הדפסה
מעגל השנה - יום השואה

יום השואה לקראת פרשת "תזריע-מצורע"

לתלמידינו וכל ידידינו שלום רב

לאחר השואה ועם קום המדינה נוצר צורך לקבוע יום מיוחד לזכר השואה. בארץ היו אז ניצולי שואה רבים וחלק גדול מהם לא ידעו מהו תאריך מיתתם של קרוביהם, כך שהיה צורך בקביעת תאריך כללי לזכר הנרצחים. הדבר לא היה פשוט כלל וכלל- המצב היה שונה לחלוטין מהמצב כיום: ה"צברים" שגדלו בארץ ונלחמו בגבורה בערבים שהיו רבים מהם, לא הצליחו להבין כלל כיצד דור שלם מובל באירופה להריגה. המושג המזויע: "כצאן לטבח"- היה בעצם מושג מאשים, והניצולים המסכנים שאבדו את כל משפחתם, שרדו אך בקושי רב, והנה הם מואשמים על ידי אנשי היישוב בכך שלא עמדו מנגד, ולא נלחמו בגרמנים. המושג "סבונים" (המתאר אנשים שניתן "לעבוד" עליהם) נוצר על גבם של הניצולים והנטבחים שהובלו להרג והגרמנים ימ"ש השתמשו בגופותיהם לתעשיית הסבון. הם לא היו מסוגלים לפתוח את הפה ולהסביר את המציאות השונה לחלוטין מבארץ, ולכן העדיפו להתעטף בשתיקה ולהסתגר בתוך סיפורם העגום. רובם אף לא רצו לשתף את בניהם -הדור הבא בסיפורם הנורא. הבוקר שמעתי את השר- האלוף יוסי פלד שגדל בבית נוצרי, וכשבא לארץ ,שנים רבות לא שתף איש בסיפורו. הוא ניסה להתחבר למציאות הישראלית הקיימת ולהתנתק מן העבר, עד שאפילו סרב לפגוש את המשפחה הנוצרית שהצילה אותו. זה היה סוד נורא שאין לגלותו לאיש.  גם ניצול אחר- מיכאל גולדמן שחטף 80 מלקות  סיפר הבקר בגל"צ כיצד הסתיר זאת כדי שלא יחשבו שהוא הוזה ובודה סיפורים מליבו .אך, כאמור, היה צורך ממשי לקבוע יום זכרון, ולכן בחרה הנהגת המדינה לבחור את יום כ"ז בניסן, ויום זה נקרא: "יום הזכרון לשואה ולגבורה" – סוף סוף נמצא אירוע שהיה בו גם גבורה- המרד בגטו ווארשה- בו נלחמו היהודים על נפשם, וזה התאים למציאות ה"צברית" בארץ. הרבנות, כידוע, לא התלהבה מיום זה שחל בחודש ניסן ועל כן קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי.
אך מאז קום המדינה הדברים השתנו לחלוטין- ראשית, התברר שהיו הרבה מאד מעשי גבורה והתנגדות מעבר למרד בגטו ווארשה, במחנות רבים (הבריחה מסוביבור, פיצוץ הקרמטוריום בבירקנאו, ועוד). וצריך לדעת כי במחנות הללו היו הרבה חיילים שבויים מצבאות שונים (כפולין,ורוסיה), ולמרות היותם חיילים מאומנים כמעט ולא התנגדו. למחנות הגיעו משפחות מטופלות בילדים רבים, ללא ציוד, לאחר מסע מתיש בדרך, ללא כל מזון, ומולם התייצבו חיילים גרמניים וכלבים, גדרות מחושמלים, ואמצעי ענישה קולקטיביים, שכמעט לא איפשרו כל התנגדות, ולמרות זאת היו התנגדויות לא מעטות. צריך להבין כי לפוצץ קרמטוריום בבירקנאו זהו מבצע אדיר, במצבם הנורא וללא כל אמצעים. השגת כל גרם של חומר נפץ כרוך בתכנון מדוקדק ובסיכון אדיר. לא רק שנחשפו עובדות אלו, אלא משפט אייכמן שהתקיים בירושלים, חשף בפני הציבור בארץ את הסיפורים הנוראים, ורק