הדלקה או הנחה - הרב צבי ארנון
הדלקה או הנחה
הגמרא במסכת שבת, העוסקת בהלכות חנוכה, מעלה שאלה ידועה המלווה את הלכות החג "דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה?" הגמרא מביאה כמה נפ"מ לשאלה זו למשל האם כשכבתה זקוק לה או אין זקוק לה.
מאמרי חסידות רבים ביקשו להוציא מחלוקת זו מגבולות הלכות חנוכה אל המרחב הפתוח של עולם המצוות. כשאנו מנסים להקשיב למילות המחלוקת ולמצוא את עומקם, בוקעת ועולה הבחנה בין שני מושגים המשקפים תנועות שונות ואולי אפילו מנוגדות: הדלקה - הנחה.
ב'הדלקה', שומעים אנו את היסוד החי, התוסס, הדינמי של החיים. אנו שומעים על התלהבות, על תנועה. היסוד הזה הוא אשר הופך את החיים למרתקים, מפתיעים ומסקרנים.
ב'הנחה', אנו שומעים את הקול של הקביעות, הסטטיות, היסוד המרגיע והמלא ביישוב הדעת, המעניק מעט שקט ומנוחה במהלך המירוץ האינסופי של החיים.
את שני הקולות הללו אנו פוגשים בכל רבדי החיים ובכל מערכת יחסים - בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין אדם לאלוקיו. בני האדם, בהתאם לנטייתם ולהשקפתם, בוחרים לנטות אל הקול האחד, ולבכרו על פני הקול השני. יש המבקשים לשמור את אפשרות הבחירה בין הקולות בכל פעם מחדש, ויש המבקשים לאמץ את שני הקולות גם יחד ולהניח את האחד על גבי השני.
וכך כותב ר' לוי יצחק מברדיטשב:
ברוך אתה ה' כו' להדליק נר חנוכה. הנה ידוע, שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת, אז תתלהב נפשו לה' בעריבות מתיקות ידידות כו'. (קדושת לוי, פירושי אגדות)
ר' לוי יצחק מברדיטשב מתיחס כאן לאחד החידושים הגדולים בחסידות, אם לא לגדול שבהם: "שעיקר עבודת האדם בתפילה ובתורה ובמצוות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה". הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס לעולם המצוות: "שהעיקר לעשות כל מצווה ומצווה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה".
ההתלהבות, כך על פי החסידות, היא המעניקה את רוח החיים למעשה החומרי, שללא ההתלהבות הרי הוא כגוף ללא נשמה.
החסידות ביקשה להחיות את עבודת ד' שבשגרה ובהרגל. אם זה ביחס למצוות, אם זה ביחס ללימוד תורה, ואם זה ביחס לתפילה. כל אלו, בהיותם מיוסדים על אדני הקביעות, עשויים לבוא לכדי 'מנוחה' - המרדימה את כוונת הלב, את ההזדהות ואת הכנסת האישיות כולה, על הנפש, הרוח והנשמה שבה, אל תוככי המצווה.
ההתלהבות החסידית, היא המעוררת ישנים ומחיה מתים, ומעניקה מחדש הזדמנות לאדם ליטול חלק במעשה הרוטיני שהוא עושה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הגשמיים והרוחניים, עד שאין אבר, רגש, תחושה ומחשבה שאינם נוטלים חלק באותה העשייה. בין אם מדובר בלימוד, בתפילה או בעשיית מצוות.
לכן הברכה היא בסופו של דבר אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדלק. אנו מצווים להדלק ולהדליק. לחיות את דרך ה' בהתלהבות בעוצמה ולא מתוך הרגל או כמצות אנשים מלמודה כיוון שהדלקה היא זאת שעושה את מהות המצווה.
- היכן במערכות החיים השונות אנו מוצאים השתקפות להדלקה והנחה בהקשר ליחסים בין הורים וילדים בין בעל ואשה וכו'
- מה הם המצבים שאפשר להסתפק ב"הנחה"?
- מה תורמים לנו ה"הדלקה" וה"הנחה"?
- האם זה רק שאלה של נטיית הלב או גם של חינוך?