הדפסה
משפחה - תורה לילדים

מעשה שהיה – לפרשת קרח



ממי מתחיל הייחוס


רבי נפתלי מרופשיץ היה בעל ייחוס גדול, נצר למשפחת גאונים וצדיקים. פעם, כשהסב עם חסידיו לשולחן, אמר לשומעיו: אין כמותי בכל העולם בייחוס אבות.
נאנח אחד החסידים, הרהיב עוז ואמר לרבו: רבי, הייחוס שלי גדול משל כבודו.
תמה הרבי: כיצד? השיב לו החסיד: אני יחיד בכל משפחתי המניח תפילין ושומר שבת.
חייך בסיפוק רבי נפתלי ואמר: אם כך, הריהו באמת יחסן גדול ממני.

מדבר שקר תרחק


בזמן נשיאותו של ה"חוזה מלובלין" כרבי, שימש באותה עיר ברבנות הגאון הרב עזריאל הורביץ, שרבים כינוהו "ראש הברזל", על שנהג להציק לרבי בשאלות טורדות, ביניהן טענה כי הוא – הרב הורביץ – יודע כי הרבי כלל אינו רבי, ומדוע, אם כן, מדריך הוא אחרים בהנהגותיו.
השיב לו ה"חוזה מלובלין": מה אני אשם, שהציבור בא אלי מעצמו?
אמר לו הגאון הרב הורוביץ: בשבת הבאה תפרסם בפני הקהל הרחב כי אמנם אינך רבי, ואז יעזבו אותך ויפסיקו לבוא אליך.
עשה הרבי כעצת הגאון ר' עזריאל, ובשבת הבאה השפיל את עצמו בשברון רוח בפני קהל החסידים, ואמר על עצמו שהוא פחות-ערך.
אלא, שדברים אלה עשו על הקהל בדיוק את ההפך. הם הלהיבו את הקהל להכניס גם בעצמם מידת הענווה, וכך נדבקו אל רבם עוד יותר.
במפגש הבא של שני הרבנים, סיפר ה"חוזה מלובלין" לגאון הרב הורביץ, כי עשה כעצתו, אך מה לעשות, והדבר פעל פעולה הפוכה בדיוק.
אמר לו הגאון: דרכם של חסידים להעריך ענווה ולהתרחק מגאווה. לכן, יאמר להם כבודו כי הוא עצמו מהצדיקים האמיתיים, ואז, כשישמעו דברי רהב אלה – יעזבו אותו וישובו לבתיהם.
השיב לו הרבי: אומנם אינני רב, אבל גם שקרן אינני, ואיך איפוא אוכל לומר עלי שאני צדיק אמיתי?

כתר תורה עולה על כולם


בסיום אחד שיעוריו בישיבת סלבודקה, פנה הג"ר יחזקאל אברמסקי אל תלמידי הישיבה ואמר להם: דעו לכם, שאתם לומדי התורה בלי שום עיסוקים אחרים, הנכם מזכי הרבים הגדולים ביותר בכלל ישראל, ועליכם עומד העולם.
המשיך ואמר, שדבר זה אמר משה לבני קרח: "רב לכם בני לוי" – אתם בני לוי, יש לכם יותר מאשר לכל אחד מישראל. והוסיף משה: "המעט מכם כי הבדיל ה'..". כלומר, מדוע אינכם מעריכים את גודל מעלתכם הכבירה? מדוע זה "המעט מכם"? מדוע זה אתם "בקשתם גם כהונה" – מחפשים עוד משרות וכיבודים, תפקידים ועסקונה, כאשר כבר יש לכם את עבודת ה', שהיא הדבר הגדול מכל דברים שבעולם. (פניני רבי יחזקאל)

מיהו הטוב


יום אחד בא חסיד גביר אצל רבי ישראל, הוציא החסיד שטר של מאה והניחו על השולחן.
שאלו רבי ישראל: כסף זה, לשם מה הוא?
השיב לו הגביר: אצלנו החסידים מנהג הוא, שבשעה שבאים אל יהודי טוב, נותנים לו פדיון.
תמה רבי ישראל, כך אצלכם יהודי טוב הוא מי שלוקח כסף ואצלנו, אתה רואה, יהודי טוב הוא מי שנותן כסף. "לא חמור אחד מהם נשאתי".


תחילתו מר וסופו מתוק


רבי שלמה זלמן הכהן קוק ז'ל נסע בתור שד"ר מארץ ישראל. באחת הקהילות אליהן הגיע, מצא מחלוקת קשה בין מתפללי בית הכנסת לגבאים. אלה גם אלה ביקשוהו ש"יעשה שלום" ביניהם.
הרב נענה ברצון, ובעת דרשתו הזכיר את מחלוקת קרח ועדתו, ושאל: מדוע גמן מטה אהרן שקדים דווקא, ולא פרי אחר? אלא, הסביר, כאן נרמז להם תוצאות המחלוקת מהי. כי בשקדים יש שני סוגים: מר ומתוק, הסוג הראשון – מתוק בתחילתו ומר בסופו. הסוג השני – מר בתחילתו ומתוק בסופו. וכך הם ענייני המחלוקת והשלום. הראשון רומז למחלוקת, שכן מתוקה היא המריבה וההתנצחות בעצת היצר המגרה, אבל סופה מר ביותר. והיפוכו השלום – בתחילה מר הוא, כמה קשה לוותר ליריב, היצר בוער ואינו מניח לוותר. אבל בסופו של דבר, כאשר האדם שומע ליצר הטוב ומוותר קצת למען השלום, כמה טוב ומתוק הוא לכל הצדדים.
הדברים שאמר הרב נכנסו בלב השומעים, ועלה בידיו להשכין שלום במחנה.
מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית