הדפסה
מעגל השנה - פסח

חג האכילה והדיבור


חג הפסח מתייחד משאר המועדים, בכך שהוא החג היחיד שכל מצוותיו קשורות לפה, הן בדיבור שמצווים אנו לספר ביציאת מצרים והן באכילה שזהו הזמן היחיד שבו אנו גם מברכים " אשר קדשנו על אכילת ..." לפי שיש מצווה לאכול. ועלינו להבין מדוע כל כולו של חג הפסח קשור באיבר זה שנקרא "פה"?פיו של האדם יכול להיטיב אך ביכולתו גם להרע, כפי שאנו מוצאים בתורה את משה ואת בלעם שכוחם בפיהם, אחד להיטיב ואחד שרצה להרע. אך בנוסף אליהם ישנו עוד אחד, שאף אם אין אנו שמים לב לכך חלק גדול מכוחו נבע מפיו, הכוונה לפרעה מלך מצרים, ששמו נגזר מהשורש: פה-רע. "הקונטרה" לפרעה, השחרור של בני ישראל, מהפרעוניות ומהמצריות הינו בפה. בזמן שיעבוד מצרים, פיו של הקב'ה היה חסום, מכח הרע שבפיו של פרעה. ובפה-סח וביציאת מצרים, מפי החירות, בחינת שחרור הפה, זהו גם שחרור פיו של הקב'ה.
זאת גם הסיבה שמשה רבינו, שידע שסוד גאולת מצרים היא היא גאולת הדיבור, סירב לקחת על עצמו את התפקיד בטענתו "לא איש דברים אנכי".
יש בדיבור שני פנים, הפן הכללי והפן הישראלי, האלקי, הפן שבא מתוך העולם, שכל חכמת האדם באה לו מתוך העולם בו הוא חי, לעומתו ישנו הפן שהעולם בא מכח הדיבור (כמעשה בראשית) וכח זה נתן הקב'ה לישראל כנאמר בישעיהו: "ואשים דברי בפיך ... לנטוע שמים וליסד ארץ", על כן יש בכח פיהם של ישראל בתפילה להשפיע על העולם ועל הנהגותיו. וכן באכילה, שבשבילה נברא העולם כולו, ישנם שתי פנים, או שהאדם אוכל ובאכילתו מתעלה ומעלה את העולם לדרגות נשגבות, או שהאדם מוריד את עצמו מתחת לבהמיות. ועל כן כתוב "ורדו בדגת הים" שאם אדם זוכה אז הוא מושל על הכל ואם לאו יורד אף ממדרגת הבהמה.
כאשר אוכל האדם אכילה של מצוה, אכילה לשם שמים, אזי מעלה הוא את כל המציאות לרמות גבוהות יותר, שהרי הבהמה שהוא אוכל והירק שהבהמה אכלה, שכבר נהפך להיות חלק ממנה, נהפכים להיות חלק מהאדם וכך מתעלה מה שאוכל האדם מרמת החי והצומח לרמת המדבר, או אף לרמת היהודי. וכך כאשר מקיים האדם מצוות גם החי והצומח שאכל שנהפכו להיות חלק ממנו, מקיימים מצוות, דבר שלא היו מגיעים אליו ללא אכילת האדם. אך כאשר אוכל האדם אכילה של תאוה, כפי חטאו של אדם הראשון, אזי יורד הוא לדרגת מה שאכל בבהמתיות.
ולכן בפסח שזו ראשית הופעתינו כעם, צווינו לתקן את חטאו של אדם הראשון, שאכל אכילתו מעץ הדעת, אכילה של תאוה, בכך שאוכלים אנו דברים, רק בגלל שצויונו הקב'ה לאכלם. והיות וגם כוחות נפשם של ישראל שועבדו במצרים וכפי שכבר אמרנו כוח החשיבה של האדם מתבטא בדיבור שבזה נבדל האדם מהבהמה, צווינו לדבר בפסח, לסמל ולחגוג את שחרור הדיבור והפה ע"י פה-סח. זאת גם הסיבה שמפסח ועד שבועות, מקריבים מנחת שעורים, שהיא אכילת בהמה ובשבועות מקריבים לחם שהיא אכילת אדם.
אכן, אכילת המצה, לחם ללא שאור, מעידה על כך שבמדרגת יציאת מצרים, אין בנו עדיין כח להתגבר על היצר הרע ואז עבודתנו הי בבחינת "סור מרע". לכן נקראת המצה לחם עוני, שאין בה מהבחינה של "לחם לבב אנוש יסעד" כי אין אנו אז במדרגת "בכל לבבך - בשני יצירך".
ספירת העומר היא התקופה שבה אנו כובשים שלב אחר שלב את הבחינות של המציאות שהן לכתחילה מוץ לתחום של הקדושה כדי להגיע ביום החמישים לבחינה של "חמץ תיאפנה" אשר בה אנו מסוגלים לעבוד את ד' בלבב שלם. או אז יכולה התורה להינתן לאדם. מכאן שאין מטרתה של התורה להביאנו למדרגה הזאת אלא להיפך מדרגה זו שאנו משיגים על ידי דרך הארץ של האבות (וזו הסיב העמוקה לכך שאנו קוראים פרקי אבות בתקופת העומר) היא הבסיס לקבלת התורה. מטרתה של התורה היא לאפשר לנו את השגת השלב הבא שהוא בבחינת "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם".