הדפסה
משפחה - כללי משפחה

השידוך צועד על קיבתו

בשעה של לא יום ולא לילה, בדמדומי עלות השחר, אני מסיים ערב ארוך של שידוכים, בירורים ומודיעין. אצלי תחנת רכילות. מספרים לי בני ישראל היקרים על טיב בניהם ובנותיהן, ומדוע אי אפשר שישתדכו אלה עם אלה. האמהות תופשות פיקוד, והן משיחות לפי תומן, בשיחות ארוכות. חסידים וליטאים, ספרדים, מודרנים, בני הרבנים, ומזרוחניקים, כולם על גווניהם בתוך הקבוצות – קסטא קסטא וטעמיה. הכי קשה לי לשמוע את האמהות אחרי המפגש הראשון.

אשתי שתחיה החלה לומדת את ספר שמירת הלשון של החפץ חיים, והיא מפצירה בי, שבעולם האמת יבשלו אותי מרוב מה שאני שומע, ויוסיפו מלח ועשבי תיבול כי אני גם נהנה. גם ביום כיפור לא נותנים לי מנוחה. בשנה שעברה באמצע כל נדרי רץ אלי נער. השדכ'ן! אמא של אביגיל מוסרת שיוסף בא לבית הכנסת עם כפכפי פלסטיק. לא התבלבלתי. אמא של יוסף רוצה להשתדך עם משפחה ספרדית מיוחסת. אביגיל שייכת למשפחת אלפנדרי. ראש המשפחה היה תלמיד חכם גדול שחי מאה ועשרים שנה והוא אסר על כפכפי פלסטיק ביום כיפור. כשהיה בן מאה שמונה עשרה התיר לעצמו בשל בעיות בריאות. הלך השידוך. אולי צריך להוסיף בתפילה: כל נדרי, ואסרי וקונמי ושידוכי...

במוצאי יום כיפור אני מתחיל לבנות סוכה וחושב על החופה. אני עוסק בשידוכים, מקים בתים ואף פעם לא יצא לי לבנות את החופה עצמה. כשאני בונה סוכה אני בונה בעיני רוחי את חופות כל השנה, שזה עתה נגזרו בתפילת הנעילה.

לפני שלוש שנים, במוצאי יום כיפור כשאשתי שתחיה כבר באה לייאוש ממני, ואמרה שוב שדואגת שיבשלו אותי בבית דין של מעלה, לפתע, תוך כדי דיבור, חזרה בה. אישי, נחמתני, זה לא יקרה. כבר חשבתי בליבי כי סימן יש לה שתפילותיה נענו. לא אישי, זה לא מה שאתה חושב, אינני גוזרת והמקום מקיים. המקום העיר את עיני. זה לא יתכן כלל שיבשלו אותך בבית דין של מעלה. אביט באשתי ואשתומם. קרן אור פנימי נסוך על פניה. אישי – אי אפשר לבשלך כי כלם רוצים לטעום אותך וממך, ואי אפשר הדבר בגלל ההכשר. הלוא ספרת לי, עוד לפני כל הרכילות, כי כמו ששואלים מה העלמה, השמנה היא אם רזה, הגבוהה היא אם לא גבוהה, היש בה עץ אם אין, אומרים לך מה הכשר היא אוכלת. לעולם לא תציע אוכלי קהל מחזיקי הדת בעלז להשתדך עם אוכלי שארית ישראל, ולא קוק-רובין עם לנדאו או מחפוד. אחד לא אוכל אצל השני – אז שידוך יצא מזה?

ככה זה בימינו. חתם סופר בני ברק נגד חתם סופר פתח תקווה. אפילו בתוך לנדאו, יש לבדוק אם אוכלים מצת מכונה או עבודת יד בפסח. איך אמר נפוליאון שר הצבא, השידוכים צועדים על קיבתם. סגנון הדיבור מורה שאוכלים את הרבנים. לא אומרים מה אכלתי, אומרים את מי אני אוכל. אני אוכל קוק-רובין, אני אוכל לנדאו, אני אוכל מחפוד, אני אוכל אוירבך – דור אוכל רבניו.

מאז, אשתי מאירה לי פנים, הגזירה מאחורינו, וכדי להראות שלא סתם הצילה אותי מדינה של גיהנום, היא מבקשת שפעמיים בשבוע, במוצאי שבת קודש וביום חמישי בלילה, ליל יום השישי, שהיא עסוקה בתבשילי השבת, אספר לה על ההכשרים והשידוכים ומה שביניהן. בלי שמות.

