הדפסה
מעגל השנה - פסח

חצות – חפזון - גאולה: בהלכה ובאגדה

המשנה מלמדת אותנו ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". לא נעסוק כאן במשמעות המקורית של המילה היוונית הזו, אך במהלך הזמן התקבל הפרוש שאין לאכול אחרי אכילת בשר הפסח שום דבר. בימינו שאין לנו קרבן פסח ממלאת המצה האחרונה את תפקיד הבשר ואין לאכול אחרי ה"צפון" שום דבר.

מקור 1: טור אורח חיים סימן תעח

אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פירוש משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר ואפי' באותו מקום לא יאכל אחריו שום דבר ואפיקומן הוא לנו במקום הפסח הלכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום ולא יאכלו אחריו שום דבר


בסימן הקודם (תעז) כותב הטור שיש להקפיד על אכילת המצה הזו עד חצות. השולחן ערוך הביא דין זה להלכה וכך מקובל הלכה למעשה בכל קהילות ישראל למהר ולסיים את אכילת המצה של האפיקומן עד שעת חצות (בשעה 23.40).

מקורה של הקפדה זו היא במחלוקת ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא בענין זמן מצוות אכילת הפסח, שהרי מצת אפיקומן באה להזכיר לנו את טעם הפסח:

מקור 2: תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד א

הקטר חלבים וכו'. ואילו אכילת פסחים לא קתני.

ורמינהי: קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר!

אמר רב יוסף לא קשיא, הא - רבי אלעזר בן עזריה, הא - רבי עקיבא.

דתניא: (שמות י"ב) ואכלו את הבשר בלילה הזה,

רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות.

אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר (שמות י"ב) בחפזון - עד שעת חפזון!

והני תנאי כהני תנאי,

דתניא: (דברים ט"ז) שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים.

רבי אליעזר אומר: בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, ומועד צאתך ממצרים אתה שורף;

רבי יהושע אומר: בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך - עד מועד צאתך ממצרים.

אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים - לא נגאלו אלא בערב, שנאמר (דברים ט"ז) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו - לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר ל"ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה.

על מה נחלקו - על שעת חפזון; רבי אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון - חפזון דמצרים, ורבי עקיבא סבר: מאי חפזון - חפזון דישראל.


נחלקו הפוסקים אם הלכה כר' עקיבא או כר' אלעזר בן עזריה.

באופן פשוט יש כלל פסיקה מקובל שאם ר' עקיבא חולק על אחד מחביריו הלכה כמותו, ולכן היה ראוי לקבוע הלכה כמותו ולאכול את המצה כל הלילה. אולם כנגד כלל זה יש כמה משניות שסתמו להלכה כר' אלעזר בן עזריה שהפסח נאכל עד חצות. כך, לדוגמה, משנה פסחים פרק י:

מקור 3: תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד ב

הפסח אחר חצות מטמא את הידים. הפגול והנותר מטמאין את הידים.

אלמא: מחצות הוה ליה נותר. מאן תנא? אמר רב יוסף: רבי אלעזר בן עזריה הוא.

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו.


עוד משנה הסותמת כראב"ע, נמצאת בסוף פרק חמישי במסכת זבחים:

מקור 4: מסכת זבחים סוף פרק ה

הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות,


זהו מקור מפורש לשיטת ראב"ע, ואכן בגמרא שם (נז ע"א) מעיר רב יוסף שמשנתנו היא משנתו אם רבי סותם משנה כרבי אלעזר משמע שחושש לדעתו ואם כן באנו לכלל אחר בפסיקה: "הלכה כסתם משנה".

לעומת משניות אלו יש לנו עוד משנה במסכת מגילה שמביאה רשימת דברים שמצוותם כל הלילה:

מקור 5: משנה מסכת מגילה פרק ב משנה ו

כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה:


הגמרא שם (מגילה כא ע"א) קובעת שהכלל בא לרבות את אכילת הפסחים, בניגוד לשיטת ראב"ע.

