הדפסה
מעגל השנה - פסח

השגחה פרטית וחופש הרצון


קריאת התורה בשבת חול המועד פסח היא בפרשת כי תשא אחרי כל הסיפור של חטא העגל ותפילותיו של משה רבנו. הקריאה מדברת על בקשתו המפורסמת של משה "הראני נא את כבודך" ומכילה את סיפור פסילת הלוחות השניות והגילוי של שלוש עשרה מידות הרחמים. זו היא גם כן קריאת התורה של שבת חול המועד סוכות. מכאן שיש לשבת חול המועד ענין משלו, ללא קשר עם מהות החג עצמו. חז'ל אשר קבעו את סדרי קריאת התורה לכל חג ומועד ראו אם כן קשר בין הנושא של חול המועד והשבת אשר במרכזו וענין בקשתו של משה ותשובתו של הקב'ה.

יש גם להזכיר כי אחרי ההתגלות הנכבדה והמפוארת באה אזהרה לא פחות חשובה המזכירה את תנאי הברית בין הקב'ה וישראל הקשורה לירושת הארץ: "(יא) שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי: (יב) השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא ע?ל?יה פן יהיה למוקש בקרבך: (יג) כי את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרתון: (יד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי ד' קנא שמו אל קנא הוא: (טו) פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו: (טז) ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן: (יז) אלהי מסכה לא תעשה לך".

מה הקשר בין שני ענינים אלו, בקשת משה המתבטאת ב-"הודעני נא א?ת דרכך ואדעך" מחד וב-"הראנ?י נ?א את כבדך" מאידך, ובין הדרישה הבלתי מתפשרת הזאת, הנראית לנו כה קיצונית ואנטי-הומניסטית.

אמנם יש לדעת שהמלחמה של התורה נגד העבודה זרה בארץ ישראל שייכת להשקפה אשר לפיה עיקר הרע אשר בעבודה זרה היא חוסר המוסריות המוחלטת המאפיין אותה. ולא יכולה להיות שום פשרה בין המוסריות ובין מה ששואף לבטל אותה. אין אנו מצווים לצאת לכבוש את העולם תחת דגל התורה. אבל אצלנו בבית אין אנו רשאים לתת לכוחות הרע לשלוט. ונראה כי התורה מכירה היטב את אופיו של העם היושב בציון, עוד טרם זכה לשם התואר הזה. היא יודעת שהם רחמנים בני רחמנים ואין הם מזדהים בקלי קלות עם מעשים הנתפסים בעיניהם כאכזריים, זאת אומרת כ-"אך זרים" להם.

והנה, אנחנו נמצאים כאן בדיוק בין שני הזמנים השייכים שניהם למתן תורה, בין ירידתו הראשונה של משה עם הלוחות הראשונים אשר שיבר ובין ירידתו עם הלוחות השניים, ביום כיפור הראשון שבהיסתוריה. משה רבנו ביקש: "הראני נא את כבודיך" שהוא הפירוש של "הודיעני נא את דרכיך". וחז'ל תרגמו בקשה זו, כידוע, בשאלה הנוקבת אשר מדאיגה כל תודעה אנושית ישרה: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו; בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: ונפלינו אני ועמך, בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? (מסכת ברכות דף ז עמוד א)

בקשתו של משה מוצדקת: הוא מביא את התורה מעולם העקרונות אל עולם המעשים, מן השמים אל הארץ. והתורה מבטיחה את הטוב לטובים (הנקראים בלשונה צדיקים) וההיפך לרשעים. אבל במציאות כפי שאנו מכירים אותה, המשוואה הזאת אינה פועלת. הגורל הפוקד את האדם נראה כפרי המקרה או כפרי שרירותיות בלתי מובנת וקשה להחליט איזו משתי האפשרויות הללו גרועה יותר. לא נכנס פה בדיון על התשובות שמשה קיבל או - לפי דעתו של רבי מאיר - לא קיבל: "ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, וגו'."

שבת חול המועד נראה כשיא של קדושה באמצע תקופה המגודרת בשני קצויה על ידי קדושת החג, ואשר תקופת הביניים שלה שייכת כביכול לשני עולמות הסותרים זה את זה, גם חול, וגם מועד. מה שאנו לומדים מכך הוא שאין אנו חיים בעולם חד ערכי. המציאות היא מורכבת, וכפי שיש דרגות בקדושה, כך יש דרגות ומדרגות בהשגחתו ית' כדי שלא ידח ממנו נדח ושהכל על מקומו יבוא בשלום.

וזה אכן תלוי בהתנהגותו של האדם. התורה נקראת "דרך". ומבחינה זו גלויים דרכי ד': הם דרכי התורה. אבל כפי שהנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו, כך גם דרכיו נראים כנסתרים. מעשיו של האדם הם הם המסתירים את דרכיו. אבל שלא נטעה: ספר איוב כבר העיד על כך שסברתם הפשטנית של חבריו של איוב אינה נכונה. איוב יודע וגם אנו בדורותינו יודעים זאת. שבת חול המועד הוא זמן אשר בו מתאחדים כל הזמנים ולכן הוא מסוגל במיוחד למפגש המיוחד הזה בין ההשגחה האלוקית הפרטית ובין החופש המוחלט של הרצון האנושי. ובכך להביא לאיחוד המידות ולהשלמתן.