הדפסה
מעגל השנה - ט"ו בשבט

כי האדם עץ השדה

בין ארבעת ראשי השנים שנקבעו במורשת ישראל, ודומה שתופעה יחידה היא בעולם, קובעת המשנה במסכת ראש השנה את יום ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן". יום מיוחד בשנה שבו המוקד אינו האדם אלא הטבע.


קביעה זו מבטאת היטב עיקרון חשוב בעולמה של יהדות, שביטוייו ניכרים היטב גם בעולם המשפט: חובת השמירה על ה"טבע", על עולמו של הקב'ה. לפי מסורת ישראל מקדמת דנא, חובתו של האדם היא לשים לב לא רק להגנה על זכויות האדם (והמה, כמובן, עיקר) אלא גם לחובתו לשמור על הטבע, על האילנות והפרחים. כמאמר חכמים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים הן, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".


בין השאר, קיבלה שמירה זו ביטוי מעשי בהלכה היהודית האוסרת על קציצת עצים שלא לצורך, אך משמעותה רחבה הרבה יותר בחובת האדם להימנע מפעולות שעשויות ל"קלקל ולהחריב" את העולם דוגמת זיהום האוויר ומקורות המים, והחובה הפעילה בעשיית פעולות לתיקונו דוגמת הקטנת השימוש בחומרים רעילים ומחזור פסולת.


פרשיות יציאת מצרים הנקראות בתקופת "ראש השנה לאילן" (והריהי נעה בין ר"ח שבט, כדעת בית שמאי לט"ו בשבט, כדעת בית הלל), מדגישות אף הם את הזיקה ההדוקה שבין האדם והטבע. כך, למשל, מדגיש הכתוב "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות יג, ד), והתורה חוזרת, כופלת ומשלשת הדגשה זאת בספר דברים (טז, א) "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה".


מעגל החיים היהודי נע כל העת על שני הצירים, הציר ההיסטורי והציר הטבעי. בין "חג החירות" ל"חג הקציר", בין "חג מתן תורה" לבין "חג הביכורים", בין "חג הסוכות" לבין "חג האסיף". אלפיים שנות גלות הרחיקו יהודים רבים מן הטבע. הפרחים והאילנות – כמו גם בעלי החיים – נודעו להם, אם בכלל, רק כיצורים וירטואליים, אגב עיון תיאורטי בתיאורי הטבע הנפלאים שבמקרא (דוגמת מזמור "ברכי נפשי") או בסוגיות התלמוד.


החזרה לארץ ישראל מבטאת שיבה מחדש אל הטבע. ודומה שלא לחינם נמשלה וסומלה גאולתם של ישראל (ואף דימויה הלשוני נלקח מעולם הצומח, "ראשית צמיחת גאולתנו") בהוויה פיזית, גשמית, ארצית, המחברת את ישראל לאילנות דווקא. במראה שנגלה בחזון יחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ראו חכמים את סימן הגאולה, עד שאמרו עליו "אין לך קץ מגולה מזה!" (סנהדרין צח, ע"א). לא קולות וברקים, ולא רעש. לא מחזות אלוקים ולא השגות נעלמות ב"רזין דרזין". אלא ענפים ופירות, ש"נישאים" מחדש לעם ישראל, ומתחברים עמו בקשר מחודש.


אותם עצים, ענפים ופירות, מבטאים משהו מן המייחד והמאחד. העצים למיניהם, כמו גם ענפיהם ופירותיהם, מסמלים את החברה האנושית בכלל, ואת החברה היהודית בפרט. לכל אחד מהם צבע משלו, צורה משלו, ואין האחד זהה לחברו. כל אחד מהענפים פונה לכיוון אחר. יש ענפים הנוטים לצד ימין, ויש הפונים לשמאל. יש עצים עשירים בפירות ויש עניים ביבול. חלקם קרובים זה לזה, וחלקם רחוקים זה מזה. ויש שענף אחד מנסה לטפס על חברו, או מונע את גידולו של האחר. הצד השווה שבהם - שבסיסם משותף, וכולם יונקים ממקור אחד, ושואפים לגדול ולצמוח.


החברה הישראלית מורכבת מהרבה גוונים. דתיים וחילוניים, בעלי דעות ימניות ושמאליות, אשכנזים ומזרחים, עולים חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. לעתים נדמה שהשסעים גדלים ומתרחבים, עד כדי איום על החברה כולה. ועם זאת, הקרקע המאחדת, הבסיס ומקורות המים משותפים הם: המורשת היהודית, היעד והייעוד המשותפים - כינונה של מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים - הם הערובה להשתרשותנו בארץ ציון וירושלים, להמשך צמיחה וגדילה.