הדפסה
מעגל השנה - עשרה בטבת

עשרה בטבת - מה זה קשור אלי

francesco hayez 017  עשרה בטבת - מה זה קשור אלי

שאלה: שלום,

היום היה צום עשרה בטבת, ואני החלטתי לצום.
בשעה 13:00 בצהרים פתאום חשבתי לעצמי- למה אני צמה! אני יודעת שהתחיל המצור על ירושלים וכו', אבל מה המשמעות?
ולמה אני צמה אם אין משמעות וגם, לא היה שום דבר מיוחד שיסמל את עשרה בטבת, וכל היום ראיתי טלויזיה ולא הרגשתי שום דבר (למשל ביום כיפור-מתפללים ומבינים את המשמעות)
אז החלטתי לשבור את הצום...
אז, אני מקווה שתבינו את השאלה..
בתודה, רעות


תשובה מחברים מקשיבים:

שלום רעות. אנו מצרפים 2 תשובות שכתבו לך 2 חברים:


א. שלום לך,
שאלת מה המשמעות של צום עשרה בטבת, ומדוע לצום אם אין לכך משמעות
בתשובה נתייחס למשמעותם של כל ימי האבלות שלנו על האסונות שאירעו לעם ישראל.
ממכתבך מובן שאת יודעת שביום עשרה בטבת קרה דבר שגרם להופכו ליום צום , ובכל זאת אולי כדאי להזכיר:
ביום זה התחיל נבוכדנצר הרשע את המצור על ירושלים, ומשם התגלגלו הדברים עד לנפילת ירושלים, שרפת המקדש והגליית ישראל (מלכים ב' פרק כה', ירמיה פרק נב').
כנראה שלא תסתפקי בעובדות אלו שכן את שואלת כיצד זה קשור אלי מה המשמעות של כל זה בשבילי היום, אירועים שאירעו לפני אלפי שנים

ראשית יש לדעת שאין נתק בין מה שארע לעם ישראל לפני אלפי שנים לבין מה שקורה איתו היום. המאורעות הללו הטביעו את חותמם על פני האומה, והרושם ניכר גם אלפי שנים לאחר שאירעו. כפי שחטא אדם הראשון שינה את פני האנושות והפך את כולנו לבני מוות ולכן יש לו השלכות עלינו עד היום, כפי שעקידת יצחק הקנתה לעם ישראל זכות אבות שלא פגה, כך חטא העגל ושבירת הלוחות שבעקבותיו, וכך חורבן הבית משפיעים עלינו עד עצם היום הזה. כל מהלך חיי האומה היה שונהאילמלא חטאו ישראל בחטאים הללו.
שנית, הקלקול והשבר שהתרחשו באותם אירועים עוד לא תוקנו, רישומי חורבן המקדש עוד לא פגו, עובדה היא שאין לנו היום מזבח להקריב עליו תמידים. אם עוד לא תוקן השבר כנראה שטרם תיקנו את עצמנו. אם היינו ראויים לתיקון כבר היה בא משיח! על זה היה דווה ליבנו! על הקלקול שאנחנו עדיין נגועים בו!
'אמרו כל דור שאינו נבנהבימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו' (ירושלמי יומא א,ה).

הלוחות נשתברו בשל חטא העגל, בחטא העגל הייתה סגידה להבל, לזהב שניסו להפוך אותו לבעל כוחות אלוקיים. הרב קוק בפתגם שכתב לחודש תמוז כותב כך:
"בכל דור, עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות"
ההסבר הוא שבכל דור ההתמכרות וההשתעבדות להבל גורמות לקלקול (על פי באור מגד ירחים)
גם בדורנו קיימת השתעבדות. תאוות הממון , האכילה, יצר העריות, האם אנחנו נקיים מכל אלה האם בזוכרנו את שברון הלוחות לפני אלפי שנים בשל סגידה מוטעית לא נכנסים ללבנו הרהורי תשובה על הסגידות שלנו היום
ובאשר לאירועים הכרוכים בחורבן המקדש, הרי בית המקדש הראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שלצערנו לא עברו מן העולם, ואילו בית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם שגם ממנה איננו נקיים.
לכן, ברור שגם היום יש עלינו להתאבל על אותם קלקולים שהביאו לחורבן ולהרס ההוא.