את האנקדוטות אני שומע מהאמהות תכף אחרי המפגש הראשון. הן תמיד זועפות. גם אם הלך טוב, ואין דחיית הלב, יש ביקורת. השידוך הוא בבואת הנשמה ונקודת הכבוד הפנימית האמיתית. לפני חמש שנים היתה הפעם היחידה שאמא התקשרה להודות לי שהיה מפגש יפה, ומודה לי. שידוך לא יצא. לא ידעתי למה. כעבור שנתיים אני רוצה להציע בחור מעניין עם הבת השניה שם, אך מהסס מה. אני מדבר עם האמא והיא מאירה לי פנים, מודה לי ואומרת לי: ממך נשמע הצעה. הזוג יוצא לטייל ברחובה של עיר. נעשה קר והם נכנסים לברכת רחל להתחמם מעט. העלמה, מבקשת לקנות ופל. סליחה, אומר הבחור בנימוס, באיזה הכשר תחפצי? מבחן ראשון הוא עבר היא אומרת בלבה – הוא שואל ולא קובע. אם אפשר מחפוד בבקשה. הבחור מחפש ומחפש ולא מוצא. שמעי, הנה בד"צ אשכנזי ובד"צ ספרדי, ובד"צ מנצסטר. זה מחשיד היא חשה – אולי הוא אוכל את כולם?. בוא נעמיד אותו במבחן של אחותי הגדולה. העלמה פונה אליו: מעניין כמה מוצרי מחפוד יש פה. הם הולכים במשעולי המרכול ולא מוצאים כלום. ניגשים לפינת הבשר. יש מודעות "כנפיים לנדאו" שוקיים קוק-רובין" "בשר אדום בעלז" "הודו מחפוד" ו"קורקבנים מרן". הנה יש אחד. אולי יש עוד? נחפש בקפואים. הבחור הופך והופך את קפואי הבשר, נראה שאין כלום, לבסוף מרים חבילת נקניקיות ואומר בשמחה: אאוו הנה הרב מחפוד!...צחקה העלמה וידעה בלבה שזה לא זה. זה בדיוק מה שקרה עם אחותה אז – מאת ה' הייתה זאת. חזרה לביתה מאושרת ושחקה עם אמה כל אותו ליל. ברוך השם, השדכן הזה טוב, איזה מזל, הבחור נפל כבר בפגישה ראשונה. אין אנו משתדכים עם מי שאפילו כמשיח לפי תומו חושב שתלמיד חכם טחון בנקניקיה, אפילו של אשכנזים.

אשתי מתפעלת. הכל פוליטיקה. שמעתי אצל הפיאנית ששני סבים ממשפחה ידועה חתנו נכד של זה עם נכדה של זה. איזה אומץ. אוי, אני מהרהר, אם יהיו כל ישראל אמיצי לב כאלה, דמי שידוכים מנין. אישי, יש עוד כזה בפיך?