אז החלו תושבי הארץ להבין באמת מה עבר על הניצולים והנטבחים. לאחר שנתפרסמו עדויות המשפט, הסתכלו על הניצולים ביתר הערכה וברבות השנים נפתחו הניצולים לספר את סיפורם בעיקר לדור השלישי. הדבר התרחב מאד בעת שהחלו המסעות לפולין, וכאן הסיפורים גלשו והניצולים הפכו לגיבורים ממש כפי שהיו באמת בעיני הנכדים ובני דורם. לצערנו, הכרה זו לא לוותה בהערכה ובתמיכה כספית, ורבים מהניצולים שהזדקנו, הגיעו למצב כלכלי קשה ומביש, ורק ממש לאחרונה, לאחר כשישים שנה, הוחל בתיקון המצב. כך החלה לעשות הממשלה הקודמת ונקווה להמשך.
עד כאן תאור היסטורי קצר מאד, להשתלשלות המצב לאורך השנים. אך כאן הייתי רוצה להוסיף נקודה נוספת, ואולי חשובה הרבה יותר, בהסתכלותנו על מצב היהודים בשואה: מהי גבורה?  כאמור, בעבר מדדו זאת בכח ההתנגדות ובלחימה בצוררים. אך במשך השנים, נחשפו (ונחשפים עד היום) מסמכים רבים מאד המתארים גבורה בעלת עוצמה גדולה בהרבה מההתנגדות הפיזית- עצם העמידה בגאון ושמירה על ערכים ועל צלם אנוש במציאות בלתי אפשרית זו- אין גבורה גדולה מזו. מוצאים אנו, כי רוב רובם של היהודים, שמרו על הערכים עליהם חונכו, ולא נתפתו לוותר עליהם בטענת "פיקוח נפש דוחה הכל".בגטאות כמו בוואשה בלודז' ובעוד, בהם נדחס ציבור עצום ללא כל תנאי קיום נורמאלים, התנהלו מוסדות ציבור רבים ובתוכם בתי ספר, בתי כנסת, ואפילו מוסדות צדקה. בווארשה ,למשל, בגטו בו חיו כעשרים אלף איש נדחקו כחצי מליון בני אדם, והם השתדלו להישאר כבני אדם . ניתן ללמוד על גבורה רוחנית זו בעיקר מספרי "שאלות ותשובות" שנמצאו גם בתקופה זו. יהודים שאלו והירבו לשאול, ולא חפשו היתרים וקולות נוכח המצב הקשה. ניתן להעמיק בכך, ולהביא דוגמאות רבות להוכחת גבורה עילאית זו. אני מניח ומקווה ששמעתם ואולי ביקרתם מכון "שם עולם" הסמוך לישיבה, בהנהגת הרמי"ם מהישיבה- הרב קריגר העומד בראש המכון ולצידו מנהל הרב חבה וגם הרב אריאל נוטל חלק גדול, ושאר הצוות. מי מכם העוסק בחינוך, ולכל מי שמתעניין בנושא, חשוב מאד להכיר את הפעילויות השונות והמגוונות של המכון המתחדש באמצעים וברעיונות. אני מניח שרבים מכם זוכרים גם את המדריך הוותיק שהדריך קבוצות רבות שלנו, והפך לד"ר בזכות מחקריו בנושא- הלא הוא ד"ר ר' חיים שלם. גם הוא בהדרכתו הדגיש מאד נושא זה (וחלק מדברי כאן בוודאי גם ממנו) והוא התרחב מאד במחקריו ובספריו, וכדאי מאד לקרא ולשמוע מדבריו. ונזכיר גם את ר' יצחק צוקרקנדל ז'ל שנפטר לא מזמן, ויצא עם תלמידינו לפולין.
אביא כאן כמה עדויות המעידות על גבורה רוחנית בשואה:
את העדויות הראשונות אביא מתוך יומנו של הרב אהרונסון, וכדאי להעמיק ולקרא את מאמרה החשוב של הגב. אסתר פרבשטיין בענין: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/amot-2.htm
אני מניח שחלק מכם זוכרים את סיפורו המרתק של הרב , ובקבר האחים שגילינו בעיר קונין.

א. אכילת מאכלות אסורת:

רקע הסטורי- האירוע התרחש במרץ 1942, ימים ספורים לאחר הגיעם למחנה העבודה קונין ימי התארגנות, מפגש עם תנאי החיים הקשים - חוסר מים, מיעוט מזון ועבודת כפיה קשה. לאחר יום עבודה מפרכת קבלו "מרק טעים, וגם סמיך", ועל רקע זו התחיל ויכוח, בו נטלו חלק רבנים ותלמידי חכמים שהיו במקום- חלק היה סבור שרק כאשר האנשים יחלשו וירגישו חולשה, מותר להם. לעומתם סבור הייתי, היות והדבר כרוך בסכנת נפשות, חייב כל אחד מיד לאכול, ולא לחכות עד ליציאת נשמה. 
שאלה דומה נמצאת גם ב"שו"ת ממעמקים":

באו אלי בין כסה לעשור מספר אנשים ונפשם לשאול הגיעה, אם מותר להם לאכול את המרק... מכיוון  שעכשיו אין כאן משום פיקוח נפש שידחה את האיסור, אף שלאחר זמן יוחלש ויבואו לידי סכנת נפשות.

תשובת הרב:
בראותי שמספר גדול של יהודים מתלבטים, אם לאכול את המרק הטרף, וביודעי "
שהעניין כרוך בסכנת נפשות, לקחתי כף מרק, ולאחר שאמרתי בקול רם את הברכה
שהכל נהיה בדברו", אכלתי את כף המרק. הסברתי לאנשים כי "שהכל נהיה בדברו"
אנחנו מצווים משמעותו היא שכל מה שמתרחש עם האדם, הכל נובע מרצון הבורא
לחיות ולהחזיק את נפשנו. דברי אכן השפיעו וכמעט כולם אכלו את המרק".

בענין ההקפדה על המאכלות ישנו דיון מעניין ואפילו דין תורה :

שנת 1944, מחנה אושוויץ 3 (בונה מונוביץ). למחנה הגיעו יהודים מהונגריה, רבים מהם
תלמידי חכמים ויראי שמים, תמימים ומקפידים במצוות. ביניהם בלטה דמותו של הרב חיים
ראטה, רבה של אחת הקהילות (ווטיצקה). כוחותיו של הרב ראטה הידלדלו בעבודת הכפייה
המפרכת, והרב אהרונסון הצליח להעבירו לעבודה קלה יותר, בעזרתו של "קאפו" יהודי
שהצטיין בעזרתו לאחיו, בחור מלינצ'יץ'. הרב שכנע את ה"קאפו" שאם יציל תלמיד חכם
כזה, הריהו בבחינת "קונה עולמו בשעה אחת", הבחור אכן סיכן עצמו והעביר את הרב ראטה
ל"קומנדו הנדסה" שבפיקודו.

