הדפסה
משפחה - תורה לילדים

ישראלים ממוצא יהודי

מורי ורבי הרב יהודה אשכנזי זצ"ל היה אומר: "במשך שנות הגלות הארוכות שעברו עליהם, עיקר המאמץ של היהודים היה לא לשכוח שהם ממוצא עברי. באותה מידה, עיקר המאמץ שלנו כישראלים החוזרים למקורות העבריות הוא לא לשכוח שאנו ממוצא יהודי".
מימרא זו מתיחסת כמובן לאותה הסוגיא במסכת ברכות (דף יב ע"ב - יג ע"א) הידועה בעיקר בגלל שהמשנה הפותחת אותה הוכנסה להגדה של פסח: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה אלא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו'". אמנם לענייננו דוקא רלוונטי סוף הסוגיא: הגמרא מסבירה שהקורא לאברהם "אברם" עובר בלאו ומקשים על זה שאם כן כך היה צריך להיות לגבי יעקב. דהיינו, לאחר שזכה בשם ישראל, שלא נחזור לקרוא לו יעקב.
ומתרצת הגמרא שהתורה עצמה חזרה לקרוא לו בשם זה דכתיב "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". והפירוש ברור שמראות הלילה הן מראות הגלות ובאותו זמן היה ישראל בדרכו מארץ ישראל למצרים לכן קורא לו הקב'ה יעקב שהוא שמו בגלות. אכן השם ישראל הוא עיקר ושם יעקב טפל לו כמו שא"י היא עיקר ומקדשי מעט שבחו"ל, עם כל פארם, טפלים הם לה.
כמו כן, עלינו להזכר בכך שאנו נקראים יהודים החל מתקופת בית שני כשרידי הזהות העברית שנחרבה בעקבות חורבן מלכות ישראל וחורבן מלכות יהודה, עת אשר פסקה הנבואה ונסתרה השכינה. וכשאחרוני הנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, עמדו הם מול אחד האתגרים הקשים ביותר שיכול לחול על מנהיגיו של עם: איך לזכור את העבר בלי להפוך אותו לפולקלור; איך להישאר קשור לעולם שאיננו עוד בלי לצמצם את הקשר לסנטימנטליות נוסטלגית (ובכוונה לא אמרתי רגשנות וגעגועים)? במילים אחרות: איך לשמר את המימד העברי של הזהות הישראלית בלי להפוך אותה לקופסת-שימורים (אגב, טיפה חמוצים...). כתשובה, הם המציאו את היהדות. משמעותה של היהדות היא הנאמנות דרך הלימוד והזכרון למה שהיתה הזהות העברית. מכאן החשיבות העליונה שהוקנתה לתלמוד תורה שדרכו מתקיים "שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך". עומק הכוונה מכיל בתוכו להשאר נאמן לעתידם של האבות הרבה יותר מאשר לעברם של הבנים.
וכאשר מגיע, הזמן של החזרה הביתה, שהיא עצם התשובה הלאומית כפשוטה, חייבים אנו להסיר מעלנו את הבגדים הצואים של הגלות כדי ללבוש מחלצות. אבל קיימת הסכנה, כדברי הפתגם הידוע, לזרוק את התינוק יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים. אלפיים שנות גלות משאירות צלקות מכוערות. ישנה נטיה אנושית להשתעשע בנסיבות בהן נגרמה הצלקת המעידה על גבורת הלוחם ולשכוח את סיבת המאבק עצמו. וכאשר קם דור חדש אשר קנה על בשרו צלקות משלו, נוטה הוא להשתעמם מהסיפורים העתיקים ולהיות מעוניין יותר בהווה ובעתיד שקט.
פירוש הדבר, שההיחסות ליהדות כדת גרידא, כדוגמת יתר הדתות שבעולם - הנצרות והאסלאם, אבל גם הדתות והאמונות של המזרח הרחוק, או של אפריקה ודרום אמריקה - הינה, בגידה במורשתם של אנשי כנסת הגדולה ובמסירות נפשם של קדושי כל הדורות אשר עלו על המוקד בקריאת שמע ישראל. לא שהמימד הדתי אינו קיים בתרבות העברית. בהיותה אחד המרכיבים היסודיים של כל חברה ושל האדם כאדם, הדת היא גם חלק בלתי נפרד מחוויתנו. אבל יורשה לי לומר את זה כך: אבהרם אבינו, משה ודוד לא היו "דתיים". ודאי שהם היו מאמינם. אבל תוכן אמונתם - שהוא הנושא העיקרי של כל לימוד - אינו שייך כלל ועיקר לאמונות הטפלות או הנשגבות של אותן הדתות שהזכרנו, או לכל דת שהיא.
הייתי אפילו מרחיק לכת עד כדי לומר, שאמונתם שהיא אמונתנו מתנגדת לכל אותן הדתות לא מבחינת התוכן אלא מבחינת הצורה ועצם המגמה - זאת אומרת, שמה שמבדיל ביננו לבינם הוא לא שאנו מאמינים בזה והם מאמינים במשהו אחר, אע"פ שכביכול גם הם וגם אנחנו שייכים לעולם המאמינים שהוא מעבר מזה וכל ה"כופרים" מעבר מזה. זכורני, בשיחות שהיו לי עם חברי השומר הצעיר אשר הסבירו לי למה הם מתנגדים לדת; הם הופתעו לשמוע אותי משיב להם שעיקרי טענתם מביעים את ההתנגדות היסודית של תורת ישראל לעבודה זרה. ואכן, כדי להתקרב לאלוקי ישראל, חייבים קודם כל לכפור כפירה מוחלטת וללא פשרה באלהים אחרים.
לכן, מה שישראל מציע לעולם הוא ייחודי ומהפכני. לכן, נביאי ישראל מוכרים כנביאים וגדולי הרוח של האנושות כולה. אבל בכך לא הסתיים תפקידנו - העיקר עוד עומד בפנינו.
ולכן מתעוררת ההתנגדות הנוראה אשר אנחנו עדים לה, מכל עבר ומכל פינה, משכנינו אשר חשבנו להשלים עמם ומארצות רחוקות וקרובות אשר חשבנו שקיים בינינו לבינם יחד של כבוד והבנה - כי לקראת בוקר נכבים הכוכבים ואור השמש עדין לא הגיע והחושך נעשה חזק מתמיד - עד אשר יבקע האור בפתאומיות ובעוצמתו ויתפזר החושך ורישומו לא יוכר והיה כלא היה.