הדפסה
נוער - אמונה לנוער

החופשה ונזקיה

נזקי הבטלה
יש אומרים שאויבו הראשי של האדם המודרני הוא עודף הפנאי. בעבר, האדם היה משועבד לעבודתו ולפרנסתו. הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" נתקיימה בו במלואה, מלחמת הקיום עשקה ממנו את כל כוחותיו והשפילה אותו עד עפר (רבים מכרו את גופם לבעלי הון - שניצלו אותו עד תום - עבור פרוסת לחם). מזריחת השמש עד לשקיעתה, הוא נאבק בעקשנות נגד איתני הטבע. עם רדת החשיכה הוא שב לביתו, וישן שנת עמלים. וחוזר חלילה. כך עברו עליו כל ימיו ולילותיו, ללא רוחניות וללא תרבות, ללא "בילויים" וללא שעשועים.
המהפיכה התעשייתית שיחררה את האדם מהשעבוד לעבודה. לאט לאט נוצרו חללים של פנאי לפעילות תרבותית ולבילויים. אבל, ברבות הזמן, חללי הפנאי הלכו וטפחו עד שהפכו למעמסה. עודף הפנאי גורם מועקה נפשית. נזקיו שונים מנזקי עודף השעבוד לעבודה, אבל גם הם חמורים. השעבוד לעבודה עושק מהאדם את כל כוחותיו הפיזיים, עודף הפנאי מפורר את נפשו!
המשנה במסכת כתובות (כתובות נט ב) עוסקת בחובותיה של האישה כלפי בעלה, בין השאר היא קובעת שגם כאשר הבעל מחזיק מאה משרתות בביתו חייבת אשתו לעסוק במלאכה (= תעסוקה) מפני "שהבטלה מביאה לידי זימה". בהמשך, מוסיפה המשנה שאם הבעל מונע מאשתו כל תעסוקה אפשרית, הוא חייב לגרש אותה מפני "שהבטלה מביאה לידי שעמום", כלומר: לשיגעון (רש"י). הבטלה מביאה לידי זימה ולידי שיגעון. זימה היא דוגמה חריפה להתמוטטות מוסרית; שיגעון הוא ביטוי להתמוטטות פסיכולוגית, להתפוררות נפשית. הבטלה דוחפת את האדם להבלים, עד שהוא מתדרדר לשפל מוסרי. לאחר שתמה רשימת כל הבילויים האפשריים (ולעיתים גם הבלתי אפשריים), מתחילה הבטלה לכרסם ביציבותו הנפשית של האדם עד שהיא ממוטטת אותו מבחינה פסיכולוגית.
חז'ל (שם) שואלים, מתי הבטלה מביאה רק לידי "זימה" ומתי גם לידי "שעמום" (= שיגעון)? ומשיבים, שהעיסוק ב"מיני שחוק" מביא לידי זימה ולא לידי שיגעון. בטלה גמורה מביאה לידי שיגעון. פירוש: יש בילויים ("מיני שחוק") שנכללים בקטגוריה של הבטלה מפני שאין בהם שום תוכן חיובי משמעותי. לדוגמה, ההתמכרות לצפייה בטלוויזיה ובוידיאו היא סוג של "בטלה" המשפילה את נפש האדם ופוגעת ברמתו המוסרית. כנ"ל ההתמכרות למשחקי קלפים. חמורה ממנה היא הבטלה הגמורה: בזבוז זמן, "מריחת זמן", בניסיון "להרוג את הזמן"... היא מביאה גם לידי טירוף הדעת!
עבור רבים מבני הנוער, החופש הגדול היא "בטלה" אחת ארוכה המורידה את רמתם המוסרית ומכרסמת בבריאותם הנפשית. חלקם מבלים את מרבית זמנם ב"מיני שחוק" ירודים. חלקם "מורחים" את זמנם, הם יושבים על ספסלי רחוב ומנהלים שיחות תפלות במטרה "להרוג את הזמן".
חז'ל באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן, יא) ביארו את הפסוק "ועשית את כל מלאכתך - להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן... אין אדם מת אלא מתוך הבטלה". פירש ב"תורה תמימה" שחז'ל דייקו מהתוספת "כל מלאכתך" שגם מי שאיננו נזקק לעבוד לצורך מחייתו, "ישתדל להמציא לו (= לעצמו) מלאכה אף כזו שאיננה מוכרחת לו, על מנת שלא ילך בטל". המלאכה המוזכרת במאמר חז'ל הנ"ל היא שיקומן של חצר חרבה או שדה בור. זהו סוג של "עבודה יזומה". המאבק בבטלה הוא טוטאלי וללא פשרות. כל תעסוקה היא ברוכה, ואפילו "עבודות יזומות", ובלבד שלא יפלו בני הנוער לתוך הבטלה! התנדבות קהילתית, עבודות בנין וקטיף, ואפילו פעילות פוליטית - הכל כשר. "כל מלאכתך". רק לא בטלה!
חז'ל (מכילתא דרשב"י) למדו מהפסוק "ששת ימים תעבוד... ויום השביעי שבת לה' אלוקיך" (שמות כ ט) שנצטווינו לא רק לשבות ביום השביעי אלא גם לעבוד ששה ימים. העבודה איננה למטרת בנין העולם בלבד (= "לא לתוהו בראה") אלא בעיקר לשם מימוש הפוטנציאל האנושי האישי ומיצוי האיכויות הטמונות באדם. "אדם לעמל יולד".
