הדפסה
מעגל השנה - חנוכה

חנוכה, בימים ההם בזמן הזה


הפסיקתא מביא את העובדה שהמשכן שנבנה ע"י משה היה מוכן בכ"ה בכסלו ונשאר מקופל עד ר"ח ניסן ואז הקים משה את המשכן. ר"ח ניסן הינו ציון התחלת חשבון הזמנים להסתוריה של עם ישראל ביחודו. כ"ה בכסלו אינו תאריך הקשור להתחדשות הלבנה אלא דוקא להופעתו של אור החמה המתחיל אז להתגבר: באותו הזמן חל מפנה בתהליך התמעטות האור בעולם ואורך היום מתחיל לגדול והלילה מתקצר. ובתקופת החשמונאים שילם הקב'ה לחודש כסלו את הפסדו והיתה אז חנוכת בית המקדש אחרי הטהרו, בכ"ה בכסלו דוקא. הדרשנים רגילים להרחיב את הדיבור על המתח בין יון לישראל, על ההתנגדותה של יון לדת היהודית וכדומה. אכן קיים עימות בין התרבות היונית השכלתנית לבין מוסר הקודש הישראלי. ובכל זאת, יש מקום לאוצרות תרבות יון בעולמו של ישראל. גם יון מוכן לקבל הארת היצירה הענקית של ישראל בין יתר תרבויות העולם.
ואכן התקיים לכאורה החזון הזה של ההשלמה בין התרבויות שהרי התנ"ך הפך מחד להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות המערבית ומאידך אין פן של התרבות היונית (המערבית בכלל) שאינו חלק בדרך זו או אחרת מחיי היהודים בני זמננו, למעט אולי קומץ קטן המסתגר בארבע אמות של הלכה. ונשאלת השאלה: אם כן על מה היה כל הרעש הזה ולמה זכה חנוכה להיות אחד החגים הנדירים של הלוח העברי שיש עליהם הסכמה כה רחבה מקצה מזה ועד לקצה מזה ובמילים אחרות, מעבר לשירים ולפזמונים אשר עליהם אנו חוזרים באמונה רבה וללא מעט התרגשות, (ולא לשכח את הסופגניות ואת הלביבות) מה בדיוק אנו חוגגים בחנוכה
בתשובה לשאלה זו, נמצא אחד המאפינים המענינים ביותר של חנוכה, המאיר באור בהיר את ההקבלה העמוקה בין המאורעות של אותה תקופה לאלו של ימינו, בין ההתקוממות של החשמונאים לבין הקוממיות הציונית.
ראוי לשים לב לכך שבניגוד לפורים, למשל, אין איזכור לחנוכה בספרות התנ"כית. ספר החשמונאים, אף על פי שנכתב באותה תקופה לא נכלל בתנ"ך ואין אפילו רמז שהיתה כלל הצעה להכניסו, או דרישה כמו זו של אסתר: "כתבוני לדורות". יתר על כן, אין לנו מסכת חנוכה כפי שיש לנו מסכת מגילה. ענייני חנוכה מוזכרים כבדרך אגב במסכת שבת בפרק במה מדליקין כאשר עוסקת הגמרא בשמנים ובפתילות של נרות שבת. בכלל שייך לנושא הזה המימרא התלמודית: נס חנוכה לא ניתן להכתב. יחד אם זאת, כאשר דנה הגמרא בנושא הברכה שאנו מברכים "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה" שואלת היא שאלה מוזרה: "ואיכן צונו?" שהרי דוקא אין לכך שום יסוד בספרות התורנית. הגמרא מציעה קודם כל תירוץ "דתי": "מלא תסור מכל אשר יורוך", שהרי הסמיכה התורה את חכמי הדורות לקבוע הלכות לפי הצורך. אבל אין הגמרא מסתפקת בכך. בנושא דדן, התשובה ה"דתית" אינה הולמת להיקף הבעיה. ומוסיפה הגמרא: "שאל אביך ויגדך, זקינך ויאמרו לך". היסוד של הציוי אינו בסמכות הרבנית ההלכתית אלא בכח הזכרון הלאומי של העם דרך האבות והסבים, ובמילים אחרות הזהות הלאומית המכירה את עצמה ואת יעודה היא המצוה לדורות לחגוג את החנוכה.
אילו היה יון מנצח, היהדות אמנם היתה אולי מתקיימת כדת בין הדתות, והתנ"ך היה אחד מהספרים החשובים בספריה המתורבתת. אבל החזון הנבואי החי היה נעלם. השקפת עולמה של היהדות השואפת את חזונה ממרום אינה נכס תרבותי. היא דרישה מוסרית. דרישה שאינה מצטמצמת ביחסים הפרטיים של האדם עם שכנו. דרישה שתולה את גורל העולם כולו בצו המוסרי וקבלה על עצמה להשפט על פיו ולהביא בכך גאולה לעולם.
הבחינה הזאת שהיתה במשך הגלות כגחלת טמונה מתחת לאפר התעוררה לחיים מחודשים ויצאה הלהבה להאיר ולחמם כאשר התאפשרה מאת העמים התעוררות לאומית בהתאם לרוח הזמנים. ועם ישראל חוזר אל תוך ההסתוריה עם זכרונו הלאומי שלם ותובע את עלבונו מאת העמים. וכמו בימים ההם, בזמן הזה, המאבק אינו כלל על חופש הדת או הפולחן אלא על עצם העובדה שעם ישראל בחייו הלאומיים במובן הפשוט ביותר הוא הוא מרכבה לשכינה שאינה יכולה להתגלות בשלמותה אלא מתוך שלושת השלמויות שישראל מוסר את נפשו עליהם: התורה, העם והארץ.