הדפסה
מעגל השנה - פסח

מדוע רק השבת גדולה?


לשבת זו, שלפני פסח, יש שם מיוחד: שבת הגדול. סימן מיוחד בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תל) נכתב, רק כדי ללמד אותנו: "שבת שלפני הפסח, קוראים אותו שבת הגדול". מדוע ניתן שם זה לשבת זו, ומהי החשיבות הרבה שלו?
הטעם הידוע ביותר, הוא הכתוב בספר כל בו (סימן מז):
לפני שבני ישראל יצאו ממצרים, משה רבינו ציוה אותם לקחת כבשים, לשם שחיטתם ואכילתם כקרבן פסח (שמות יב, ג). את הלילה האחרון לפני יציאתם ממצרים, חגגו היהודים עם אכילת הקורבן של החג. את הכבשים היו צריכים כבר להכין 4 ימים לפני ליל הסדר, כנאמר בתורה (שמות יב, א?ג):
"ויאמר ידוד אל משה ואל אהרן, בארץ מצרים לאמר:...דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשר לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבת, שה לבית".
מצוה זו, נראית לנו היום ענין פשוט. בסך הכל, לקנות כבש לשם אכילתו. אולם מסתבר, שהיתה זו מצוה קשה מאד מאד לבני ישראל לקיימה. הסיבה לדבר, היתה חשיבות הכבש בעיני המצרים. הכבש היה האליל, אותו המצרים היו עובדים. מעין מה שעושים היום בהודו, עם הפרות.
כבר בסיפור יוסף והאחים, אנו מוצאים דבר זה. כאשר משפחת יעקב ירדה למצרים, הם לא רצו לגור בעיר הבירה ולהתערב עם הקהילה המצרית. יעקב חשש מההשפעה המטראליסטית של הסביבה, ומנישואי תערובת ח"ו עם המצרים. הם רצו שפרעה יתן להם רשות לגור במקום מרוחק ומבודד, בשכונה יהודית משלהם. לשם כך הציע להם יוסף, לומר לפרעה שמקצועם הוא רועי צאן. כיון שהצאן הוא אלילם של המצרים, לא ירצה פרעה להחזיק בעירו אנשים האוכלים את בשרו (בראשית מו, לד). אנו מוצאים גם (בראשית מג, לב), שהמצרים שנאו לאכול על שולחן אחד עם היהודים. אונקלוס מתרגם: "לא יכולים המצרים לאכול עם העברים לחם, כי הכבש שמצרים עובדים לו, העברים אוכלים".
הכנסת כבש לעיר לשם אכילתו, היה נחשב בעיני המצרים פגיעה בכל הקדוש בעיניהם.
לפני מכת הערוב, הציע פרעה למשה הצעת פשרה. הוא יתן ליהודים חופש דתי, והם יוכלו להקריב קרבנות לה' בתוך ארץ מצרים (שמות ח, כא). משה הבין מיד, שהצעה זו נועדה לגרום צרות ליהודים. הוא ענה מיד לפרעה: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, ולא יסקלונו"?
כעת נוכל להבין, כמה שמצות לקיחת הכבש לקורבן פסח היתה קשה לבני ישראל. לקיחת הכבש בפומבי לשם שחיטתו אכילתו, היתה מעשה שללא ספק יגרום כעס נורא, ויביא פוגרום המוני ביהודים.
"אמרו ישראל, מה נעשה היאך נקח הפסח לעיני מצרים הן נזבח ולא יסקלונו אמר להם הקב'ה: עתה תראו הנס הגדול, אשר אעשה לכם".
המדרש מספר שבשנת יציאת מצרים, יום י' בניסן חל בשבת (כמו בשנה זאת). בשבת זו, הלכו היהודים לקחת את הכבשים לקרבן. הם עשו זאת בחשש גדול, אבל מתוך אמונה מלאה שאכן הקב'ה יעשה להם נס. בתחילה, כשהמצרים ראו את מעשי היהודים, הם רצו להרוג בהם בכעס. הם לקחו את חרבותיהם, ואספו את כל העם לנקום ביהודים. אולם הקב'ה עשה ניסים גדולים, והביא עליהם מחלות וייסורים שמנעו מהם לבצע את זממם. על שם ניסים אלו, נראת השבת "שבת הגדול".
ה"בית יוסף" (סימן תל), שאל שאלה על טעם זה. לפי זה, במשך כל 4 הימים שעד הפסח קרו ניסים גדולים. הרי בכל יום ויום מימים אלו, רצו המצרים להרוג ביהודים. מדוע אם כן, רק השבת נקראת "שבת הגדול"? היו צריכים לקרוא לכל 4 הימים האלו: "הימים הגדולים"?
שמעתי לתרץ, שהנס הגדול לא היה במה שנעשה למצרים. הנס הגדול יותר כאן היה, במה שעשו היהודים. העובדה שליהודים היה את האומץ, להרגיש כאנשים עצמאיים ולא לפחד מהמצרים. כבר אמרו בעבר, ש"יותר ממה שקשה להוציא את היהודים מהגלות, קשה להוציא את הגלות מהיהודים". אנו רואים שגם בימי בית שני, כמו בימינו, הקושי היותר גדול היה לשכנע את היהודים לעלות לארץ. היהודים כבר התרגלו לחיות, כעם ללא ארץ וגאוה לאומית משלו. לפעמים השיקולים המטריאליסטים, יותר חשובים ליהודים מהזהות היהודית ושמירת המצוות כראוי. לפעמים בשנות הגלות, שוכחים שחלק מהיותנו עם ה', כולל גם היותנו לעם בעל לאומיות משלו. לא נעים לומר, שספק גדול כמה יהודים היו גרים היום בארץ, לולי שואת אירופה הכריחה אותם לכך.
זהו הנס הגדול, של שבת הגדול. העובדה שהיהודים הפסיקו לפחד ולהכנע לגויים, ולהאמין בה' שעליהם להבנות כעם עצמאי וגאה. עם היודע את זהותו הלאומית, הנבנית מתוך נאמנותו לה' ולשמירת השבת. לפני שיוצאים לחרות הפיזית מעבדות מצרים, יש לצאת גם מצורת המחשבה הגלותית. לזכור שאנו עם עצמאי, עם דגל משלו וממשלה משלו. כך נוכל נחגוג את חג החירות, בהרגשת חירות נפשית אמיתית.
שבת שלום!