הדפסה
מעגל השנה - ט"ו בשבט

קטעים טובים לסדר טו בשבט

** בשנת תש"ג עזב ר' ישעיה את כסא ראש בנק 'זרובבל' בתל-אביב, והלך לכפר פינס, להצטרף לעדת החקלאים לעבוד את אדמתה ולחונן את עפרה כפשוטה. אנו בכפר ראינו את המאבק הקשה שנאבק עם המציאות האפורה והקשה, לעבור מהרגלי חיים למציאות חיים שונה בתכלית השינוי, ורק בעלי אמונה גדולים יכולים לעמוד בהם, ואמנם עמד בהם בגבורה עילאית. כמה נהרו פניו על עז שהמליטה ועל ניצנים שנראו בשתילים הרכים. באחת השיחות על יד סף ביתו בערב קיץ אחד, התבטא, מי שקרוב לרחשי הטבע יכול לשיר "הדור נאה זיו העולם..." הלא זה היה דרכם של גדולי החסידות, הבעש"ט ור' נחמן הברסלבי שהרגישו שיח של כל עשב ועץ מלבלב במרחביה. כמה יפה היתה דמותו בעלותו מביתו אל המקצה הציבורית ושק הירק על שכמו לקצצם למאכל עופותיו, בעמדו בתור עם כל החברים כאחד מהם, בשבתו על ספסל בצריף בית הכנסת בעת התפילה, ובצוותא בחוג חברים בשיעורו של הרב שטרנברג ז'ל, לא "כמי-שהוא", אלא כתלמיד בפני רבו... באלה רגעי חייו התגלה ביופיו האישי, בזוהר מידותיו. חסידים מספרים: "מתנגד" שאל את אחד החסידים, אתה כתלמיד חכם מה ראית להתדבק אצל צדיק פלוני? מה הם מעשיו המופלאים ומה הם חידושי תורה ששמעת מפיו הקדוש? ענה החסיד ואמר, לא הלכתי לראות מעשים נפלאים, וחידושי תורה יש בכל בית מדרש, אבל הלכתי להסתכל כיצד לובש הצדיק פוזמקאותיו, וכיצד חובש הוא את אבנטו, מזה למדתי אורחות חיים... אחד הדברים שהפתיעני היה, שיהודי זה, איש הרוח במהותו, ובגיל גבוה לגבי אדם המתחיל באורח חיים חדש, שימש לנו דוגמא ביוזמתו המופלאה, ומחונן היה בחוש משקי כרגיל וותיק, לא נרתע משום עבודה ולא נפחד מ"התחלות קשות". בבואו לכפר רכש משק שנעזב ע"י קודמו, בית קטן ומשק בתחילת פיתוחו, מוזנח מכל וכל, בכל אופן לא היה במשק זה משום עידוד רב וחבר חדש-ותיק זה, ניגש במרץ ורב יוזמה להקים משק ראוי לשמו, וראשית כל לקיים "כי תבואו אל הארץ ונטעתם", נטע עץ פרי למיניהם, גינת ורדים, בזה היה הראשון בכפר, הקים מכוורת דבורים שרק אחד הקדים בה אותו, הכניס למשקו בעלי חיים, עזים להספקת חלה, רכש לולים מדוגמא חדישה בעת ההיא, ואין בינו לשאר החברים במושב אלא גיל השנים ואישיותו הקורנת. התמסרותו למשק היתה למופת, מי שראה אותו בטיפולו בצומח ובבעל חיים ראה בכמה רחמים ותפילה הוא מלווה כל עץ וכל חי, בחינת מאזין ומקשיב לרחשי מרחביה. "בשורות איוב" הגיעו מן הגולה הבוערת. שחה קומתו ושברה את שדרתו, לא יכול היה לעמוד בהן. לא מצא מסתור לכאביו ולבטיו. באחת השיחות אמר מתוך צער עמוק, היש נחמה בברכות הנחמות לשברון זה?!... לא זכה הוא ולא זכינו אנחנו לראות באילן הצומח ועולה שאמרנו בצילו נחיה. שקעה החמה בצהרי חייו. בפטירתו נסתם אחד החזיונות המפוארים בתולדות תנועת העבודה-דתית בארץ ישראל. (פרקי כפר פינס, סיפור 50 שנותיו הראשונות של המושב, תשנ"ג) <?xml:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />


