אור המשפחה בראי ההלכה - הרב שמעון קליין

אור המשפחה בראי החנוכה

בשורות הבאות נקרא בקשב את הברייתא המתארת את מצוות החנוכה:

תנו רבנן: מצות  חנוכה נר איש וביתו.

והמהדרין - נר לכל אחד ואחד.

והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום  ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך (שבת כ"א, ע"ב).

שלוש צורות קיום הן למצוות החנוכה, וכל אחת מהן מנוסחת בדרך שונה: "מצוות חנוכה - נר איש וביתו" - הנר מיוחס 'איש וביתו'. "והמהדרין -  נר לכל אחד ואחד" – הנר מיוחס בליוויה של האות למ"ד. "והמהדרין מן המהדרין" – בניגוד לשני הקודמים, הציון כעת נוגע לפעולת ההדלקה.

מה משוקע בשינויים אלה?

נפתח במילים - "מצות חנוכה". בניגוד לניסוח כמו "מצווה בחנוכה להדליק נר", צירוף המילים 'מצוות חנוכה' מצביע על עיקרה של מצוות החנוכה. מצוות חנוכה היא "נר איש וביתו". בניגוד לציון שאולי היה מתבקש, 'נר לאיש', שהוא פונקציונאלי - נר שאיש מצווה להדליקו - הצירוף 'נר איש' הוא מהותי. מעין ההבדל שבין 'נר לזיכרון', לבין 'נר זיכרון'. נר לזיכרון הוא נר שיועד באופן אקראי לזיכרון. בשונה ממנו 'נר זיכרון' - ייעודו הוא הזיכרון, לכך הוא נוצר ואת סיפורו הוא מספר.

'נר איש', אם כן, הוא נר שלו שייכות מהותית, נר שבו משתקף אורו של האיש. הצלע הנוספת "וביתו", מתרחבת אל עבר בני המשפחה, וכאילו היה כתוב "נר איש ונר משפחתו". הברייתא מציינת את המשפחה במילה 'בית', ובכך משייכת אליה את המרחב בו היא מצויה - הבית המיוחד לאיש ולמשפחתו. נסכם: מצוות חנוכה הבסיסית, מהותה הוא אורו של איש ושל משפחתו, במרחב בו הם נתונים - בבית.

כעת מתארת הברייתא את המעגל השני: "והמהדרין - נר לכל אחד ואחד". באופן ראשוני נראה שמילים אלו משייכות את המצווה כחובה על היחיד - נר אישי לכל אחד ואחד. כך ניתן היה לומר אילו ניסוחן היה דומה: 'נר לאיש ולביתו', ולצידו - 'נר לכל אחד ואחד'. בחירת התנא לנסח את עיקר המצווה בשיוך עצמי ("נר איש וביתו"), ואת ההידור בניסוח פונקציונאלי ("נר לכל אחד ואחד") מצביע על המהות - "נר איש וביתו" - שאינה מתבטלת במצב של הידור. המצווה היא מצוות האיש וביתו, אלא שבמצב של הידור קיומה מתרחב אל הממד האישי, בשיוכו של נר לכל אחד ואחד מבני הבית.

המעגל השלישי, מהדרין מן המהדרין, ממשיך את המעגל הבסיסי ואת ההידור, ומוסיף על גביהם את גורם ההשתנות, המבטא את התהליך שבו נתון אורו של האיש ושל משפחתו.

ובהלכה: ביטויים רבים הם לאורו של האיש ושל הבית. איש או אישה מדליקים נר בביתם, וכלל המשפחה יוצאת ידי חובה בין אם נוכחים בשעת ההדלקה ובין אם לאו; גם במעגל ההידור, עמדת הרמב"ם והתוספות הוא שבעל הבית הוא המדליק את הנרות, כנגד בני הבית. צורה זו משמרת את עמדת המקור שהנושא בה הוא המשפחה; לדעת הרמ"א כל אחד ואחד מדליק לעצמו, אך גם לדעתו מקום ההדלקה לנר האישי הוא - הבית והמשפחה.

סוגיה זו מובאת במסכת שבת, והיא מעמידה טעם והיגיון להדלקת הנרות בחג החנוכה. טעם זה חולק רשות לעצמו, ואינו תלוי בסיפור נס פך השמן, המובא בשלב מאוחר יותר בסוגיה. דומה שכך היה התהליך: בתום מלחמת תרבות קשה, ניצחון, חנוכת המקדש וחידוש הממלכה, ישבו החכמים ושאלו את עצמם - מהי הדרך הטובה לשמר את אלו לדורות? לא כזיכרון או נוסטלגיה, אלא בבניית כלים להתמודד עם מלחמת התרבות העומדת לפתחו של העם היהודי לדורותיו.

תשובתם הייתה בהצבעה על התא המשפחתי. הבסיס לבחירה - אולי בהקשר למודל משפחת בית חשמונאי ["ויען מתתיהו ויאמר קול רם - אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעו לקולו (של המלך) להמיר את חוקות אבותיהם. אבל, לא כן אני ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו" (חשמונאים ב', טו-כב)]. ובאופן מהותי, בהקשר לעובדה שהמשפחה מהווה מעגל חיים שלם המשפיע על כלל תחומי החיים. המשפחה היא מדינה בזעיר אנפין, בהתמודדה עם מירב השאלות שמדינה נתבעת להן - בתחום הזהות, התרבות, חינוך, יחסי פנים וחוץ, כלכלה וביטחון. בחירת החכמים לכונן את מצוות החנוכה כ'נר איש וביתו' - היא בראש ובראשונה אבחנה בעולם הרוח, על מקומה של המשפחה בעיצוב תודעה של עם - בזהות וצביון. למעשה נבחר אור הנר שבהדלקתו מספרת המשפחה, לעצמה ולסובבים אותה, דבר על האור השרוי בתוכה.

ומן התלמוד אל החיים

מהו האור שאני מאחל לי ולמשפחתי?