך תערב לנו שמחה ולו גם שמחה של תורה, בעת קברות אחים ואחיות לרבבות ולרבי רבבות זרועים על כל הארץ, אשר בהן גדלו ובהן גידלו את בניהן אחריהם ליהדות , לתורה, למצוות לתקווה וגאולה? חללי חרב, גוועי רעב, שרופי אש וטבועי מים, חנוקי גזים ושסועי כלבים – אלה הם המליונים של אחינו בשרנו ועליהם אנו מקוננים ודמעותינו אינם פוסקות לזכרם. ואיך נגיל על שלומנו ועל הישגינו, אם הם אינם איתנו?" – כך שואל הרב בר אילן.
אך מייד באה תשובתו:
"ואף על פי כן...אם נחרבו ערים וקהילות בארץ לא לנו, מן הדין אשר אחרות תבנינה תחתיהן ברשותנו אנו. אם נשבתו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ישיבות ובתי אולפנא, נגזרו מארץ החיים אדירי התורה ותלמידים בני גמרא וסברא, ראוי לנו להקים במאמצי כוחנו ממלאי מקומם ותופסי כסאות וספסלים כמותם. ואם שליש מן העם היהודי חדל להיות - חובתנו כי כל אחד מן הנשארים יקלוט בתוכו יהדות, בכל המובנים, פי שלושה למלא את החסרון".
זו תשובתנו – את החורבן והחיסרון נמלא בבניה מחודשת. כל אחד צריך להרגיש כעת שאחריות כפולה מוטלת על כתפיו, השליחות והמשימה מתעצמת, האתגרים גדלים, וצריך להיות מוכנים לקראתם. כל אחד ואחת מאתנו יפעל ככל יכולתו, אין לזלזל בשום דבר. אפילו בדברים פשוטים ויום יומיים כמו עוד פעולות עזרה וחסד, ייסוד חוג תורני או שיעור חדש בסניף, עם חברים וכדו', קביעת חברותא בספר שמירת הלשון, לימוד בענייני ארץ ישראל וגאולה וחיזוק הקשר שלנו לארץ בכל הדרכים, לעודד ולהפיח רוח גבורה ואמונה בכל מי שאנו מכירים, ולהתרחק מדיבורים של חולשה, ייאוש, פחדנות וכן הלאה וכן הלאה. נפעל בכל התחומים ובכל החזיתות.
הייתי לא מזמן בשיחה של יואל צור, יהודי מבית אל שאיבד לפני כארבע שנים את אשתו, איטה, ואת בנו, אפרים, השם יקום דמם, בפיגוע רצחני. הוא סיפר על אותו לילה נורא, לאחר ירי התופת לעבר מכוניתם. כל בני המשפחה מלבדו נפגעו. בנו, אפרים, שישב מאחור, נפגע מקליע בראשו, ואשתו, שישבה לידו, נפגעה קשה והתקשתה בנשימתה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ובמקום לא היה אף אחד שיוכל לעזור. הוא יצא מן הרכב, כך סיפר, כשהמצב נראה מייאש לחלוטין. ואז, באותן שניות גמלה בלבו החלטה : "לא נשברים! בשום פנים ואופן! הם לא ינצחו אותנו". כיום במבט לאחור, כמה שנים אחרי, כשהפציעות כבר התרפאו והוא הצליח לשקם את משפחתו ולהחזיר את החיים למסלולם, והוא כיום אחד האנשים הכי פעילים ביש"ע בתחום ההתיישבות, פיתוח החינוך, ערוץ 7 ועוד – ההחלטה הזו, כך הוא מעיד, הייתה נר לרגליו.
וזה, לדעתי, הדבר עיקרי שעלינו לשים לנגד עינינו ברגעים כאלו. ממשיכים הלאה, בכל העוצמה, בכוחות כפולים. אתם רוצים להרוס, ואנו נבנה. לא נוותר ולא נכנע. אנו עם גדול, עם חזק, אלפי שנים כבר מנסים לכלות אותנו בכל הדרכים, אך כולם נעלמים ונכחדים ורק עם ישראל חי וקיים. "נצח ישראל לא ישקר". כבר היו לנו מאבקים קשים יותר בהיסטוריה שלנו, והחזקנו מעמד וניצחנו. גם הפעם נדע שאל חי גואל חזק בתוכנו. אין מי שיוכל לגלגל אחורנית את ההיסטוריה שמחולל ריבונו של עולם אשר דיבר טוב על ישראל.
חזק ותחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו
יהי רצון שנשמע בקרוב על ישועות ונחמות לכל עם ישראל
חברים מקשיבים

לשם השלמת התמונה מזויות נוספות – התמודדות ברמה הלאומית, והבנת הדברים האלו כחלק מתהליך הגאולה, כדאי לעיין בתשובות נוספות:
למה אלוהים לא עוזר לנו היום כנגד הטרור-

http://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=2435


למה אלוהים נותן לזה לקרות?
http://www.kipa.co.il/noar/show.asp?id=1152


תהליך הגאולה והיסורים
http://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=204


האם הצרות והייסורים הם סימן שאנחנו בתחילתה של גלות?
http://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=1636


למה עם ישראל סובל כל כך
http://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=1832


מאמר– "הרע בעולם" –

אנו מאמינים שאלוקים הוא טוב ומיטיב. איך זה מסתדר עם העובדה שאנו מגלים בעולם כל כך הרבה סבל, ייסורים, אסונות ומחלות.
http://www.kipa.co.il/noar/show.asp?id=425


תגובה למאמר – "הרע בעולם" (אמונה)
http://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=320


כמובן שאין די בדברים שנכתבו. חשוב מאד לדבר על הדברים עם חברים, הורים ומחנכים, להתמודד ביחד עם הכאב, ולנסות לשאוב כוחות להמשיך הלאה בגבורה.
מי שירצה לשוחח איתנו מוזמן לעשות זאת – חברים מקשיבים – 6518388 – 02, ימים א'–ה', 21:00 – 1:00 בלילה. ניתן גם לפנות אלינו - aviya@maale.org.il .
שנזכה בעז"ה לשמוע בשורות טובות ישועות ונחמות
שלכם תמיד
חברים מקשיבים