הדפסה
משפחה - תורה לילדים

מעשה שהיה לפרשת בהעלותך


"והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה"
בעל-בית אחד פגע בכבודו של דיין, מבית דינו של רבע עקיבא אייגר. הצטער על כך הדיין מאוד. ניסה רבי עקיבא אייגר להרגיעו: נו, ומה בכך אם העליבו אותך, מה אנו ומה כבודנו?
השיב לו הדיין, אבל ראה מי העליבני, עם-הארץ הזה, האיש גס-הרוח הזה!
אמר לו רבי עקיבא אייגר: עכשיו מובן לי מדוע נאמר אצל משה: "עניו מאוד מכל האדם אשר עלפני האדמה". עניו צריך להיות עניו אף כלפי הפחות שבפחותים.

רבי דוד מטאלנה היה אומר: בענווה אסור לשחק, ואגב כך סיפר מעשה: לאחר פטירת אביו, בא אליו עשיר אחד ונתן בידו פדיון גדול מאוד, והיה בו כדי להחיות נפשות רבות מישראל.
שאלו רבי דוד: ולמה זה אתה נותן לי ממון רב כל כך
השיב הלה: כך הייתי נוהג באביך ורצוני להוסיף ולנהוג כך גם בך.
אמר לו ר' דוד: וכי מה אתה משווה אותי אל אבי? אבא היה קדוש עליון, גדול בישראל, ואני מה
השיב היהודי בתמיהה: כך ואני הייתי סבור שגם אתה גדול אתה, אבל משאתה מעיד על עצמך שאינך מגיע לגדולתו של אביך, אכן אין אני צריך לתת לך. אמר ולקח בחזרה את כל ה"פדיון".
סיים ר' דוד בחיוך: ומיהודי זה למדתי, שאסור לשחק יותר מדי במידת הענווה.

יום אחד בא הרב מאלדי בעל "התניא" אצל גאון אחד, מהמתנגדים, וראה על הרצפה, מתחת לארון, מונח ספרו של רבי פנחס מקוריץ "מדרש פנחס". נבהל בעת "התניא", מיהר הרים אץת הספר ונשקו.
שאלו ה"מתנגד": מי הוא זה מחברו של הספר הזה?
השיב לו בעל "התניא": מחברו הריהו יהודי, שאילו היית שם אותו עצמו מתחת לארון, גם אז היה שותק.

"אדוני משה כלאם" – 'הטל עליהם צורכי ציבור והם כלים מאליהם' (רש"י).
אחד מבעלי-הבתים החשובים של לודז', שנבחר לשמש כראש הקהילה, החליט לוותר על הכבוד, ולא נענה להפצרות תומכיו. אלא, שתומכיו לא אבו להשלים עם סירובו, וקראוהו לדין תורה אצל רבה של לודז', רבי אליהו חיים מייזל.
שמע רבי אליהו חיים את הטענות ואמר: על הפסוק: 'אדוני משה כלאם' דרשו חז'ל במסכת סנהדרין (דף יז, ב): "הטל עליהם צורכי ציבור, והם כלים מאליהם", והרי הדבר מוקשה, מה עונש הוא שיעמיסו עליהם צורכי ציבור? והרי הברירה בידם לסרב?! אלא מכאן לומדים, שבשעה שמטילים על אדם להיות עוסק בצורכי ציבור, אין בידו לסרב.

"ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש"
פעם אחת נסע הצדיק ר' יצחק אייזיק טויב מקאליב לשבת קודש לכפר אחד, הסמוך לעירו. בשעת קבלת שבת נשמע פתאום קול כי נפלה דלקה בתוך התבואות של בעל-הבית אצלו התאכסן הצדיק.
כאשר רצה בעל-הבית לצאת ולהתעסק בהצלת הונו ורכושו, תפס הרב בידו ואמר לו: עמוד עמוד! אספר לך מעשה.
וזה סיפור המעשה: הרבי ר' זושא מאניפולי, כאשר היה משרת אצל רבו הקדוש המגיד הגדול ממיזריטש, ואמר תהילים סמוך לקבלת שבת בהתלהבות גדולה, נשמע קול המון שנפלה דלקה בתוך הבית בגלל גודל חום האש הבוער בתנור, וכאשר ר' זושא היה מסיק את העצים בתוך התנור, התחילו לצעוק אליו זושא הנה בוער!!
ור' זושא המשיך באמירת תהילים עוד ביתר התלהבות, והאש בוערת והולכת. צעקו אליו פעם שנייה ושלישית: זושא! הנה בוער!
השיב להם ר' זושא: ואם בוער מה בכך? הלא כתוב בתורה: "ותשקע האש" – ותיכף נשקעה האש.
וכל סיים הצדיק מקאליב – גם אני אומר – כתוב בתורה: "ותשקע האש" – ומיד נשקעה האש גם כאן, ומצאו אחרי כן, כי בתוך אוצר התבואה נתהווה כמו בור עמוק סביבותיו, ושם שקעה האש.

"ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד". אומר רש"י: אבל חוזר הוא לנעילת השערים.

על המשנה באבות (ה, כא) 'בן חמישים לעצה', אומר הברטנורא: שנאמר בלוויים: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו'" ומהו השירות? שיתן להם עצה.
ולכאורה באיזו עצה מדובר כאן?
ואומר בעל חידושי הרי"ם: מעשה באדם שתעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איך לצאת ממנו. פתאום ראה זקן אחד הולך לקראתו ושמח שמחה גדולה. אמר בלבו: מפיו בוודאי אוכל לידע הדרך הנכונה. שאל אותו: היכן הדרך לצאת מן היער? ענה לו השקן: אף אני אינני יודע, שכן שבעים שנה אני תועה כאן, רק דבר זה אני יכול לומר לך: בדרך שהלכתי אני – אתה אל תלך, שבדרך זו טועים. אבל את הדרך הנכונה שיש לך ללכת – את זה תצטרך אתה למצוא בעצמך.
את העצה הזו יכול בן חמישים לתת "לשמור משמרת" לעמוד על המשמר "לנעילת שערים", איזה שער לנעול כדי שלא להיכנס שם.