נס ופלא. במוצאי פסח שעבר קבלתי ארבעה טלפונים נזעמים. מעשה בגרוש מסאטמר וגרושה מגור, כך היה. שניהם גרושים לא באשמתם ואחרי מסכת יסורי הגרושין באו למסקנה כי צריכים להיפתח קצת. כבר חשבתי שהגאולה באה ואם גור וסאטמר מתחתנים זה בזו, לפחות גדול היום כמו יום שהשבטים חזרו להתחתן זב"ז. השידוך החל בזמן סעודת פורים. דיברתי עם שתי האמהות, וגם עם הבעלים, והתרשמתי לטובה שאינם שתויים. הם הלכו איש איש לרב'ה שלו, וקבעו כמנהג צנועי החסידים כי משפחת העלמה תבוא עימה לבית הבחור בערב שביעי של פסח. בדרך כלל הולכים משפחת הבחור לבית העלמה – אך כך ציוו שני הרבנים. התכנסו שתי המשפחות, הגברים ליד השולחן והנשים בסלון. אחרי שיחות היכרות יכנסו לחדר צדדי פתוח, הבחור והעלמה, לכמה דקות. את בעיית הכיבוד פתרו האמהות החכמניות כך. בעל הבית הגיש תקרובת על צלחות פלסטיק אדומות ומשפחת העלמה פרסה כיבוד שהביאו על צלחות פלסטיק ירוקות. התפעלתי מהפתיחות. ואז, באו דברי תורה. אבי הבחור האריך מענייני דיומא, חג החירות, והסביר את דרכי ההשגחה הנסתרים. בתורה לא כתוב שחצו את הים בחג שביעי של פסח ובזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ודרש כי הלכו עמוק ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ואיך הקב'ה זימן רק דגים כשרים שעמדו על חומת המים, סימן לצניעות, לפרו ורבו ולכשרות. אח"כ הפליג לדון האם מותר היה לדבר בזמן שחצו או לא, מה התפללו, והתפלפל אם אמרו תפילת הדרך ומתי ברכו הגומל. כשסיים, ברכו משפחתו על הכיבוד בפלסטיק אדומה. ואז, הזמין בעל הבית את אבי העלמה לומר דברי תורה. אחרי שדרש בשבח האכסניה ובשבח חכמת דברי בעל הבית, חזר להזכיר מדבריו כי בזכות נשים צדקניות נגאלנו. זה השרוי...הספיק לומר וקמה מהומה. אחיין בעל הבית חשב שהוא מצביע על הכיבוד ואומר: זה שרויה. שומו שמיים, וכי חלילה אנחנו אוכלי שרוייה בפסח רחמנא לצלן...אוי לנו, ותפש ראשו בידיו. באה מבוכה. אמר אבי העלמה: חלילה, רציתי לפתוח: זה השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. אם הבחור זעקה: מקובלני מבית סבתא רבה כי בפסח אסור להגיד המלה חמץ ומקל וחומר שרוי, ומנהג אמותינו בידינו. אבי העלמה גיחך. אם הבחור התנפלה עליו: שהבת שלך תתחתן עם פרענק ותאכל בוטנים וגרעינים כל הפסח – וזה יותר טוב מכל גוראי. אבי העלמה לא נשאר חייב: עכשיו אני מבין למה הקב'ה חצה את המים ועשה יבש יבש, כי את וכל הסטמר'ס עמדתם עם המצות, צעקתם גברוכט גברוכט, והקב'ה נבהל ועשה יבשה בים... שקט שרר. אם הבחור צעקה גיי ארויס גער ארויס, גיי ארויס גער ארויס ויברחו כל עוד נפשם בם ללא ברכה אחרונה.

ותפעם רוח אשתי, אישי, צדיק אתה, איך נשאת את כל היסורים הללו. אמרתי לאשתי, אל תדמי בנפשך. יש גם מפטיר. שתי המשפחות הסוערות אצו לסיים את ההכנות האחרונות לחג, הלכו לבית הכנסת, חזרו לסעודה והתכוננו לטיש של קריעת הים כל אחד אצל הרב'ה שלו. ומכאן נס ופלא. כל רב'ה, במרחק עיר, מבלי לשאול מאומה, חש בצער חסידו והושיבו סמוך אליו. שני הרב'ס דרשו את הפסוק ונפשנו יבשה בלתי הלחם הקלוקל, שאפשר לעבור ביבשה בתוך הים רק אם הנפש מזדככת מהלחם הקלוקל, ותהיה צחה כמו היבשה והאוויר. בדיוק בחצות הלילה בקשו הרב'ס כי יביאו דלי מים. הרב'ה לקח את הדלי ובמקום לשפוך על הרצפה שפך אותו ישר על הראש של אבי הבחור והרב'ה במקום האחר שפך את הדלי ישר על ראש אבי העלמה, איש איש במקומו, באותה שעה ממש, ויאמר: אשריכם ישראל, הבא להיטהר מרטיבין אותו... ותיהום כל העיר – מי הוא צדיק זה שיזכה לטהרה מפיו ויד קדשו של הרב'ה. ולמוצאי החג נתברר כי מאת ה' הייתה זאת שבשני מקומות שונים שני הרב'ס אמרו ועשו כאחד. שתי המשפחות קבלו בו במקום הצעות שידוכין ונכנסו תחת החופה ערב שבועות.

הקשתה אשתי, והטלפונים הנזעמים על שום מה? האמהות צלצלו אלי להאשים אותי בשתיים. שהרב'ה של הצד השני העתיק מהרב'ה שלהם, והוא לא רציני, ואיך יעלה הדבר על הדעת, והן מקנאות בבעליהן ששפכו עליהם את המים ולא עליהן.

אישי, אשרינו שהתקיים כאן למעשה דברי חז'ל שקשה זיווגן של ישראל כקריעת ים סוף.

שחתי לאשתי, אחרי שהוצאתני מדינה של גיהנם, הראוי אנוכי לגן עדן? ותשיב לי, אישי יקירי, רק לא גן עדן של שדכנים.