הדפסה
נוער - אמונה לנוער

להתמודד ולהקשיב

סח לי אחד מרבותי כאשר חזר מאחת ההלויות, לצערנו, אחת מני רבות בזמן האחרון.
בבית הקברות עמדו רבים מחבריו של נער יקר שנהרג באחד הפיגועים האחרונים.
היו אלו כמה מאות בני נוער מ"שלנו" הלומדים בישיבות תיכוניות ופוקדים את הסניפים של תנועות הנוער. הרב ציפה לראות מבוכה בעיניהם, הוא ציפה שיביטו סביבם באי נוחות של מי שההשתתפות בהלויה חדשה עבורו, אך לא!!! הנערים ידעו היטב מתי צריך לעמוד, מתי לבכות, ומהם סדרי הקבורה. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו כשהבין שההשתתפות בהלויה של מכר או חבר הפכה עבורנו למציאות של שגרה...
הלומד את הלכות אבלות עומד מהר מאד על כך שהלכות אלו מכילות מנהגים רבים מאד הנוגעים לפרטי פרטים של לבוש והתנהגות בכל שלבי האבלות יותר מכל תחום אחר בהלכה. לעיתים, למנהגי האבלות יש תוקף גדול עד כדי כך שהם דוחים הלכות אחרות בשולחן ערוך, ולכן לעולם אין להסתמך בהלכות אלו רק על הכתוב אלא יש לחקור על מנהגי העדה והקהילה.
לא פעם נתתי את דעתי על העניין ותמהתי מדוע צער ואבלות שהם עניינים כל כך אישיים ונתונים לשיפוט סובייקטיבי ולהתמודדות נפרדת של כל אדם ואדם לעצמו, מדוע דוקא בתחום זה הבריות מחפשות את הביטוי האחיד וההתנהגות הכביכול מלאכותית שהמנהג "כופה" על האדם?
בייחוד בולט הדבר בין אלו שהתרחקו מתורה ומצוות. דווקא הם בדרך כלל נצמדים בקנאות ובדבקות לכל תג של מנהג והלכה בדיני האבלות. מדוע?!
מסתבר שדוקא באבל ובכאב המכרסם של האובדן ישנה איזו עוצמה שמטלטלת את הקרובים לנפטר ופותחת צוהר לעולם עליון יותר מן העולם שבו אנו מצויים. זוהי מציאות המפגישה את האדם עם עולם הנמצא מן העבר השני, עולם שאין לנו בו השגה. מושגים מופשטים ורוחניים כגון: "כבוד המת", "הסתלקות הנשמה", "קבורה", מפנים באופן אינסטנקטיבי את המבט לעולם הסוד רווי ההוד והמסתורין. תפקידה של ההלכה ושל עולם המנהגים הוא לנתב באופן הנכון את הצעידה שלנו, החיים, בעקבות מות יקירינו.
אם ננסח את זה באופן גלוי יותר, הרי שהפגישה שלנו עם האסון והאובדן, היא סוג של מפגש בין האלוקים והאדם.
כך ניתן גם להבין את שתיקתו של אהרן לאחר מות בניו, שתיקה שבגללה זכה לשכר גדול. קשה להבין את הפירוש הפשוט ששתיקתו פירושה "שלא הרהר אחר מדותיו", כאילו זה הזמן לנהל חשבונות עם הקב'ה. לענ"ד, מדובר בשתיקה שהיא בעצם הקשבה, הכרה בכך שהקב'ה פונה אלי ומדבר אלי גם אם עדיין אינני מסוגל לפענח את תוכן של דבריו.
ההלכה בעצם יוצרת מסגרת של התנהגות, הנותנת לנו את היכולת להתמודד באופן הראוי עם התוכן הקשה והבלתי נתפס של המוות והאובדן.
עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים "ימי בין המצרים" , על שם הכתוב (איכה א') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". בימים אלו אנו אבלים על חורבן בית המקדש. אנו ממעטים במחה, איננו שומעים קול נגינה, איננו מסתפרים, איננו מברכים שהחיינו ועוד דינים נוספים. ענייני האבלות פותחים בפנינו עולם חדש שהוא זר לנו, ויש מקום להתבונן בו במיוחד בימים אלו בהם נאלצנו לצערנו להתמודד עם לא מעט מקרים נוראים של אחינו בית ישראל בני החיל, אשר מתו על לא עוול בכפם מתוך מסירות נפש אמיתית לעמם ולארצם. ההלכה, גם אם איננו מבינים בה כל פרט, מורה לנו את הדרך כיצד נרגיש את האבל, וכיצד נזכור את חורבן המקדש ואת שבר עמנו וארצנו.
יהי רצון שיאמר ה' קץ לכל צרותינו "ובלע ה' המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". ועד אז, שנדע אנו לנצל את הרגעים הכואבים הללו, להקשיב לבורא עולם הפונה אלינו, ולהדק את הקשר שבין אלוקים ואדם.