רבים מן המפרשים פירשו בדרך זו את לשון המשנה בפרקי אבות (אבות א י): "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה...". 'עשה מלאכה' לא נאמר במשנה אלא 'אהוב את המלאכה', מדוע? התשובה רמוזה בפירושו של רבי עובדיה מברטנורא למשנה: "אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שעמום". המשנה ממליצה לעסוק במלאכה כלשהי ללא קשר לצורכי הפרנסה אלא לשם תעסוקה, למנוע חיי בטלה .
הרס המסגרותהאנושיות
בסעיף הקודם עמדנו על הסכנה הרוחנית הכפולה של ה"בטלה" -"הבטלה מביאה לידי זימה" (= נפילה מוסרית), "הבטלה מביאה לידי שעמום" (= שיגעון, התמוטטות פסיכולוגית).
קיימת סכנה נוספת של הבטלה, המתוארת אף היא במשנה בפרקי אבות (אבות ג ה): "הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו". המפרשים נתקשו בהבנת משנה זו. המהלך בדרך יחידי, במה הוא היה עסוק בעת הליכתו? אם הוא למד תורה, מדוע הוא מתחייב בנפשו? ואם לא למד תורה, הרי הוא בכלל "מפנה לבו לבטלה"?! לכן יש שגרסו (רע"ב): "המהלך... ומפנה לבו לבטלה". המשנה איננה מונה שתי דוגמאות אלא אחת בלבד (הוא הולך יחידי ומפנה לבו לבטלה). קושיא דומה הקשו גם על הדוגמה הראשונה במשנה "הניעור בלילה", והשיבו בצורה דומה: "המפנה לבו לבטלה" מוסב גם על "הניעור בלילה". אבל המהר"ל (בספרו "דרך חיים") סבור שהמשנה מונה שלוש דוגמאות שונות. לדעתו, המכנה המשותף לשלושתן הוא "יציאה מסדר העולם", כלומר, חריגה מהמסגרות הטבעיות הבסיסיות של הקיום האנושי. מי שחורג מהן יוצא מ"השמירה האלוקית על העולם" ומתחייב בנפשו.
פירוש: הניעור בלילה ללא כל אילוץ, במקום לישון בה, הופך את הסדר הטבעי. הוא ער בלילה וישן ביום, הוא הורס אחת מהמסגרות הבסיסיות של חיי האדם, ובכך הוא פוגע באנושיותו. בדומה לזה "המהלך בדרך יחידי" יוצא מהסדר החברתי הנורמלי. האדם חי כחלק מהחברה האנושית ולא כיחידה נפרדת. גם המפנה לבו לבטלה משבש את הסדר הטבעי. "העולם הזה נברא שיהיה פועל ולא יהיה בטל" (מהר"ל). היצירתיו?ת היא צורך קיומי לאדם. אמנם קשה לנצל כל רגע ולמלא אותו בתוכן משמעותי, אבל המפנה לבו לבטלה איננו "בטלן" או עצלן מצוי אלא אדם "המבקש את הביטול", כלומר אדם שתוכן חייו הוא הבטלה. אף הוא יוצא מהמסגרת האנושית.
המשנה מזהירה: מי שחורג מהמסגרת האנושית, "מתחייב נפשו". כל מסגרת היא כובלת אבל היא גם שומרת. פריקת עולה של המסגרת מעניקה תחושה (מזויפת) של חירות, אבל מסכנת את קיומו האנושי של האדם.
סכנה חמורה זו מרחפת על בנינו בימי החופש הגדול: פריצת כל המסגרות, אפילו הבסיסיות ביותר, הקשורות לטבע האנושי הבריא. הסדרים הנורמליים משתבשים לגמרי. בני נוער רבים ערים עד לשעות הקטנות של הלילה ומשלימים את שנתם בשעות הבוקר המאוחרות. אחדים מאבדים את הרגלי הניקיון המינימאליים, אחרים שוכחים את כללי הזהירות והבטיחות, מסתכנים בטיולים ומכניסים את עצמם להרפתקאות מיותרות. אחרים שוקעים בבטלה איומה. מהיכן כל זה נובע? מפריצת המסגרות האנושיות הבסיסיות!
"החופש הגדול" לא נועד לפריצת מסגרות, לא לשם כך הוא נקבע. התועלת של החופש הגדול מותנית בשמירה על המסגרות הבסיסיות של חיי האדם. לעיתים ממליצים למישהו לשנות מסגרת על מנת לגוון ולהחליף אוירה. במה דברים אמורים בשינוי של מסגרת משנית ולא בניפוצן של המסגרות האנושיות הבסיסיות. מהי מסגרת משנית מקום לימודים, מקום עבודה, מקצוע וכדומה. מהי מסגרת בסיסית משנתנו מנתה שלוש דוגמאות: הקפדה על פעילות ביום ושינה בלילה, השתייכות חברתית, ניצול מושכל של הזמן. גם בחופש, אסור לוותר על תווי ההיכר האנושיים.
כשם ששנת הלימודים היא תקופת מבחן עבור בנינו ובנותינו, כך החופש הגדול הוא תקופת מבחן עבורם.
(מתוך הספר "אמונת החינוך" של הרב אלישע אבינר. הרב אלישע אבינר הוא אחד הרבנים המגבים את הקו הפתוח "חברים מקשיבים" , ואנו מתיעצים איתו ומפנים אליו שואלים בעת הצורך).