הדפסה
מעגל השנה - פסח

סופה שתעקר יציאת מצרים ממקומה


ההגדה של פסח פותחת בעצם בקטע של "הא לחמא עניא", שלאחריו שואלים הבנים "מה נשתנה", אע"פ שלפי סדרם האמיתי של הדברים אין כאן המקום לשאול, שהרי עדיין כלום לא קרה והיו הבנים צריכים לשאול רק בסוף ההגדה לאחר שראו שלא אכלנו לחם כל הארוחה והטבלנו ואכלנו מסובים וכד'. אך מסדר ההגדה בקודש רצה להכניס לתודעתנו שהבנים לא רק שואלים על מה שהם רואים, אלא על מסורת האבות שקבלו מדור דור. שהמצוה לספר בלילה אפילו לעצמו.והדבר הבא שמביאה לנו התורה לאחר תשובת האב לבניו, היא מעשה בחכמי ישראל שהיו כולם מסובין בביתו של רבי עקיבא בבני ברק ועסקו בסיפור יציאת מצרים כל הלילה (ואין לילה אלא מטפורה לתקופת הגלות) עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", יש ומגיעה העת לאחר הלילה ליחד שמו ית' ביום של גאולת ישראל, המתבטאת בפסח. כלומר, שבאו תלמידיהם ואמרו להם אתם עסוקים בסיפור גאולת העבר והנה הגיעה העת לטפל בגאולתנו אנו, בדורינו. ואמנם הדבר היחידי שמביאים לנו שדובר באותו הלילה הוא דברי רבי אלעזר בן עזריה שהוא הצעיר שבחבורה המביא דברים בשם בן זומא, שלא הגיע למדריגה שיקרא "רבי", והיא שלא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, לעומת גישתם של חכמים האומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. דבר שבעצם לא מייחד שום דבר לאותו הלילה של ליל הסדר, אלא מדבר על כל יום ויום שבשנה. ובעצם מתוך דבריו של רבי אלעזר בן עזריה יכולים אנו להבין שכל חכמי ישראל של אותו הדור, הדור שלאחר החורבן, פסקו כבן זומא כיחיד ולא כחכמים שהיו הרבים.
שהרי אם אומר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, ראשית, כנראה שעד אז לא היו מוסיפים את יציאת מצרים בקריאת שמע של הלילה, ושנית מסתבר שהוא פוסק כמותו ולא כחכמים.
ומכך נובע דבר שאין אנו שמים לב אליו והוא: אם הלכה כבן זומא, אזי ההלכה אינה כחכמים האומרים ש"כל ימי חייך" להביא לימות המשיח, אם כן כפי שאומר בן זומא שתעקר יציאת מצרים לימות המשיח, לא שתהא יציאת מצרים טפלה לגאולה אחרונה, אלא שלא יזכירו כלל יציאת מצרים לימות המשיח. וקשה לנו להבין היאך יתכן שתיעקר יציאת מצרים ממקומה ולא תזכר כלל לימות המשיח?
אלא עלינו להבין שאין יציאת מצרים בחינת תכלית לבדה כי אם היא בחינת אמצעי להגיע לתכלית יותר עליונה. (אמנם יש לה תכליתה הנעלה של יציאתנו מעבדות לחירות, אך אין זה אלא כנדבך המכין לגאולה אחריתא). שהרי יודעים אנו שגאולת מצרים הינה בבואת מה של גאולה אחרונה לה מצפים אנו בכל יום ויום. אולם יציאת מצרים שונה במהותה מגאולה אחרונה. משום שגאולת מצרים היתה בחינת "חיל אחז יושבי פלשת" ובחיפזון. ואילו הגאולה העתידה אינה בחיפזון והיא הגאולה האמורה להביא ל"אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'" לא בפחד ויראה אלא מאהבה ומהבנה "כי אין כד' אלקינו בכל הארץ". אם כן כדי שתוכל להתגלות בחינה זו צריך שתעקר יציאת מצרים כליל, שלא יהיה זכר לפחד ולבחינה הזו של המורא על מנת שתוכל להתגלות במלא הודה גאולת הכל.
ולא רק זאת אלא היות ואין יציאת מצרים אלא אמצעי לתכלית היותר עליונה שהיא ביאת משיח, הרי לא יזכירו עוד בבא הגאולה את השלבים שהביאו לכך שהתגשמה הגאולה אלא ידובר רק בכך שבאה הגאולה, כפי שאנו רואים את התנוצצות אורה בימינו ממש. והנה אנו מרגישים שמחיל להתקיים ובעז"ה ימומש במהרה בימינו ממש "והנה ימים באים נאום ד' ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה אתכם מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות" בב"א.