      "אמרתי לו: למדת פעם "יש קונה עולמו בשעה אחת"?
אמרתי ל"קאפו": אולי זכית ונתמנית למשרה זו, אך ורק בכדי שתוכל לעזור ליהודי
הזה? ולא נפש אחת אתה מציל, אלא שלוש נפשות, גם את חיי שני בניו הצעירים אתה
עשוי להציל! זמן רב היסס ה"קאפו", התעטף בשתיקה ולבסוף אמר: "טוב, אני מוכן
להסתכן. מחר אני מעביר את הרב אל "קומאנדו הנדסה" שלי. עברו כמה ימים והרב
מווייטיצ'קה התאושש. ממש נהניתי לראותו, כשהוא מתחזק ומבריא מיום ליום... גם
שני בניו הצעירים התאוששו והבריאו הודות למצרכי האוכל שאביהם הרב הצליח
להביא להם, ובעיקר, מנות מרק שהוא הביא להם ממטבח ה- ס.ס. היה לי סיפוק רב
כשהסתכלתי על מיודעי הרב ועל שני בניו, וחשבתי בלבי: יש לי ב"ה חלק במצווה זו,
זכיתי והייתי שליח לדבר מצווה".

ערב אחד תבע ה"קאפו" את הרב ראטה לדין תורה, מתוך זעם רב, כשהוא מבקש מהרב
אהרונסון לשמש כדיין ופוסק. ה"קאפו" טען : הוא הסתכן כדי להציל יהודי גדול בתורה, יהודי "חי" כלומר: שיהיה לו הסיכוי להישאר בחיים, אשר ירביץ תורה ברבים בישראל.
 "אני עושה זאת, להציל נפש מישראל כדי לזכות על ידי זה בחלק בעולם הבא, - אמר - אולם
מאחר והרב הזה מתנזר מאכילת טרף ולכן אין לו כל סיכוי להשאר בחיים, אין אני רוצה להסתכן למענו. ולכן, יש בדעתי החל ממחר להרחיקו מה"קומנדו" המיוחסת שלי ולהחזירו ל"קומנדו" שלו לסחיבת אבנים."

לעומת זאת טען הרב ראטה כי אין בסירובו לאכול משום סיכון חייו: הוא מרגיש טוב ומסתפק באכילת הלחם, ולכן אין סיבה שיאכל טרף.
הפסק:  ניכר מדבריו כי הסכים עם עמדת הרב ראטה, וסבר שאין לחייב אדם לאכול טרף עד שירגיש
אישית כי הגיע למצב של פיקוח נפש. ואולם, התנאי לכך היה כי הרב ראטה יתחייב לאכול גם מן המרק הלא כשר אם יורע מצב בריאותו. נותרה מצוקת הקאפו: האם יש טעם בסיכון חייו למען הרב ראטה, כאשר הוא עצמו, לדעתו, אינו שומר עליהם. על כך השיב לו כי למעשה הוא מציל שתי נפשות - שני בני הרב, אשר קיבלו את מנת המרק הטרף שלו, וגם בהצלת חייהם יש לו חלק. זאת בנוסף להבטחת הרב.

ב. הנחת תפילין:

ותיכתב זאת למזכרת מצווה שמסרנו נפשנו עליה בבונה-אושוויץ, תכף אחר הרחיצה השכם באישון לילה, הזמן דחוק לעבודה, השוטרים אצים בגזרות שונות, לא אחד מוכה על לא דבר, ופה ושם עומדים שורות ארוכות, דוחפים את עצמם, לא ללחם ולא לקאווע, רק לקיים מצוות הנחת תפילין, אחד עומד ומשגיח שבל יתעכב מי לאמר איזה תפילה, רק פסוק ראשון שמע ישראל, ויחלצם וימסרם לחברו, אחד עומד על המשמר להינצל מהגסטפו...
בזמן שהנחנו תפילין, חילקו במחנה את פרוסת הלחם שהיתה מיועדת עבור יום שלם. כך נתקיים בנו- "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'"...