מקור נוסף למחלוקת זו נמצא בראש מסכת ברכות, אך היא שנוייה במחלוקת בין הבבלי לירושלמי. המשנה מספרת על זמן קריאת שמע של ערבית, שלשיטת חכמים אפשר לומר עד חצות ולשיטת רבן גמליאל אפשר לאומרם כל הלילה. המשנה מספרת על שיחה שקיים רבן גמליאל עם בניו, כשחזרו לפנות בוקר מבית המשתה:

מקור 5: משנה מסכת ברכות פרק א משנה א

מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:


ברשימת הדברים שמצוותן עד שיעלה עמוד השחר לא נכלל הפסח. על זה אומר רב יוסף שמשנתו היא לשיטת ראב"ע שמצוות הפסח היא עד חצות. לפי זה יש לנו עוד משנה שרבי סתם כראב"ע. אולם במשנת ברכות של התלמוד הירושלמי מופיעות המילים: "אכילת פסחים", והירושלמי מעיר על כך שזהו נוסח שלו השונה מנוסח המשנה שבבלי. נראה שמי שגרס במשנה זו את המילים "אכילת פסחים" רצה לקבוע הלכה כר' עקיבא, ומי שהשמיט את המילים ביקש לסתום את המשנה כרבי אלעזר בן עזריה.

אם כך יש לנו שתי משניות הסותמות בפירוש כר' אלעזר בן עזריה שמצוות הפסח הוא עד חצות, משנה אחת הכוללת כלל ונלמדת כר' עקיבא שמצוות הפסח כל הלילה, ועוד משנה השנויה במחלוקת בבלי וירושלמי. לאור ממצאים אלו קובעים בעלי התוספות וכן הרשב"א שיש לנו להכריע לחומרה כשיטת ראב"ע:

מקור 6: תוספות מגילה כא ע"א ד"ה לאתויי אכילת פסחים

מ"מ נראה דהלכה כר' אלעזר דהא איכא סתמא בערבי פסחים (פסחים קכ: ושם) דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן (זבחים דף נו:) וסתמא בסוף פ"ק דברכות (דף ט.) גבי מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה וכו' אמר להם כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ואילו אכילת פסחים לא קתני ומוקי לה כראב"ע דאמר עד חצות וא"כ צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות ואפילו מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא.


מקור 7: רשב"א חידושים לברכות ט ע"א:

וכיון דסתם תנא הכא ובזבחים כראב"ע משמע דהלכתא כותיה, ואע"ג דסתם תנא חדא סתמא כר"ע במגילה בפרק הקורא את המגילה (כ, ב), הכא חדא סתמא והתם תרתי. ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות קא, ב) אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי, ואי לא אלימי תרי מחדא מספקא לן אי זה סתמא בתרייתא, והלכך אזלינן לחומרא כראב"ע, ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות, וכדאמרינן בפסחים (קכ, ב) אכל מצה לאחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך ליזהר ולאכול קודם חצות, וכן במצה של אפיקומן.


אולם פוסקים אחרים טוענים שמכיוון שיש כאן מחלוקת של סתמות במשנה אין לנו אלא לחזור לכללי המשנה האחרים הקובעים שהלכה כרבי עקיבא במחלוקתו עם חבריו.


מקור 8: שו"ת חכמי פרובינציה חלק א סימן עב ד"ה ואלו לא

אי לאו דמסתפינא מיניה דמר הייתי אומ' כיון דלא ידעינן מתני' סתמי היא מיניהו דאחריתא הדרינן לכללים דהלכה כר' עקיבא מחברו


מכיוון שזוהי מחלוקת ראשונים קבעו הפוסקים, מהרא"ש והטור ועד השולחן ערוך והאחרונים, שיש להחמיר כשיטת ראב"ע ולהקפיד על אכילת האפיקומן עד חצות, אולם בכל זאת יש נפקא מינה למי שלא יכול היה להגיע לאכילת האפיקומן לפני חצות, האם מותר לו לאכול את המצה בחצי השני של הלילה. הדבר יכול להיות הלכה למעשה לחיילים שנמצאים בפעילות בחצי הראשון של הלילה. המשנה ברורה (סימן תעז, ס"ק ו) פוסק שיאכל לאחר חצות ללא ברכה ובביאור הלכה שם מביא שורה ארוכה של פוסקים הסוברים שהלכה כר' עקיבא לעומת הפוסקים כראב"ע ולכן אפשר לסמוך עליהם ולאכול אך יש לחשוש לשיטת ראב"ע ולא לברך על אכילה זו.