** האידאה של תחיית אומה בארצה האצילה על הקשר לאדמה, לנופים ולמראות. בבוקר י"ז בשבט תרצ"א, במזג אויר חורפי נאה, יצא משה-צבי לטיול רגלי לכיוון יריחו וים המלח עם חבורה של חמישה חברים מבני הישיבה. סח הרב נריה: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל. להכיר את הארץ ולהתקשר לנופיה זה היה כשר למהדרין. בני הישיבה טיילו בחופשות במושבות החדשות על מנת להתרשם מקרוב מהמפעל היישובי. בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו 'איטבח אל יהוד'. אמרו שכשאין מאורעות מיוחדים הערבים שקטים ולא פוגעים. כך זה היה באותה תקופה". בדפי לוח תיאר בקצרה את מסעו: "ט"ז בשבט: שאלנו רישיון מר' נתן. קיבלנו. קיבלתי מכנסיים קצרים. י"ז בשבט: בשש יצאתי עם הלל קןק, בורוויק, סובול, פדבה וגוטמן לטיול לים המלח וליריחו. באחת וחצי הגענו לואדי קלט, בשלוש באנו ליריחו. ביקרנו אצל מעין אלישע. נכנסנו למלון 'ירדן' ונשארנו שם ללון בעוד 25 גרוש א"י. י"ח בשבט: יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי." תמונות בני החבורה המרוצים העידו על הרושם העז שהשאיר הטיול. (ארץ רבה)


** אחד המועדים הקטנים החשובים ביותר-יוסף קלוזנר אחד המועדים הקטנים החשובים ביותר יהא בימים הבאים-חמישה עשר בשבט. קובלים על הדת הישראלית שהיא רחוקה מן החיים ורחוקה מן הטבע, ואולם הראוני נא דת אחת בעולם שיהא בה חג של צמחים-ראש השנה לאילנות- לקבוע חג לזכר היום שבו האילנות מתחילים לחיות חיים חדשים, כלום יש לך קרבת טבע והרגשת טבע יותר מזו? "מועד קטן" זה אי אפשר לו שלא ייעשה חג עממי. אבל בחוץ לארץ שולט בחמישה עשר בשבט הקור החזק ביותר, ואי אפשר היה להם לבני הגולה אלא לכבד יום זה בפירות של ארץ ישראל. גדול היה ערכו שלדבר זה שהיה אחד מן הגורמים להישארות הזכר של ארץ ישראל בליבותיהם של בני הגולה בתור זכר חי וממושש בידים ולא בתור זכר בא מתוך ספרים. ואולם "ראש השנה לאילנות" לא היה ט"ו בשבט ולא היה יכול להיות בארצות הקרות. בארץ ישראל הוא שב להיות מה שהוא בתלמוד. אבל חמישה עשר בשבט הוא הרבה יותר מזה. אזכרה הוא לנו שתורתנו תורת חיים היא לא במובן השדוף של ביטוי זה, אלא במובן ההתקשרות המהודקת בין האדמה ופריה ובין העובד אותה והחי עליה. אזכרה הוא לנו, שלא נעזוב את הטבע-האב ואת האדמה-האם; שהאדמה קדושה היא בקדושה דתית לאומית עליונה, שעץ השדה כאדם הוא לחוג את חגו ולברכו בברכת שנה טובה, שהאדם והאילן, העם והעץ יתלכדו ולא יתפרדו על הארץ הטובה שניתנה לאבותינו ולנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה-ולבסוף, שאך כל עוד תהא לנו קרבת טבע והרגשת טבע כאותן שנתבטאו בחג חמישה עשר בשבט נשתרש בקרקע וכל הרוחות הרעות המנשבות בנו מכל צד- לא יזיזו אותנו ממקומנו. הבה, יעורר בנו המועד הקטן חמישה עשר בשבט את התשוקה העזה להתערות בארצנו כאזרח רענן על אדמת מטעיו, כ"כעץ על אדמתו וכפרודה על תלמה". ואז יבוא האביב גם לנו. אז תתחדש גם עלינו כעל האילנות ה"אזרחים הרעננים" בארצנו האהובה, שנה חדשה אחר החורף הקר של הגלות. (הארץ ט"ו בשבט, תר"פ, קטע מתוך המאמר "יצירת החיים")