ג. ברכת שהחיינו בנר ראשון של חנוכה:( בספר "אני מאמין" עמ' 248)
 כאשר הרבי מבלוזוב, רבי ישראל שפירא, הדליק בצריפו בברגן בלזן את נר חנוכה הראשון(בשנת תש"ד), ניגש אליו לאחר אמירת הברכות...עסקן לשעבר של ה"בונד" ואמר לרבי: אתה רבי שפירא אדם פיקח ונחמד. יכול אני להבין את הדחף שלך להדליק נר חנוכה, גם בזמנים שכאלה. מבין אני גם את החיוב ההיסטורי של אמירת שתי הברכות הראשונות, אבל כיצד יכול אתה לברך את הברכה  השלישית-ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כיצד יכול אתה עוד להודות לה' על כך-על שזכינו להגיע לימים כאלה? איך יכול אתה לברך ברכה כזאת, כאשר מאות ואלפי גוויות של יהודים מתגוללים כאן...על כל אלה אתה עוד מודה, שזכית להגיע לכך   השיב לו הרבי:   הנך צודק בהחלט...אף אני הרהרתי בכך, ושאלתי את עצמי :מה טעם בברכה זו בשעה זו ...אולם בשעה שברכתי, שמתי לבי,שמאחורי עמד קהל רב של יהודים אסירים,שחזות פניהם הביעה נכונות להאבק על יהדותם. על נכונות הקרבה זו ברכתי-שהחיינו. כאשר יהודים גם בתנאים כאלה נכונים להקריב חייהם למען יהדותם. על תופעה כזאת בוודאי שצריך לברך "שהחיינו".
אלו עדויות בענין הקפדה על קיום מצוות, אך דומה שהעדויות בענין הקפדה על ערך קדושת החיים במחנות הן העדויות המשמעותיות ביותר. ישנן שאלות רבות בנושא זה , ונביא אך מעט:
ד. חילופי יהודים ביהודים:
באביב תש"ב (1942) כמה מיהודיה העשירים של קונין עשו מאמץ להחליף עצמם ביהודים אחרים תמורת תשלום כספי. החילופין היו לעבודות כפייה בקונין, ולא באקציות למוות, ובכ"ז הרב שלל בתקיפות:
גערתי בהם בכל כוחי, הטפתי להם מוסר, אמרתי להם שזה אסור על פי הדין והיושר...
אך בימי הקיץ, מחודש סיוון והלאה, היו ימי השילוחים מקונין למוות, וראשי המחנה נאלצו לבחור את היהודים. זו היתה השאלה "הכי קשה והכי תדירה"-
התוודו לפני, שהיות והם נצטוו לרשום ברשימה את כל החולים והתשושים, הם חושדים, מי יודע לאן יובילו את האנשים...
דעת הרב היתה חד משמעית- אין למסור רשימה שמית, והוסיף :
ומאז קבלו על עצמם ראשי היהודים במחננו שלא ליתן שום רשימה, רק הם ייקחו מעצמם...
היה מקרה ובו נדרשו ראשי המחנה למסור 200 איש לשם "העברה למחנה אחר", והללו סרבו, עד שהראה המפקד לאחד מהם בשם זייף, כי מדובר להעבירם למחנה אחר- למחנה פוזן, ואז הסכימו. ואכן כך היה- הרב פגש חלק מהניצולים אחר כך במחנה אושוויץ.
ה. סרוב לצאת לעבודת כפייה:
ב-8 ביולי 1942 מובא אירוע:
האירוע קשור בעבודת הכפייה המפרכת והסדיזם של הנוגשים בעבודה, כפי שמתוארים
בהרחבה ביומן ובזיכרונות. בתקופה זו כבר נשלחו מן המחנה חולים וחלשים. אחד האסירים,
ר' שמחה גרדום מקוטנא, רב "בעל הוראה", "יהודי פיקח מהחשובים שבינינו", היה חלש
מטבעו, סרב לצאת לעבודה ובחר לשבת וללמוד תורה "הגם שידע היטב שזה מקרב לו את
מיתתו". והשאלה שנשאלה:

