הדפסה
מעגל השנה - פסח

פסח אצל רבי עקיבא

ההגדה מספרת:

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קרית שמע של שחרית.." (כך הלשון במקור - א.פ.)

מימרא זו נדונה אצל דרשני ההגדה בפנים רבות, ואבקש לדון דווקא בפרט תמוה המופיע בה והוא עיר המפגש - בני ברק. מדוע מצויין מקום המפגש למה הוא חשוב, ומה בא לספר לנו מקורה של שאלה זו נעוץ בשאלה כללית רחבה יותר: האם ישנה בכלל חשיבות לפרטים כה פריפריאליים לכאורה, כגון זה, בדבריהם של חז'ל
הגמרא במסכת סנהדרין (לב ע"ב) קובעת את מקומות מושבם של החכמים. הגמרא אומרת:

"תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי וכו' ".

יוצא אם כן כי בני ברק הוא מקום מושבו של ר' עקיבא.

אולם לפי גמרא זו, יש להקשות על המימרא שהובאה לעיל מההגדה. הגמרא בברכות (כז ע"ב), מספרת את סיפור הדחתו מהנשיאות של רבן גמליאל. הגמרא מספרת שם על תלמידי החכמים שהוצעו להחליפו בנשיאות, ומוצעים שם רבי יהושע וכן ר' אליעזר שהוא רבו של רבי עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה - נשיא ישראל באותו הזמן, ורבי טרפון, שכזכור, למרות היותו רבו של ר' עקיבא ועל אף גדולתו ממנו, נעשה לו כתלמיד חבר.

עולה מסיפור הדחתו של רבן גמליאל בגמרא בברכות כי כל המסובים בליל הסדר שנערך בבני ברק, בעצם, היו גדולי ישראל של אותה תקופה, ושרבי עקיבא - על אף גדלותו - לא היה אלא תלמידם או הקטן שבהם. מדוע  אם כן נערך ליל הסדר דווקא במקום מושבו של ר' עקיבא - הקטן שבחבורה מדוע מטריחים עצמם כל גדולי ישראל של אותו הדור 'לעשות סדר' אצל רבי עקיבא דווקא, והאם אין זה מן הראוי שיגיע דווקא הקטן אצל הגדול שמא רצו חכמים לרמז בכך דבר מה, וממעשיהם ניתן להבין דבר מה נוסף שרמוז בנבכיה של ההגדה.

לשם כך צריך לברר מיהו ר' עקיבא, ומהי דמותו. מה מיוחד בו, ומה מייחדו בהקשר של פסח שלאור מיוחדות זו ראו לנכון חכמי הדור להתכנס אצלו דווקא

דמותו של ר' עקיבא היא דמות ידועה ומפורסמת. סיפור חייו מוכר לנו מסיפורי ילדות שתוכנם שעד גיל ארבעים חי חיי עם הארץ, דרך סיפורים על הקרבת חייו לתורה ואהבתו לרחל אשתו, שבגללה הלך ללמוד תורה שתים עשרה שנה (ואחר כך שתים עשרה שנה נוספות) ואחר כך חזר מוקף בעשרות אלפי תלמידיו. דרך מגיפת עשרים וארבעה אלף תלמידיו בימי ספירת העומר, המעידה על כמות תלמידיו העצומה. דרך התבטאותו בגמרא בפסחים (מט ע"ב): "אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם", המבטאת את קיצוניותו, או חריפותו. וכלה בתיאורים רבים המעידים על גדולתו וצדיקותו, שמיוחדת שבהם היא אמירה ברת נפקות מעשית רבת משקל, בגמרא במסכת סנהדרין (פו ע"א):

"... דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא".

רוצה הגמרא לומר שבעצם כל הנטיה הפסיקתית והדרשנית-רעיונית, נוטה לכיוון דרכו של רבי עקיבא, שבעצם דבריו הם יסוד הכל, והם אף המחייבים, להלכה ולמעשה.

