הדפסה
משפחה - תורה לילדים

מעשה שהיה לפרשת ''שמיני''


עבודה רצינית



"וכפר בעדך ובעד העם"

האדמו"ר רבי מאיר הלוי מאפטא היה ממתנגדיו של הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה, ופעם בפעם קרא תיגר על דרכו של רבי שמחה בונים בחסידות.

כשנפגשו פעם שני הצדיקים, שאל האדמו"ר מאפטא את רבי שמחה בונים: ימים רבים מנקרת במוחי תמיהה רבתי, איך יכול מר לשמש מורה דרך לצאן מרעיתו ולעורר לב הרבים לתשובה שלימה לה'? הרי ידוע בציבור, שמר התגורר זמן רב ברלין, בירת אשכנז, ושהה שם בסביבה של חוטאים וחטאים?

השיב רבי שמחה בונים לרבי מאפטא: היא הנותנת, הנה אנו קוראים בפרשת "שמיני" שביום השמיני למילואים אומר משה לאהרון: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ועל עולתך, וכפר בעדך ובעד העם". משה רבינו מדגיש, אפוא, באוזני אהרן, שתחילה יכפר הקורבן בעדו, ואחר כך יכפר גם בעד העם, כי קיים כלל גדול בהלכה, שמי שיאנו מחויב במצווה, אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.

והוא הדין בהדרכת הרבים לדרך שמירת התורה והמצוות. מי שלא ראה במו עיניו עבירות ועוברי עבירה, אינו מסוגל להוציא אחרים מהבוץ הרוחני לתוכו שקעו. רק זה שהיה קרוב להבלי העולם הזה והכיר פנים אל פנים את חולשת האדם, מוציא מקרבו כוחות נפשיים לתקן עצמו ואת הזולת תיקון אמיתי. ("אמרות חכמה על התורה").


ראיה מן הקרובים



"בקרבי אקדש"

אף שנתפרסם הט"ז בעולם כגאון מופלג, עדיין חותנו, הב"ח, היה מאיץ בו ומדרבנו, שלא יהא הולך בטל, אלא ילמד ויוסיף וילמד.

נפגע הט"ז מיחס מזלזל זה של חותנו, עד שאזר עוז והטיח באוזניו את שחש: "כיצד זה כולם רואים בי תלמיד חכם חשוב, ורק בעיניך, חותני, איני מוצא חן"?

השיב לו על כך הב"ח: אין מביאים ראיה מן העולם. קרובים מטיבים לדעת ולהעריך אדם יותר מן הרחוקים. תחילה צריך להיות "בקרובי אקדש" – צריך אדם שיהא מקובל על קרוביו, אנשי משפחתו. ורק אז – "ועל פני כל האדם אכבד" – יש טעם ליהנות מהכבוד וההערכה שרוחש לו כל העולם.


נתן בכוס עינו



"יין ושכר אל תשת"

על אחד מחסידי רז'ין, ר' יצחק בר, ידעו הכל כי "יש לו חולשה" ללגימה. יום אחד קראו לו לבוא אל רבו שברז'ין. יצא ר' יצחק בר לדרך ללא שהיות. לאחר הדרך הארוכה, הגיע לבית רבו, נכנס לחדר הרבי ומצפה, בהתרגשות רבה, לשמוע על מה קרא לו הרבי הנערץ לבוא אליו מיד.

הושיט לו רבי ישראל מרוז'ין יד לשלום, הזמינו לשבת, נעל את הדלת, ובאחת התחיל להוכיחו כי אין זה נאה ליהודי כמותו להיות נותן בכוס עינו. הרבי תבע ממנו במפציר לחדול מנוהג נפסד זה.

ישב ר' יצחק בר ושאל: הייתכן האם לשם כך הרבי היה צריך לשלוח שליח לקרוא לי ואילו היה אומר הרבי לשליח לומר לי כי כך הורה, וכי לא הייתי שומע לו

השיב לו על כך רבי ישראל: נאמר בפסוק: "וידבר ה' אל אהרן לאמר, יין ושכר אל תשת". נשאלת השאלה: מפני מה נינתו לאהרן כל שאר המצוות בידי שליח, בידי משה, בלשון: " וידבר ה' אל משה", ואילו על מצווה זו של "יין ושכר אל תשת" נצטווה מפי הקב'ה בכבודו ובעצמו? שכן בדברים כגון אלה, כשבאים לצוות על אדם שלא יהיה שותה ומשתכר, לא ראוי לעשות זאת על ידי שליח. דבר זה יש להשמיע באוזנו בצנעה, ביחידות מפה לאוזן. (שם)