האם מותר להימנע מיציאה לעבודה, כלומר להמרות את פי הגרמנים, מתוך ידיעה שהמעשה
יחיש את המוות, אף על פי שאין במעשה זה התאבדות בפועל?            טענת הרב:
האם לא טוב יותר ללמוד דף גמרא... אני מעדיף לבוא לעולם האמת עם דף גמרא מאשר לבוא עם את חפירה!
כלומר: מאחר שקרב קצו בין כך ובין כך, מדוע לא ימות בדרך בה חי - עם דף הגמרא שלו?
 הרב התנגד לכך, ניסה להניא את ר' שמחה אך לשווא. יהודי זה אכן נשלח באקציה הראשונה - של ה-
 U .K. - חלשים שאינם כשירים לעבודה.
ו. קבורת נער גוסס:
ארע מקרהו של הנער משה שמואל דנציגר, שנתפש בגניבת אוכל מפולני, הוכה קשות וגסס. עמו הוכו למוות עוד צעירים. האירוע מתואר ביומן בתאריך 17 במאי 1942.המשימה לקבור את הנפטרים הוטלה על היהודים. הפעם קיבל הרב את המשימה ביגון:
 "מר לנו מאוד, מר, מה נעשה עם מת חי!" על סף הקבר עדיין נאנח הנער: "הצילו, אני הולך למות, אוי אמא, אמא!"
הלמות הלב של הקוברים, ודילמה קשה - מה עליהם לעשות.
השאלה:
האם לקבור את הנער הגוסס, אשר מותו קרב ממילא, ובכך להציל את חייהם ולגאול אותו
מייסוריו. או לסרב לקבור אותו, ואז להכניס עצמם לסכנת מוות משום אי ציות לפקודת
 הגרמנים. ההחלטה ניתנה בסערת נפש והייתה חד משמעית: הנער לא ייקבר חי.
וכך כותב הרב ביומנו:

"לבנו דופק בקרבנו ורוח אין עוד בנו. כל אחד חושב בלבו כדת מה לעשות, אצלי ואצל
אחדים מאתנו נגמר בדעתנו: אנחנו לא קוברים אותו כל עוד נשמתו בו, יהיה מה
שיהיה, אין אנו קוברים אדם חי"
 בסופו של דבר נורה הנער ע"י אחד הגרמנים.    (בכך נפתרה הדילמא וניצלו חיי הקוברים)

דומה שבשאלות שהבאנו, ובעוד רבות אחרות, ניתן לעמוד על גבורת הרוח היהודית בתקופה קשה זו. נסיון גדול העמיד הקב'ה את עמינו, אך דומה שעלינו ללמוד היטב את עמידתם וגבורתם ולהנחיל מורשת זו לבנינו ולתלמידינו.

פרשת תזריע-מצורע:

א. העונג והנגע:
פרשת הצרעת מזכירה במקצת את פרשת עשיית המשכן מבחינת הנפח שתופסת הפרשה. שתי הפרשיות אינן נראות כשייכות לאדם הפשוט, והנה התורה מרחיבה ומרחיבה. נקודת דמיון נוספת בין הפרשיות היא בכך ששתיהן עוסקות באדם , בבגד ובבית: במשכן היה עיסוק נרחב לא רק במבנה ובכליו אלא  גם בכהנים ובלויים המשמשים בו, וגם נושא בגדי המשמשים תפס מקום נרחב. אף כאן אנו מוצאים את הצרעת באדם, בבגד ובבית. יש קשר בין קדושת המשכן המבטאת את עשיית הטוב לבין הצרעת שהיא בחינת הרע בעולם . ב"ספר יצירה" (פ"ב מ"ז) נאמר:
סימן לדבר, אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע.
הנגע הוא ביטוי לדבר השלילי ביותר, להופעת הרע האדם ובעולם, ותיקונו הוא בעֹנג - ביטוי לדבר העליון ביותר, ולמטרת בריאת העולם - להתענג על ה' וטובו. שני קצוות אלה כתובים באותם אותיות, דבר המלמד על קשר ביניהם, שיש להבינו.
דברים אלה מתבארים בדברי בעל ה'לשם', בצורה עמוקה :

וכמו שכתוב בספר יצירה פ"ב אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע. ושניהם הם מצד הגבורות. והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת העֹנג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא את כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא.