** עבודת האדמה-קללה? אף בגן עדן עובדים. האדם הראשון הושם בגן עדן "לעבדה ולשמרה". הוא עובד-מטע בגן שנטע הקדוש ברוך הוא בגן עדן. הנצרות טוענת, שעבודת האדמה היא קללה. הלא נאמר: "ארורה האדמה בעבורך". הארץ נתקללה, ולכן מצמיחה קוץ ודרדר. אכן עובדי החקלאות בעולם כולו נמצאים בשפל המדרגה, בתחתית הסולם החברתי. במקומות רבים המילה "אכר" היא מילת גנאי, וסמל לאדם המוני וגס רוח. ולמה"? כי עובד האדמה עמל קשה: הוא משכים קום, עובד כל היום עבודה פיסית קשה, ובערב משתרע על מיטתו וישן. אין לו פנאי לקרוא, אין הוא פוגש אנשים רבים- וכך הוא מתנתק מן התרבות האנושית. אבל התורה איננה מתחילה בקללת האדמה, אלא בנטיעת הגן שהקדוש ברוך הוא נוטע בעדן. הבריאה מתחילה אפוא ב"גן עדן". אם כך, מדוע המציאות בפועל איננה גן עדן? מפני שהאדם קלקל אותה בחטאו. האדמה אינה מקוללת בעצמותה, אלא אנו גרמנו לקללה שבעבודה, מפני שאנו חוטאים, מבולבלים ומנצלים איש את רעהו. העבודה מאורגנת בצורה הרסנית, מתוך רצון לנצל את העובד לטובת בעלי ההון. אנשים עובדים קשה מדי, אין להם סיפוק ושמחה בעבודתם וזה גורם להם לתסכול. לעיתים, אדם נאלץ לעסוק לפרנסתו בעבודה רוטינית ומשעממת, כמו להבריג שני ברגים במשך כל שעות היום. ברור, שעבודה מסוג זה אינה מביאה להגשמה עצמית. אך, אין זה חייב להיות כך. אפשר לארגן את העבודה באופן אחר. אפשר לסדר שהעולם שלנו יהיה גן עדן, כשם שהיה מתחילת יצירתו. זו משימה שלנו, בני האדם, להפוך את העבודה לברכה ותענוג, כעבודת האדם הראשון בגן עדן. (טל חרמון-מועדים)


** עבודת האדמה-השלמת הבריאה. חז'ל הדריכו אותנו לאהוב את המלאכה ורוממו את ערכה: "שיהא אדם אוהב את המלאכה... כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לד' אלוקיך". כשם שהשביתה ממלאכה ביום השבת היא מצווה, כך גם עשיית המלאכה בששת ימי המעשה היא מצווה. "ר"ש בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עש שעשה מלאכה, שנאמר: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ואח"כ נאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל". ראשית, יש לעבוד בחקלאות. לעבודה יש ערך. עבודתנו היא המשך היצירה של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא יכול לברוא עולם שלם ומתוקן, בו כל צרכינו מזומנים לפנינו, אבל הוא ברא עולם חסר, כדי שאנו נשלים אותו בעבודתנו, ובכך נהיה שותפים למעשה בראשית. (טל חרמון-מועדים)


** ...המנהג שפשט בימינו, לעסוק בנטיעות בט"ו בשבט, הוא מנהג חדש. אמנם אצל הילדים, ט"ו בשבט קשור בעיקר לנטיעות, אולם עלינו ללמדם את האמת, כי האמת היא יסוד החינוך: ט"ו בשבט "כחג האילנות" הוא מנהג מאוחר מאוד. כמובן, לא בשל כך הוא מנהג חסר ערך, אדרבה, יש ערך רב לנטיעת האילנות, מפני שהיא מבטאת את ההתעוררות לתחיה ישובית חדשה בימינו. מעין וחרוב בפתח המערה באו אצל יוסף אבו מוסה לפקיעין. אמרו לו: שמא ידעת או שמא שמעת מהו הטעם בדבר שנהגו אחינו בני ישראל לאכול חרובין בט"ו בשבט? אמר להם: שמעתי מפי אבי, ששמע מאביו, ששמע מפי אבי אביו עד הפלח הראשון שהיה במקומנו מימות הבית, וכך שמעתי: שתים עשרה שנה נתחבאו רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו במערה זו שבמקומנו מפני גזרת מלכות הרשעה ושם נברא מעין להם וחרוב למאכלם והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. לבסוף שמעו בת קול מכרזת ואומרת: בני חביבי צאו מן המערה, לכו והרביצו תורה בעמי ישראל שגלו באומות ונשתכחה תורתם. קם רבי שמעון על רגליו ואמר: רבונו של עולם, ידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא מרדתי במלכות הרשעה אלא לכבודך. נשבע אני כי לא תשכח תורתך מעמך שכבר הבטחת לנו שלא תשכח מפי ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם. אלא ממה אני מתירא? שמא, חלילה, תשתכח ארץ ישראל מעם ישראל, מתוך שהם ניזונים ממזונות נכר ונושמים אויר נכר. מיד שמעו בת קול האומרת: אף אתה בני! עמד והנהיג שהיו ישראל אוכלים חרובין בט"ו בשבט, מדי שנה בשנה, וכשהם אוכלים ושואלים: חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה מזכירים ונזכרים, שבית המקדש חרב, ארץ ישראל שוממה וחרבה, עמדו וכתבו הדבר לרבי חנינא, וקבעם כמנהג והיה קורא בהם מדי שנה בשנה. (סיפור עם)


** חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: החרוב לכמה שנים טוען פירות אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה אמר לו: מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותי לי, אף אטע אני לבני. (תענית ח')


** מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפרותיו מתוקים וצלו נאה ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפרותיו ושתה מימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: "אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין; שיהא צלך נאה הרי צלך נאה; שתהא אמת מים עוברת תחתיך הרי אמת מים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". (תענית ח')


** נטיעת אילנות בט"ו בשבט הקשר בין ט"ו בשבט לנטיעת אילנות התפתח רק לקראת סוף המאה הקודמת בחוג מבשרי התנועה הציונית. זאב יעבץ, היסטוריון ומחנך, מעצב 'חג נטיעת אילנות' בט"ו בשבט, כותב ומסביר: "למען חבב את הנטעים, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופה בראשון לחודש מאי". הנטיעות הראשונות בט"ו בשבט התקיימו במושבה יסוד המעלה, וכך מדווחם עליה: "ב"ה, יום ב' לסדר כי ילך מלאכי לפניך, שנת ויתברכו "(תרמ"ד 1884), עשרים ושניים בחודש שבט, פה צפת תובב"א. שלום לחותני היקר... בשבוע העברה נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות... כי אדם עם עץ השדה הוא חברה אחת, וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות כי כך הורה לנו הבורא עולם, טרם כל לעסוק בנטיעות, כי גם הוא עשה כן כמו שכתוב: 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן'...". בט"ו בשבט תר"ן (1890) לקח זאב יעבץ, ששימש מנהל בית הספר בזכרון יעקב, את תלמידיו ונטע שתילי עצים בחוצות המושבה. כשכל תלמיד אוחז בידו שתיל, הם צעדו ושרו: "הנה הצפורים המעופפים שרים\ כנף רננים הזמיר יתרונן בראש אמירים\ צפורים נאמנות\ בראש השנה לאילנות". שנים אחדות לאחר מכן, באלול תרס"ו (1906), הציע המורה ח"ל זוטא באסיפה הכללית של הסתדרות המורים העבריים ביפו: " להטיל חובה לעשות חג נטיעות עצים בט"ו בשבט בכל בתי הספר...". ההצעה נתקבלה. ולמה זכו אילנות לראש השנה המיוחד לעצמם? ראו שניתן ראש השנה לבני אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי האדם עץ השדה'. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש לו ראש השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש השנה שלכם? השיבו האילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי. (הימן הירושלמי)


** "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..." (ויקרא יט, כג) אמר להם הקב'ה לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם. (ויקרא רבה כ"ה)


** ר' יוחנן בן זכאי אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו! (אבות דרבי נתן)


** הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום: לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות לנטוע ולעדור, ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל בהמה ועוף ולגזוז את הצאן ולשמור על עמלנו ויגיענו. אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, הריני הולך להביא נטיעות אלו שעל כתפי לנטוע אותן באדמתינו. כמו שנאמר: "ונטעו כרמים ושתו יינם ועשו גנות ואכלו פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלוקיך" (עמוס ט' יד'-טו'") (ש"י עגנון,תחת העץ)


** רבי נחמן מברסלב היה אומר: דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי מחשבות זרות ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבוד את האלוקים ביראה. (ליקוטי שיחות, רבי נחמן מברסלב)


** המיחד עצמו על הארץ בזמן שישראל עומדים על הקרקע אפילו אומות העולם מקלסים אותם. אשרי מי שמיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה, שכל המיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה מיחד את שמו הגדול בשמים ובארץ ומרבה כבודם של ישראל, כנטיעה זו שנוטעים בקרקע והיא פורחת ועולה למעלה.- - - הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום לחרש ולזרע ולקצר ולעמר ולדוש ולזרות, לנטוע ולעדור ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל בהמה ועוף ולגזוז את הצאן ולשמור את עמלנו ויגענו מן המחבלים ומן הגנבים, אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. תלה הקב'ה נטיעתו בנטיעתינו, אם אנו מקיימים נטיעתינו בידוע שנטיעתו של הקדוש ברוך הוא מתקיימת. (ש"י עגנון, תחת העץ) .