הדפסה
מעגל השנה - יום השואה

הזכרון כמצווה מתחדשת

פותרי החידות כולן לא פתרו עדיין את חידת הזיכרון. כל יצורי עולמים זוכרים, מכוכבי השמים היודעים לספר למי שיודע להתבונן איך ניצתו לפנים ב"יהי אור" הגדול, ועד אלוני היער ה'כותבים' את עברם בטבעות המקיפות את גזעם מליבו ו'זוכרים' כל שנה ושנה מאז ניטעו ו'רושמים' אם היתה שחונה או גשומה. עופות חוצים אוקיינוסים על פי תוואי שהוטבע, אין יודע איך, במוחם וכן שבים דגים לאחר שנים ממסעות בימים רבים ורחוקים אל שפך נהר קטון ממנו יצאו לדרך.

כל רגע ורגע מרגעי חייו של האדם נזכרים בו ופועלים עליו מתוכו ביודעין ושלא ביודעין ומצטרפים יחד לספר הלימוד הפרטי של כל איש ואישה. כנגד אלה, השפה, רוח ממללא המייחדת את האדם, היא פרי זיכרון קבוצי הקושרת בין רחוקים וקרובים ותוחמת גבולות שבטים ועמים הקרויים במקורות לא רק אומה אלא גם לשון.

הזיכרון הוא אפוא הוויה מרכזית יקומית וראוי היה לדעת איך הוויה זו מתקיימת והיכן היא נשמרת וכיצד, אולם למרבה הפלא פתרון ה'איך' של הזיכרון ופתרון מקום משכנו, עדיין חומקים ממנו ומסתתרים בין שאר סודות עולם שלא מצאנו להם פותרים. קדמונים חשבו כי אי שם בצפונות הנפש מונח לו מין דונג ואירועים מתרחשים מטביעים בו רושמם והנזכרים כביכול ממשמשים את פני הדונג הפלאי הזה ומעלים מתוך שקערוריותיו זכר כל מה שהיה. אחרים סברו כי יש בו במוח מעין שובך והזיכרונות משולים כציפורים הנלכדות בו ומעופפות להן במרחב המודעות התחום. כשהן חומקות, אדם שוכח. כשהוא תופס בכנפיהן הוא זוכר. דונג וציפורים של לפנים נהיו צמתים של אנרגיות בדור דעה שלנו ואלקטרונים מתרוצצים ועמוסי מטענים פוגשים בהם אלה את אלה, והם טוענים ונטענים ועדיין רב הנסתר מן המגולה.

עם זאת, מן המעט הידוע, מסכימים חוקרים של היום שהזיכרון אינו פעולה של שאיבה מתוך מאגר של מידע נתון. הוא אינו חילוץ של עובדא מוגמרת שלא יכולה להשתנות עוד מתוך העבר. כל זכירה וזכירה מעצבת את העובדא הנזכרת מחדש ומוסיפה לה תכנים, שלא לדבר על משמעויות, שלא היו בה מתחילה. זאת אולי האמת הבלומה במאמר חז'ל ( חגיגה א' עמ' ב): "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת". לא שהלומד זוכר טוב יותר אותו פרק. זה פשוט ואינו צריך למאמר חז'ל. החידוש הוא שכל זכירה וזכירה של הנלמד מרחיבה ומעמיקה אותו ומוסיפה עליו הוויה של מקום ושל זמן חדשים עד שהפרק הנלמד בפעם המאה ואחת אינו יכול להיות דומה למה שנלמד בפעם המאה. והפעם המאה גם היא אינה יכולה להיות דומה למה שנלמד קודם פעם אחר פעם. שום דבר אינו דומה למה שקדם לו ואף על פי שהכל תלוי בפעם הראשונה אי אפשר שימצא בה מלכתחילה מה שהעתיד הוסיף עליה. "זכור ימות עולם" משמעו: "בינו שנות דור ודור", העניקו בינה ותובנות של היום למה שהיה תמול שלשום ונחווה אז בהכרח אחרת ממה שהוא נחווה עתה.

אדם אינו יכול להיכנס פעמיים לאותו קרון שהוביל אותו לאותה אושביץ. אין יודע איזו אימה גדולה יותר, האימה של התדהמה הראשונה או האימה של ההיזכרות באותה תדהמה. המתים תמו לגווע עם הבלהה. החיים חיים אותה יום יום מחדש אבל הם גם משנים אותה באורח בלתי נמנע. הם מוסיפים את ההישרדות למה שנדמה היה כאילו אי אפשר לשרוד אותו. חווית ההישרדות כרוכה בחוויית הקץ. הם עמדו על הסיפון באניות שהסיעו אותם לארץ ישראל וזכרו את הקרון ומעתה היו ללילות הקפואים בתחנות הרכבת של הסוף גם איזו תכלת של חופים שהיו בלתי אפשריים על רציפי החושך המוחלט. הם ניטעו מחדש, הם בנו ארץ, הם עשו קוממיות והקרונות האיומים הנוסעים בכל יום ויום שוב ושוב אל אושביץ נוסעים שם אחרת ויש בהם מה שלא יכול היה להיות בהם לפני ששים שנה. הזיכרון לא הוריד אותם מפסי הקץ אבל הוא הניח בצידם גם פסים שהלכו אל ראשית חדשה.

מהספרא (בחוקותי פרשה א) מתמודד לטעמי עם הזיכרון המעצב, בדרכו. על הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק" הוא אומר: "יכול בלבך? כשהוא אומר 'לא תשכח' הרי שכחת הלב אמורה. הא, מה אני מקיים 'זכור'? שתהיה שונה מפיך". מצוות העשה של זכור היא לדבר, לכתוב, לקרוא, לספר, להעיד, לשנות בשווא מתחת לש' ולשנות בפתח כאחד. הזכירה שונה ומשנה. היא מעצבת. מכאן אולי תשובה לחכמים ששאלו מצוות עשה של זכור מה גידרה, זכירה פעם אחת, זכירה כל שלש שנים, או כל שנה, או זכירה כל יום כזכירת יציאת מצרים? כל זכירה וזכירה היא מצווה חדשה מפני שהיא משנה את המציאות הנזכרת ועל כן היא מצוות עשה ששום זכירה קודמת לא 'מכסה' אותה.

לזכור את השואה מתוך המציאות של מדינת ישראל היא מצווה מתחדשת. העולם בו לא היתה ליהודים מדינה בארץ ישראל אינו העולם בו יש להם מדינה בארץ ישראל. העולם בו יש ריבונות, אחריות לגורל המדיני, אינו עולם של הפקר בו הותר הדם. מי שזוכר מתוך מדינת ישראל את השואה כאילו גם היום הותר הדם, אינו מבין את משמעה של ישראל ואינו רושם את המציאות כהוויתה על מסכי תודעתו למרות היא 'תחיינה העצמות האלה!'. כל יום שיחלוף עלינו 'עם חפשי בארצנו' יוסיף עליה מימד שלא שיערו אבותינו ויעצב אותה כאירוע שתכניו נושקים להווה שאנו חיים ולעתיד שאנו עתידים לחיות בעוצמות שאינן יכולות להיות מוכרות לנו. פעמים אדם שומע שרידי אש אומרים כי הם מפחדים מפני עולם שלא יהיו בו עוד עדים לספר לדור אחרון את סיפור התהומות שאין להם לא קץ ולא פשר. אל יחרדו. עדותם עומדת לעד ובארץ ישראל, מרכז הזיכרון התוסס היהודי, היא נזכרת ועל כן גואה יותר משהם יכולים להשיג ומתוך הבניין שנבנה כאן תתעצם זוועת ההרס שקדמה למדינת ישראל בעוצמה של נחמה עצומה. לו יהי כן גם בעבור מי שאינו יכול להינחם.