ומסביר הרב ויצמן ראש ישיבת מעלות:
הנגע נצרך על מנת להוציא אל הפועל את העֹנג. אין זה רק בבחינת "יתרון האור מן החושך", שמתוך מציאות הרע לומדים להכיר את מציאות הטוב, אלא יותר מכך - הרע הוא סיבה להופעת הטוב, וללא שיצא הרע אל הפועל במלוא כוחו - לא ניתן להוציא את הטוב אל הפועל.
הטוב הוא חסר תוקף ותוקפנות, מעצם מהותו. תכונתו היא להכניע ולבטל את עצמו, ועל כן איננו יכול להופיע ולצאת אל הפועל בעוצמה ובתקיפות. התקיפות היא תכונה המזוהה עם כוחות הרע, שאינו מכניע את עצמו, אלא להיפך - מחזק את עצמו.  
כדי שכח יופיע בעולם במלוא עצמתו - הוא יוצא אל הפועל דרך מציאות הרע, וכך מציאותו היא במלוא העוצמה והתקיפות. לאחר שהופיע הכח בעולם, יש לתקן אותו ולהפוך אותו לטובה, אך עצם ההופעה המלאה והתקיפה אינה יכולה להעשות על ידי כוחות הטוב.
כל הכוחות שבעולם צריכים להופיע ולהיתקן, ועל כן צריכה להיות מציאות של רע. זהו המקור להופעת הנגע - הופעת הרוע והשלילה שבעולם, שתפקידם להבליט ולהוציא אל הפועל את הכוחות השונים בעוצמה רבה.
תפקידנו הוא לתקן כוחות אלה - לקשור אותם אל מקורם - אל החסד האלוקי, וכך להעלות ולרומם אותם, ולעשותם עֹנג.
דבר זה עומד גם ביסודה של יציאת מצרים וחג הפסח. עם ישראל היה נתון במ"ט שערי טומאה, ומנקודה נמוכה זו עלה והתעלה אל מ"ט שערי בינה - אל מתן תורה המגיע ביום החמישים של ספירת העומר. את מ"ט שערי הטומאה הופכים ישראל למ"ט שערי בינה, ואת הנגע הופכים לעֹנג.

ב. המצורע ובגדיו:
בפרשת תצווה הרחבנו בענין הקשר שבין האדם לבגדיו, ועל מקומם  של הבגדים כחלק מהותי מהמשכן. כל המכלול נועד  לבטא את התגלות ה' בעולם. הזכרנו את דברי האר"י "כי ההעלם הוא סיבת הגלוי". אף בנושא הצרעת –בענין הטומאה מוצאים אנו את "צרעת הבגד".הרחיב בכך הרב בזק מישיבת "הר עציון"-
מבנה תורת הנגעים, הפותחת בפרשיות תזריע- מצורע, מעורר קושי בולט מבחינת סדר הדברים. נציג תחילה את מבנה הפרשיות:
י"ג, א-מו – נגעי אדם (נושא הנחלק לכמה פרשיות ובהן סוגים שונים של נגעים)
י"ג, מז-נט – צרעת הבגד
י"ד, א-לב – דרכי טהרת המצורע מנגעיו
י"ד, לג-נג – צרעת הבית
י"ד, נד-נז – פסוקי סיכום
מיקומה של פרשת צרעת הבגד, הקוטעת את נושא צרעת האדם, מעורר את השאלה המתבקשת: מדוע הובאה פרשייה זו בין תיאור נגעי האדם לבין תיאור טהרתו מצרעתו, ולא לאחר מכן, כדרך שהובאה פרשת נגעי בתים? וכך שואל ר"י אברבנאל בתחילת פרשתנו (השאלה הי"א):
למה ציותה התורה בצרעת הבגד במקום הזה אחרי זכרון מיני צרעת האדם קודם שיזכור אופן טהרתו שבא בתחילת סדר זאת תהא תורת המצורע? והיה ראוי שישלים משפטי צרעת האדם וטהרתו ואחר כך יבאר צרעת הבגד ואחר כך צרעת הבתים, ולמה זכרם בדילוגים?
השאלה מחריפה לאור רצף הכתובים. לאחר תיאור נגעי האדם מתאר הכתוב כיצד צריך להתנהג מי שהוגדר כמצורע:
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ    (י"ג, מה-מו).
הביטויים 'צרוע' ו'מחנה' מופיעים כאן לראשונה בפרשיות צרעת האדם, ובולט הקשר הלשוני בין פסוקים אלו לבין ראשיתו של פרק י"ד:
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ (י"ד, ב-ג).
קשר לשוני זה מלמד כי פסוקי הפתיחה של פרק י"ד, הפותחים את דיני טהרת האדם המצורע, מהווים המשך ישיר לפסוקים הנ"ל, דהיינו לסופה של פרשת נגעי האדם.
יתרה מזאת: פרשת צרעת הבגד מסתיימת במילים:
זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ
(י"ג, נט).
ובכך אכן מסתיים נושא זה לחלוטין. והנה, פסוק סיכום מקביל מופיע ביחס לנגעי אדם רק בסוף דיני נגעים אלו, דהיינו לאחר תיאור תהליך טהרת המצורע:
זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת (י"ד, לב)
על רקע היבטים לשוניים אלו מחריפה השאלה: מדוע הוכנסו באמצע ענייני צרעת האדם פסוקים העוסקים בצרעת הבגד, הנראים כיחידה נפרדת?
לדעת אברבנאל, מבנה זה מדגיש את הקשר שבין האדם לבגדיו. בדיני צרעת האדם מודגשים שני היבטים הקשורים לא רק לאדם הטמא אלא גם לבגדיו:
פעמיים נאמר בכתוב כי אם עד סוף השבוע השני הנגע לא התפשט אזי האדם טהור, אך עליו לכבס את בגדיו:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר (י"ג, ו).
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר (שם, לד).
גם כאשר מוגדר המצורע כטמא יש לכך השלכה על בגדיו:
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא ( מה).
נמצאנו למדים כי יש קשר בין מצב הטהרה של האדם ובין מצב בגדיו: טומאה חלקית של האדם מחייבת כיבוס בגדים, וטומאה מלאה – את פרימתם. כמובן, קשר זה איננו קיים בין האדם לביתו. לפי זה, דיני צרעת הבגד הובאו בעיצומם של דיני צרעת האדם על מנת לבטא את הזיקה שבין האדם לבגדיו.
נוסיף כי הקשר שבין האדם לבגדיו מתבטא לא רק בתהליכי טומאה וטהרה אלא גם בתהליכי קדושה. ישנם קשרים ברורים בין טהרת המצורע מטומאתו לבין תהליך הקדשת אהרן ובניו לכוהנים, שתואר בפרשת צו, ושעליו נצטווה משה בפרשת תצוה. בין השאר ניתן לציין את ההקבלה הבאה:
וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית... (שמות כ"ט, כ).
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית (י"ד, יד).
והנה, גם בהקדשת הכוהנים תופס קידוש הבגד מקום חשוב:
וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ  (שמות כ"ט, כא).
גם בגדי הכהונה זקוקים לקידוש מיוחד, אך קידוש זה נעשה בד בבד עם קידוש הכוהנים. כשיתקדשו הכוהנים, יתקדשו עמם גם בגדיהם, ממש כשם שכאשר נטמא האדם – גם בגדיו זקוקים לכיבוס.
  ובימינו, שלצערנו אין את קדושת המקדש, הרי יש בידינו מצוות בגוף בבגד ובבית כנאמר במנחות (מג:)
ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב'ה במצות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר- למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. חודש טוב, ושבת שלום  
שמואל
    לע"נ או"מ דבורה עמליה בת אהרון לייב