בעל האבני נזר (חלק אורח חיים סימם שפ"א) הציע פתרון למי שהגיע סמוך לשעת חצות: שיאכל כזית מצה על תנאי: אם הלכה כראב"ע הרי זה אפיקומן, וימתין עד חצות ויאכל סעודה, ואחר כך יאכל עוד אפיקומן לשיטת ר' עקיבא. והיא דבריו הרב עובדיה בחזון עובדיה ח"א עמוד תשע"ד). עד כאן מקור ההקפדה של סיום האפיקומן עד חצות.

אולם מהו הרעיון העומד מאחורי מחלוקת זו? מהי סברתו של ראב"ע שמצמיד את אכילת הפסח למכת בכורות ולא ליציאת מצרים. כדי להשיב על שאלה זו אני נדרש למחלוקת נוספת המופיעה במשנת פסחים, לגבי אמירת ההלל בחלק הראשון של ההגדה.

מקור 9: משנה מסכת פסחים פרק י, ו:

עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים


המשנה קובעת שלבית שמאי אומרים בזמן אכילת הפסח את הפרק הראשון של ההלל: "הללויה הללו עבדי ה'". לעומתם קובעים בית הלל שיש לומר את הפרק השני גם כן: "בצאת ישראל ממצרים".

נראה שההבדל בין הבתים עוסק בשאלת החרות והגאולה: מה אנו מספרים לעצמנו בלילה הזה. ליל הסדר נועד להושיב את כל המשפחה בבית ולספר את הסיפור שלנו. "חייב אדם לראות עצמו". יש כאן נסיון להחייאה של אותו לילה קסום, ליל שימורים, שבו עברנו אירוע מכונן שיש צורך לחזור ולהחיותו בכל שנה ושנה. לפני שאגיע למחלוקת של ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה, אני מבקש לומר כמה מילים על הצורך של כולנו בסיפור מכונן שיוצר תודעה ומכניס למחוייבות אותנו ואת ילדינו. הצורך ב"סיפור" לא אבד מן העולם למרות כל הגלובליזציה. היו שחשבו שבעידן הכפר הגלובלי לא נוכל לשמור את הסיפורים הפרטיים, משפחתיים ולאומיים שלנו, הכל נראה אותו דבר, כולם מדברים באותה שפה, חושבים דיגיטלית וחיים את אותם חיים סינטטיים. אולם העמים שמסביבנו הקרובים והרחוקים, מלמדים אותנו עד כמה חשוב לספר את הסיפור שלנו.

הטלוויזיה הערבית מגוייסת לספר לבניה את הסיפור של שנאת ישראל הקלאסית. בשנה האחרונה שודרו במצרים כמה סדרות אנטישמיות שעומדות בשורה אחת עם מבחר יצירות שונאי ישראל. גם העולם הנוצרי מזין את מאמיניו בסיפור המקורי שלו, כדי להפעיל מחדש את הרגש הנוצרי המאמין והפועם. מל גיבסון הצליח לרתק מיליוני מאמינים למסך הקולנוע כדי לחזור ולחוות את תיאור הצליבה של משיחם, כשהיהודי ממלא כרגיל את תפקיד השטן.

אנו לא מחנכים לשנאה. אנו יושבים בלילה הזה ומנסים לספר את סיפור החרות שלנו. על כך בדיוק מתווכחים ר' אלעזר ור' עקיבא.

לשיטת ר' אלעזר הזמן של אכילת הפסח צריך להיות מקביל לזמן מכת בכורות: כשמסתיימת מכה זו מסתיימת האכילה ובעצם מסתיים ליל הסדר. אפשר אחר כך להכנס לשיגרה כי אנחנו כבר עבדי ה' המשוחררים מעבדות פרעה. המשוואה בין מכת בכורות לאכילת הפסח מתפרשת באופן פשוט כך: הקב'ה נאבק עם אלהי מצרים על תפיסת האלוהות בעולם. פרעה מבקש לשעבד את הכל אליו, "לי יאור" לי הארץ וכל יושביה. היציאה לחרות היא יציאה מתחת שלטון פרעה וכניסה לעבדות של ה'. לכן ברגע שמסתיימת מכת בכורות הופכים בני ישראל להיות עבדי ה'. זה עניינו של הפסח ולכן אין מקום להמשך האכילה מעבר לזמן המכה. לכן לשיטה זו יאמרו בית שמאי שאין לומר אלא אתה המזמור "הללויה הללו עבדי ה'". אנו לא מספרים עכשיו על יציאת מצרים. זה יחכה עד שביעי של פסח. עכשיו אנחנו מרוכזים בסיפור אחד ויחיד: "אנא עבדא דקב"ה". לכן ר' אליעזר, מבית שמאי, סובר כראב"ע: הלילה הזה נגמר בחצות, עת הפכנו לעבדי ה'.

לשיטת רבי עקיבא הזמן של אכילת הפסח צריך לבטא את ההתכוננות של ישראל ליציאה ממצרים. מכיוון שלדעת הכל היציאה ממצרים היתה בבוקר, לכן זמן אכילת הפסח היא עד הבוקר ולא עד חצות. מכת בכורות היא רגע שמחולל את אות הפתיחה ליציאה אך היא לא היציאה עצמה. היציאה לחרות לפי שיטת רבי עקיבא היא היציאה הפיזית של ישראל ממצרים ולא רק השחרור מעבדות פרעה לעבודת ה'. ר' עקיבא מבקש להרחיב את מושג החרות אל הפן הלאומי שבו. ה"סיפור" שלנו בלילה הזה הוא סיפור ההתהוות שלנו כעם. הפכנו לבני חורין מהעבדות לפרעה אך נכנסנו לתהליך של התחייבות לצאת לחרות עולם בעבודת ה'. את השחרור מפרעה עשה הקב'ה בעצמו, אך אנו צריכים לבחור להיות בני חורין העובדים את ה' באופן חופשי. בעצם היו צריכים בני ישראל לצאת ממצרים בעצמם. אך השיעבוד היה כל כך עמוק באישיותם שהיה צריך להפעיל עליהם את אימת המצרים ולמהר לשלחם. זהו לשיטתו של ר' עקיבא "שעת חפזון" של ישראל השונה מחפזון של מצרים. חפזון מצרים זה "הלילה הזה" של ראב"ע, זהו הרגע שבו הוכרע המאבק. אך חפזון ישראל נמשך אל הבוקר, אל רגע היציאה.

ר' עקיבא, בשונה מר' אלעזר בן עזריה, לא יכול להסתפק באמירת "הללויה הללו עבדי ה'". הוא דורש את ההמשך, התלוי בנו: "בצאת ישראל ממצרים...היתה יהודה לקדשו".

לשיטת ר' עקיבא היינו מוותרים על החיפזון אך אי אפשר. כשצריך לקרוע שיעבוד מן העם יש צורך בפעולה קשה ומהירה שמניעה את המהלך כולו. אחריה אפשר להתחיל לדבר על תהליכים.

עם הרעיון הזה פותח ר' צדוק מלובלין את ספרו צדקת הצדיק:

מקור 10: ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:


אין ברירה: הקב'ה מחולל צעד של יד חזקה כדי להתחיל להניע תהליך של גאולה.

לשיטת ר' אלעזר בן עזריה זהו הצעד הקובע. אך לשיטת ר' עקיבא זהו רק הצעד הראשון. מכאן ואילך אי אפשר להסתמך על החפזון הזה אלא יש צורך להתגדל ולהתקדש על ידי מעשינו. זהו השיתוף של "בצאת ישראל ממצרים" שמצטרף אל "הללויה הללו עבדי ה'".


על פי הבנה זו במחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה, אפשר להבין עוד מחלוקת שלהם:

מקור 11: תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד א

כתוב אחד אומר (דניאל ז') כרסיה שביבין דנור וכתוב אחד אומר עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב!

לא קשיא: אחד לו ואחד לדוד.

כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול! אלא: אחד לדין ואחד לצדקה. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? - תא שמע: אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא - לישב עליו, שרפרף - להדום רגליו, שנאמר (ישעיהו ס"ו) השמים כסאי והארץ הדם רגלי.


על מה חולקים התנאים כאן? על פי הפסוק הראשון יש לקב"ה כסא שממנו הוא מולך על העולם. לפי הפסוק השני יש לקב"ה שני כסאות.

רבי עקיבא מפרש ששלטון ה' בעולם מתקיים בשיתוף כוחות שבין הקב'ה לדוד המלך. ר' יוסי הגלילי מזדעק על רבי עקיבא: "עד מתי אתה עושה שכינה חול". איך אתה מעז להעניק לדוד את הסמכות לשבת על כסא ה'? אלא אלו הם שתי הנהגות של ה': דין וצדקה.

גם ראב"ע מתערב בויכוח ותוקף את ר' עקיבא, שלטעמו אינו שייך לעולם הדרשה. ר' אלעזר בן עזריה מפרש שמדובר כאן על כסא עם הדום לרגלים: השלטון של ה' בעולם הוא מלא. אנו פועלים מכוחו של ה'. לכן כשאנו חוגגים חרות אנו שרים על היותו עבדי ה'.

התודעה הזו של ראב"ע, שהקב'ה יושב על כסאו והארץ הדום רגליו, הביאה אותו למשבר נורא בשעת החורבן. כך מספרת לנו האגדה בסוף מסכת מכות:

מקור 12: תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א

וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולאאמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: +במדבר א'+ והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: +ישעיהו ח'+ ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: +מיכה ג'+ לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: +זכריה ח'+ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.


ר' אלעזר רואה שלטון של רע בעולם ולא מבין: "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש?"

אך רבי עקיבא רואה את השילוב שבין כסא ה' וכסא דוד ויודע שיגיע היום שבו ישוב כסא דוד להיות שלם, כשישראל יהיו עושי רצונו של מקום.

נבואת אוריה של חורבן ראשון מקשרת את השבר עם חטאי ישראל. יש לנו אחריות. אם כך, אומר רבי עקיבא – אם הדבר תלוי בנו: הרי שנבואת זכריה כבר כתובה: עוד ישבו זקנים וזקנות.


בהגדה של פסח אנו מספרים על ר' אלעזר בן עזריה שיושב אצל ר' עקיבא בבני ברק ומספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

ר' עקיבא הוא המרא דאתרא והוא קובע את הכללים בסיפור ההגדה.

אילו היה ראב"ע הולך לשיטתו היה יושב עד חצות ואומר הלכות הפסח. אך הוא יושב אצל ר' עקיבא ולכן הוא שומע איך מספרים ביציאת מצרים כל הלילה. יושבים בלילה, וכבר מספרים על הבוקר. זהו עולמו של ר' עקיבא. האחריות מוטלת על כתפינו. יש כסא של ה' ויש כסא של דוד, ולכן אנו נספר את ספור היציאה, נשיר "בצאת ישראל" ונסיים בברכת הגאולה, שקושרת את העבר עם העתיד. ר' טרפון חשב שמספיק לברך על העבר, אך ר' עקיבא חתם אחרת:


מקור 13: משנה מסכת פסחים פרק י

רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל:

כששומע ראב"ע את סיפורו של ר' עקיבא בליל הסדר הוא עומד ואומר:

"הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות".

ראב"ע לשיטתו לא סיפר מעולם בלילה את סיפור היציאה.

רק בשבתו אצל ר' עקיבא הוא רואה את האור שבוקע אפילו בחשכת הלילה.


אנו יושבים בליל הסדר מספרים על כוחו המופלא של ר' עקיבא שמנחם אותנו ונותן לנו כוח לעבור את הלילות, עם ההבנה שאנו אחראים לבנות את הכסא של דוד שיבנה במהרה בימינו. נחמת ר' עקיבא נטועה על שרשי נבואת הנחמה של ישעיהו המבטיח לנו שבגאולה האחרונה נהיה ראויים ללכת ברוגע ולא בחפזון (ישעיה נ"ב):

כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ה' מאספכם אלהי ישראל: