הדפסה
מעגל השנה - פסח

מצוות שמחה בפסח

האם ישנה מצוות שמחה בפסח? - לקראת שביעי של פסח וקריעת ים סוף:

כידוע פסח חג מאד מיוחד, ולא רק בשל ההכנות הרבות לקראתו. אמנם, יש בו מצוות ייחודיות, אך גם בסוכות יש, ואולי אף יותר, שהרי מצוות הסוכה מחויבת כל החג (ועל כן מברכים בכל פעם שנכנסים, ולא רק בערב הראשון כבפסח), וגם יש בו את מצוות ארבעת המינים.

אך אין ספק שחג זה מקרין על השנה כולה, ובכל שבת. גם בכל יום בקריאת שמע (ובעוד מצוות) מזכירים אנו "זכר ליציאת מצרים". גם הלכתית, חג זה מתרחב מעבר לזמנו- כל חג מתחיל ומסתיים בצאת הכוכבים, והנה פסח עיקרו בזמן הבית בהקרבת הקרבן עוד טרם כניסתו, וגם בימינו חובת ביעור חמץ מתחילה כבר חודש קודם (והיוצא לחו"ל, למשל, חייב לבדוק חמץ ערב יציאתו, בתוך החודש הסמוך לפסח!). גם ביציאתו הוא נמשך, והלכותיו מתפרסות הלאה. למשל, אם נמצא  תוך כדי הניקיונות  חבילת ביסקויטים , מסתתרת באחד מארונות הבגדים , עלינו לבדוק שמא הוחבאה עוד לפני פסח הקודם ושמא היא בבחינת "חמץ שעבר עליו הפסח" ומדובר בפסח תשע"א!!

אך הפעם אכתוב דווקא על מצווה שאיננה ייחודית לפסח, אך קיימת בו, ובכל זאת בצורה מיוחדת, שהרי בפסח הכל מיוחד...

ישנה מצווה שהיא מצד ה"רגל" ולא מצד החג, ולכן קיימת בכל הרגלים, והיא מצות השמחה. מצווה זו מופיעה שלש פעמים בתורה, אך שלא כמצופה, אין היא מופיעה בכל רגל, אלא פעמיים בחג הסוכות ופעם בחג שבועות. בפסח לא מופיעה מצוות השמחה, אך דווקא במסכת פסחים מובאת הברייתא העוסקת בכך: "תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר:ושמחת בחגך. במה משמחם?ביין..." (פסחים קט.). הברייתא איננה מבחינה בין הרגלים, ואף הרמב"ם הפוסק זאת להלכה, איננו מבחין ביניהם ומציין במפורש: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג..." (הל' יו"ט,פ"ו הי"ז).

מנין המקור לשמחה בפסח? נחלקו הראשונים בכך: ה"יראים", מבין שנלמד מסוכות, התוס' בהיקש משבועות, והתוס' בפסחים לומד שמחה ממעשר שני. אך מדוע צריך ללמוד ממקור אחר? מדוע שהתורה לא תצווה על שמחה בפסח, כפי שעושה בשאר הרגלים? ה"ילקוט שמעוני" מביא שני טעמים:  "בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? שבפסח התבואה נדונית...    דבר אחר: בשביל שמתו בו המצרים". לטעם הראשון- פסח עת של דין, ואין ראוי לשמוח בו שמחה מלאה, וכשם שבראש השנה אין אומרים הלל בשל הדין לאדם. אך טעם זה אינו פשוט: הלא גם בעצרת נדונים פירות האילן, ובחג הסוכות נידונים על המים, ובהם כן נאמרה שמחה? ב"ספר התודעה" מיישב בדוחק, שבפסח הדינים עדיין כולם לפניו, שהרי זו תחילתה של שנה. לטעם השני- אכן מצאנו סברא זו גם ב"שבלי הלקט" לענין חצי הלל בחול המועד ובשביעי של פסח: "בשם מדרש הרנינו- הטעם שאין גומרים הלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצרים, וכתיב: בנפול אויבך אל תשמח". (ומובא ב"בית יוסף" או"ח, ת"צ).

טעם זה אמנם מביע רעיון חשוב ביותר ביהדות, שגם כשאנו פוגעים באויבינו איננו שמחים בכך, אלא נאלצים לעשות זאת מדין פקוח נפש. מצאנו רעיון זה גם אצל יעקב בו נאמר: "וירא יעקב מאד ויצר לו" ומביא רש"י- שלא רק שחשש שמא ייהרג אלא גם חשש שיהרוג הוא את אויביו ועל כך מיצר.

אך למרות זאת גם טעם זה יש בו דוחק- שהרי נאמר: "באבוד רשעים רנה" (משלי יא)?

אביא רעיון ששמעתי בילדותי מרב גדול שחי בירושלים- הרב קרול זצ"ל, גאון עצום ובעל זיכרון מופלג. בדרשותיו לא נעזר בספרים וציטט בעל פה מספרים שונים. ראיתי זאת במו עיני.

ישנה גמרא ידועה מאד במגילה ) י:) העוסקת בקריעת ים סוף, והיא המקור לדרשה שהבאנו:

"בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב'ה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

מאמר זה מהווה, כאמור, את בסיס לנימוק ההילכתי מדוע אין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח, כפי שמביא הב"י.  אך הרב קרול נותן באור שונה לחלוטין לגמרא זו:

הרב מביא את הגמרא בסנהדרין, העוסקת במפלה של צבא סנחריב, בתקופת חזקיהו מלך יהודה, שבלילה אחד מתו מאה שמונים וחמשה אלף חיילים מצבאו. כיצד מתו?

"רבי יצחק נפחא אמר: אזניים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו" (סנהדרין צח :)

שירת חיות הקודש ממוטטת את האדם, ולמזלנו איננו שומעים שירה זו, ולכן איננו נפגעים. בעת מצור סנחריב, ה' חשף את אוזניהם לקול זה ומכך מתו.

ומסביר הרב- בעת שהמצרים רדפו אחרי בני ישראל, רצו המלאכים להציל את בני ישראל (כמו בזמן סנחריב) בכך שישירו את שירתם ועל ידי כך ימותו המצרים הצרים עליהם. ענה להם הקב'ה: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?'. ובאור הדברים- צבא סנחריב בעת המצור לא התנהגו באכזריות כל כך ולכן היה צורך להיפטר מהם במיתה קלה  וזאת נעשה באמצעות שירת האופנים. אך למצרים שזרקו את הילדים לים, לא מגיעה מיתה כל כך קלה. וזאת כוונת ה': מעשי ידי, דהיינו בני ישראל המושלכים ליאור- טובעים בים, ואתם רוצים לתת למצרים מיתה קלה כל כך? הקב'ה רצה לפרוע למצרים בדבר אשר זדו עליהם, והם דנו את ישראל במים. אם כן, בקשו מלאכי השרת לומר שירה כדי להרוג את המצרים, ולהציל את בני ישראל, אך הקב'ה רצה שיקבלו מידה כנגד מידה ויטבעו בים.

רעיון זה משנה לגמרי את הפרוש המקובל של הגמרא, ונראה חדשני מדי. אך חשבתי שניתן להביא ראיה לדבריו ממקור דברי הגמרא. הגמרא מגיעה לדרשה זו מתוך פסוק, כדרכם של מדרשים:

"מאי דכתיב: ולא קרב זה אל זה כל הלילה? בקשו מלאכי השרת..." - הביטוי "זה אל זה " מתייחס למלאכים כמאמר הפסוק : וקרא זה אל זה ואמר: קדוש...

ומכאן דרשו חז'ל שהמלאכים היו מעורבים בענין. אך נשים לב כי פסוק זה : "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", עוסק בלילה שבו בני ישראל היו במצוקה- הים מכאן והמצרים מכאן. אם לפי הפרוש המקובל, שהמלאכים רצו לומר שירת הודיה לאחר ההצלה, הרי מיקומו של הפסוק אינו במקומו הנכון, ואיזכור המלאכים היה צריך לבוא לאחר טביעת המצרים בים?

אך לפי פרוש הרב קרול,  שמדובר בשירה של הצלת העם אכן איזכור המלאכים נמצא במקום המתאים, עת ישראל זקוקים להצלה, והמלאכים מציעים להצילם. (ובענין "חצי הלל" בפסח, ישנו את הטעם המופיע בערכין-"שחלוקין בקרבנותיהן"- והארכנו בכך בשיחתנו לחנוכה).

ולענין הנושא שבחרנו: מצוות שמחה בפסח- הרי שני טעמיו של ה"ילקוט שמעוני" טעונים ברור והבנה- גם הטעם של ימי הדין (דווקא בפסח?), וגם הטעם של "בנפול אויבך" שלפי הרב קרול משמעותו שונה לחלוטין.

נכתב ע"י הרב שמואל בירנבויים