כיצד כל זה בא לידי ביטוי במעשה הצום
הצום מהווה התנתקות מהחומריות שבאכילה ובכך נותן הזדמנות להרהור רוחני , להרהור של תיקון ותשובה. בכך אנחנו נזכרים בכל הקלקולים שהוזכרו ואולי נבוא לתקנם. כפי שכתב הרמב"ם:
"יש שם ימים שכל ישראל מתעניםבהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרוןלמעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו) והתודו את עוונם ואת עון אבותםוגו'". (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה ה"א)

את מספרת שלא היה שום דבר מיוחד שמסמל את עשרה בטבת, כל היום ראית טלוויזיה. צודקת מאד הדרישה שלך להרגיש את הצער מלבד עינוי הגוף, צער זה קשור בסיבה שלישית בשלה אנו צמים, צמים כדי להצטער, צער גדול מבטא עד כמה אנו מרגישים בחסרון המקדש וככל שנחוש יותר בצער, כך נחוש יותר בשמחה לכשיבנה בעזרת השם:
"מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושליםזוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה". (תענית דף ל עמודב).
כמה חבל שאין בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו ביטוי לצער הזה! אבל, אם אין מספיק ציון של יום זה בטלוויזיה וברדיו אז הדבר תלוי בך! ראוי ביום הצום לעסוק בענייני הצום ולא "להעביר את הזמן" ( ואני חושבת שגם ביום כיפור אם תעבירי את היום בצפיה בטלויזיה לא תרגישי את משמעות היום...). וכך כותב בעל המשנה ברורה:
"וכל אלו הימים כל ישראלמתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זהזכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרותשבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו' ולכןחייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התעניתכמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז'ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא אתמעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיולובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימיםאלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם …"(משנה ברורה סימן תקמט ס"ק א)

לכן כדאי בימי צום, לקרוא את הקינות המתאימות לאותו הצום, ללמוד מענייני היום, ובכך לתת משמעות למעשה הצום. וגם אם כרגע עדיין לא מבינים מספיק את המשמעות, גם אם יש רגעים של ערפל ושל חולשה, צריך להתגבר ולהתחזק - להקפיד על שמירת ההלכה, יחד עם הבירור וההעמקה לגבי תוכן היום ומשמעותו לגבינו.

יהי רצון שנזכה במהרה לראות בשמחת ירושלים עם כל אבלי ציון
בברכה
רויטל, חברים מקשיבים 

 

תשובה שניה: לרעות שלום ורוב ברכה!


ראשית- אנו מעריכים את הכנות בה כתבת את דברייך. שנית- רצינו רק להעיר שמלבד הצום ישנם עוד דברים המציינים את עשרה בטבת:
התפילות המיוחדות, הסליחות (וקריאת התורה) המצויות בסידור. כולם נועדו להזכיר לנו את מה שאירע באותו יום.
שלישית- נרחיב קצת יותר:
ישנו כלל מאד חשוב בחיים: אי אפשר להרגיש הזדהות עם משהו לפני שלומדים ומכירים את חשיבות אותו הדבר. למשל: אדם לא יכול להתפלל מעומק הלב על גאולה לפני שהוא יודע עד כמה טוב מצפה לנו ולעולם כולו בגאולה השלמה, ועד כמה מצבנו עכשיו רחוק מזה. ומי שיודע- כל כולו משתוקק ומצפה ופועל למען הגאולה השלמה.
אותו הדבר בעניינינו, אי אפשר להרגיש בלב את גודל האסון שאירע בעשרה בטבת ואת מה שהשתלשל בעקבותיו, וכן בשאר ימי החורבן בלי לדעת על חשיבותו, גדולתו ותפארתו של עם ישראל והעולם בזמן שבהמ"ק היה קיים. ונדבר מעט בעניין זה: לבהמ"ק היו שני תפקידים: א. סור מרע- לשם היה מגיע כל אדם שירד מבחינה רוחנית ועבר עבירה, ושם היה עובר תהליך היטהרות והתקדשות. ב. הוספת טוב- במקום זה הוסיפו עוד ועוד קדושה וטוב לעולם- ע"י כל העבודות שהיו נעשות שם- הקורבנות, הקטורת, עבודת הלווים בשירה וזמרה ועוד ועוד. בעקבות החורבן לא נותרה דרך לכפר על עבירות האדם אלא ע"י ייסורים שהתגברו מאד מאד בחומרתם וכמותם מאז החורבן- תפקיד הייסורים גם כן חלקו לסור מרע וחלקו שנוסיף טוב. הרבה דברים חמורים וכואבים שקורים לנו נובעים מהירידה הזו שלנו ושל כל העולם בעקבות החורבן. יתכן שאיננו שמים לב לכך כי התרגלנו אליהם, אבל זה כמו שאדם שרגיל לחיות בסביבה של סרחון- עד שהסרחון כבר לא מפריע לו…אך אם רק נביא אותו למקום עם ריח נורמלי- הוא כבר ידע עד כמה הוא חי בזבל, ולזבל הוא כבר לא יחזור!
חז'ל אומרים לנו ש"דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו, כאילו חרב בימיו", כי בעצם אם הוא היה קיים- מחמת עוונותינו הוא היה חרב שוב, זאת אומרת שעדיין לא תקנו את מעשינו שגרמו לחרבן הבית. לעניות דעתי, זאת סיבה מספיק טובה לצום! אם נבין שכל הייסורים שיש בעולם יכולים להיפסק אם רק נחליט החלטות של חזרה אל הקב'ה בכל הלב- בוודאי שנצום. זאת ועוד: אני מכיר שתי משפחות שבנים שלהם "חזרו בשאלה" ועזבו את בית הוריהם. בבית א' השאירו כל אותם שנים כסא ריק בשלחן שבת, ובבית ב' לא השאירו. לאחר מס' שנים ראה הבן של משפחה א' שמשפחתו עדיין משאירה כסא עבורו, הוא התקרב לאט לאט שוב אל משפחתו, ובסופו של דבר חזר אליה ולאמונתו. בבית ב' עדיין מחכים לבן 
הצום - הצומות, הם הכסא הריק שלנו שעל ידו אנו מכריזים כלפי עצמנו, כלפי העולם וכלפי הקב'ה שלא שכחנו את ביהמ"ק , לא שכחנו עד כמה מצבנו עגום, ולכן אנו לא עוברים על כך לסדר היום, ובזכות זה - עד היום עמ"י קיים לעומת כל שאר העמים הקדמונים שנעלמו מעל במת ההיסטוריה. חז'ל מספרים לנו שכשחרב הבית השני היו הרבה אנשים שמרוב אבלות החליטו להפסיק לאכול בשר ולשתות יין, עד שבא אליהם ר' יהושע ואמר להם, אם כך- אז תפסיקו גם לאכול לחם, פירות, ואפילו מים. מששתקו, אמר להם- בני, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל בכלל - אי אפשר. אך גם להתאבל יותר מידי אי אפשר , שאין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ הוא יכול לעמוד בה. אלא, תקנו חכמים כמה תקנות לזכירת החורבן: שבירת כוס בחופה, השארת שטח קטן לא מסויד בבית, ועוד כמה דברים. וזה הכלל: ממשיכים לחיות כי חייבים, אך לא שוכחים! כל השנה שמחים בעבודת הקב'ה, וחלק מועט מאד מהזמן מקדישים לזכירת מצבינו העגום. "וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"!

בתפילה לגאולה שלמה בקרוב,
אילן, חברים מקשיבים