יתירה מזו, מיוחד מאוד אף סיפור הגמרא במסכת מנחות (כט ע"ב) המעלה את דמותו של רבי עקיבא כדמות הראויה ליתן על ידה תורה לישראל לכאורה כמשה רבנו ממש, ומלמדת גם על עומק מבטו וחדשנותו. לא נצטט את הגמרא ולא נעמוד על משמעויותיו הרבות עליהן יש לשקוד בהרחבה, ורק נבארו בתמציתיות: עולה משה רבנו לשמים (במעמד הר-סיני) ומוצא לקב"ה קושר כתרים (תגים) לאותיות. שואל אותו משה רבנו - מדוע הנך מתעכב כל כך בסה"כ על קוצם של אותיות? עונה לו הקב'ה: עתיד לעמוד אדם בשם עקיבא בן יוסף, הוא ר' עקיבא בו אנו דנים, והוא עתיד לדרוש על כל תג ותג תילי תילים של הלכות. ביקש לפיכך משה שיראהו לו. 'החזירו לאחוריו', "הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים".. כלומר, ראה משה רבנו כי על אף שהוא למד את כל התורה כולה מפי הקב'ה בעצמו אין הוא כלל מבין מה שר' עקיבא מוציא מפיו, ותמה מדוע מבקש הקב'ה להביא תורה על ידו, ולא על יד ר' עקיבא? ענה לו הקב'ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". רבות נדרש על סיפור זה, מכיוונים רבים, בפשט, בדרש, ברמז ובסוד. אולם אין לנו עניין כעת, אלא בפשוטו, שכן מזאת בלבד ניתן להסיק רבות על דמותו של ר' עקיבא. למצער, מהגמרא עולה גם סיפור מיתתו בקדושה של אותו צדיק, שאף מבואר שחתם את חייו מתוך שמחה על שום שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן תוך שהוא מקדש סבלותיו, וחותם חייו ב"שמע ישראל", ונחזור למימרא זו בהמשך. מן המקובץ עולה, כי דמותו של ר' עקיבא היא דמות מיוחדת במינה. סיפור נוסף אף מחדד את תכונותיו הייחודיות, למול יתר החכמים של תקופתו. הגמרא בסוף מסכת מכות מספרת:

"... שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו - ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בין יברכיהו"... עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".

סיפור דומה נוסף אך פחות מוכר, מובא בגמרא במסכת סנהדרין (קא ע"א) וכן במסכת מכות לפני כן (כד ע"א, כדלעיל) וגם בהם מסופר על מעמדות שבהם (באותו פורום של אנשים פחות או יותר) היה ר' עקיבא מצחק שעה שיתר חבריו היו בוכים - כלומר עצובים, נבוכים ועסוקים בעוצמתו של המעמד בו נכחו (יעויין שם). ומעניינת אף לשונה של הגמרא, משני היבטים: האחד, בשימושה פעם בלשון "משחק" ופעם בלשון "מצחק" במקורות אלו. והשני, בפתיחתה את הסיפור המצוטט לעיל בלשון "שוב פעם אחת", כלומר נכון הוא שהמקרה מסופר בהמשך לסיפור נוסף, אולם - היא הנותנת, כלומר הגמרא כנראה בחרה להביא את שני הסיפורים מלכתחילה בסמיכות ולהציג את העניין במכוון כסימבולי, רוצה לומר שנהג דרך קבע או שהיה מעשה משקף או משמעותי ללימוד הנהגתו של ר' עקיבא, שיש בו אף כדי ללמד על הכלל. בין היתר בשל כך, נראה כי אכן יש להסיק מכך על הכלל, לעיצוב דמותו של ר' עקיבא נכוחה.

ר' עקיבא מצחק (או 'משחק' - מלשון שחוק), וחכמים בוכים. שואלים אותו חכמים מפני מה אתה מצחק? ונראה שיש לדון מדוע השיב להם "מפני מה אתם בוכים?" - האם מפני שבאמת לא הבין, או כיוון שרצה לשמוע תשובתם שלהם תחילה. מכל מקום נראה שר' עקיבא רצה להראות בדבריו כי הדרך להתבונן על המעשה חייבת להיות שונה. נראה כי ר' עקיבא הבין את עוצמתו של המעמד - ובכל זאת בחר להיות "מצחק". האם קל לנהוג כך? האם זו הדרך הטבעית או המקובלת? בוודאי שלא. אולם זו תכונתו המיוחדת של ר' עקיבא. תוך שהוא נמצא במציאות מורכבת, בעייתית ומבולבלת, הוא מצליח להתעלות על עצמו (ועל חבריו..) ולהסיק מסקנות מהותיות באשר להמשך הדרך, וזאת על אף שהמציאות בה הוא שרוי אינה מציאות מבשרת טובות או חיובית כשלעצמה. ר' עקיבא מסוגל לצפות פני עתיד, באופטימיות ואמונה שלמה, על אף - ואולי דווקא מתוך - הבנת הבעייתיות שבמציאות שבה הוא שרוי. לכן, כשכולם בוכים - דווקא הוא מצחק.

הגמרא מספרת במקום אחר (ברכות, סא ע"ב) את סיפור מיתתו המיוסרת של ר' עקיבא, שכידוע סרקו בשרו במסרקות של ברזל. הגמרא שם מספרת את סיפור מיתתו בד בבד עם רצונה לשדר את המסר אותו ר' עקיבא מנסה להעביר לתלמידיו עת הוא מוסר את נשמתו לבוראו. נראה כי גם בנקודה זו יש כדי ללמד המון על אישיותו ודמותו של ר' עקיבא ומסריו הערכיים:

"ואהבת את ה' אלהיך... רבי עקיבא אומר: "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה... אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים... בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה "ממתים ידך ה' ממתים וגו' " אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

בשרו של ר' עקיבא נסרק במסרקות של ברזל, ותוך שהוא בעינוי גדול מוצא ר' עקיבא "להשלים" את עולמו הרוחני, שכן עד לעת זו טרם זכה לקיים מה שנאמר "בכל נפשך" - וכעת נקרתה הזדמנות זו בדרכו, ובכך יזכה לקיים את הדרשה שדרש בעניין. אין ספק כי זהו סיפור קשה, אולם הוא מבטא בצורה חזקה במיוחד גם את דמותו של ר' עקיבא. ר' עקיבא יודע באיזו סיטואציה הוא מצוי, אבל הוא מבחין גם בהקשר. הוא יודע שהדברים שמופיעים לנגד עיניו הם רק חלק מהמכלול, ואילו המכלול כולו רחב, עמוק ונפלא הרבה יותר ממה שעין אנושית מסוגלת לראות ולכן הוא משכיל להתבונן בתמונה הכוללת. בעיצומו של חורבן הוא רואה את הגאולה שעתידה לבוא, ובעת נלקחת ממנו נשמתו בייסורים הוא מבין כי זו הזדמנותו היחידה לקיים ולהשלים את כל מה שלפיו חי, ובו האמין כל חייו ולכן "היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד". הגמרא בברכות נעשית מיוחדת אף יותר בהבנת מהות הדברים שאמר ר' עקיבא, שכן קריאת שמע זוהי בדיוק האמירה שמטרתה חיבור כל המציאויות כולן, וההבנה הפנימית והמעמיקה כי כל המציאויות כולן - חלק ממכלול אחד המה. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זהו גם פירוש קרוב מאוד לפירושו של הרב קוק בעולת ראיה לתפילה מיוחדת זו של "שמע ישראל", ומעניין שאכן לא העירו להם תלמידיהם, במימרא שבה פתחנו, אלא בלשון של "הגיע זמן קרית שמע של שחרית"...

זו בדיוק אמירתו של ר' עקיבא, וזו מהותו של חג הפסח, הוא חג הגאולה. כי כיצד ניתן לספר ביציאת מצרים, לדבר על גאולה או ללמוד ענייני גאולה - אם לא בדרכו זו של ר' עקיבא?! כיצד ניתן להתמודד עם המציאות הבטחונית, המדינית והכלכלית שאינה אלא בבחינת "שועל היוצא מבית קודשי הקדשים" בלתי אם בהבנה שמדובר בחלק ממהלך אחד גדול, שהכל חלק ממנו?

רק בראיית המכלול, בהבנה שעתידים הדברים להסתדר ותוך הישרת המבט אל המציאות הקשה והמסורבלת לנוכח מפגש עם הקשיים העולים ממנה, ניתן לרדת לשורשה ולמהותה של גאולה ולחוות שחרור אמיתי מכבליה של המציאות.