הדפסה
מעגל השנה - יום כיפור

תן אלקים נפשנו איתנה

רגילים אנו לחשוב כי תשובה היא אם עשה אדם איזו עבירה – צריך לעשות תשובה. אבל, אם חסרה לאדם איזו מעלה לא מרגישים אפילו שזה חטא.

ולמעשה זהו החטא הגדול ביותר, וזאת משום שהקב'ה נתן לו לאדם את הכלים היותר משוכללים והיותר מפוארים לפיתוח המידות, לשכלול המידות ולתיקון המידות, ולא השכיל לנצל את הפוטנציאל הטמון בו.

אם האדם לפי כוחו היה יכול להגיע לאיזו מדרגה יותר גדולה ולא הגיע, זהו החטא האישי שלו.

מצאנו בחז'ל: שוויתר הקב'ה על עוון עבודה זרה ושפיכות דמים, ולא מצאנו שוויתר על עוון ביטול תורה. וכשאני מתייחס לביטול תורה כוונתי לא רק שביטלנו את לימוד התורה של עצמנו, אלא שלא איפשרנו לימוד תורה של ילדינו ולא מחינו כנגד ביטול תורה של אלפי רבבות תינוקות של בית רבן שנשבו ודבר ה' אינו מצוי בפיהם ובלבבם ולאיזה לימוד תורה אני מתכוון? – לתיקון המידות.

הסגולות שהתורה נותנת לאדם ע"י לימודה וע"י כך גם מעדנת נפשו, על זה לא מוותר הקב'ה. אומרים חז'ל כי כל עבירות שאדם עושה בעולם הזה, אפילו אם לא עשה תשובה בחייו, בעמדו ביום הדין לפני הקב'ה בעולם האמת, הרי נידונה הנשמה להיות מטוהרת ומכובסת בבית הכביסה עד שתזכה למנוחה השלמה, אבל כל זה אם אמנם עברה עבירה. אולם, אם חסרה לאדם מעלה, כמו לימוד תורה, או מעלות אחרות, כגון: מידת החסד והרחמים, מידת הענווה, מידת אהבת הרע, אהבת האדם, אהבת ישראל וכדומה, על זה לא יכולה להועיל לו שום כביסה, משום שפשוט הוא לא הגיע למעלת המידות הללו.

הסבא מקלם זצ"ל, מרן שמחה זיל, נהג לומר: "לעבט מען פשוט – בלייבט מען פשוט אם חיים חיי אדם פשוט ורדוד נבער מדעת ולא מנצלים את הכוחות שהקב'ה העניק לנו – משארים פשוטים ורדודים", ועל זה צריכה להיות כל עבודתו של האדם בעולם הזה, לא לחיות חיים רדודים, חיי שעה, אלא לשאוף תמיד לעלות במדרגות יותר נעלות.

ואז רבותי, הבנתי לראשונה בחיי הבנה עמוקה יותר את דברי הנביא בהפטרת השבוע, שבת שובה, שאומר: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" ואחר כך אומר: "ושובו אל ה'". והכוונה היא לעלות במעלות המידות מעלה מעלה, כדי להגיע אל ה', שהוא מידת החסד ומידת הרחמים, ועל כולם מידת האהבה, וכשיהיה ראוי לעמוד לפניו, רק אז יגיע לדרגה של "שובו אל ה'", ולא סתם לשוב, אלא בתנאי. אומר הנביא: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'".

ומפרש רד"ק: " איני שואל מכם בתשובה, לא כסף ולא זהב ולא עולות ולא זבחים ולא דברי שפתיים ללא כיסוי, אלא, אלה אותן המידות שהתעלינו בהם ואנו חיים בהם בכל לבבנו ובכל נפשנו". שובו עד ה' – במעלות המידות, וקחו עמכם דברים – אלה בהם תוכלו לשוב אל ה'.

אז, מורי ורבותי, הגעתי גם לעומקו של הפירוש לתפילה שבקשנו אותה בסליחות היום במנחה, שנמשיך ונבקש אותה הערב ומחר במהלך היום, עד נעילת שער:" על חטא שחטאנו לפניך...". אין אומרים: "על חטא שחטאנו ב...אימוץ הלב, ב...ביטוי שפתיים, ב...דיבורי פה, ב...הונאת רע" וכו' וכו', אלא אנו משלבים כאן תיבה חשובה "לפניך" – "על חטא שחטאנו לפניך".

כשאנו מרגישים ויודעים שנמצאים לפני הקב'ה אז מכירים אנו בחטאים, אבל אם לא יודעים ולא מרגישים שנמצאים לפניו, אז קיים רק חטא אחד והוא שברחנו מהקב'ה, שהתרחקנו ממנו. למה הדבר דומה? אמר החפץ חיים זצ"ל, שמעמדו של האדם הוא כמו של חייל הנמצא בצבא הוד מלכותו והוא לבוש מדים. אז ניתן למצוא עליו חטאים – פה חסר כפתור, פה החולצה אינה מגוהצת וכדומה, ועל כל פגם הוא נענש בחומרה או בסלחנות, אבל כאשר מסיר את המדים ובורח מהצבא, אין עוד למצוא עליו חטאים מוגדרים החורגים מן התקנון, אלא חטא אחד בלבד והוא הגדול בחטאים, והוא שהסיר מעליו עול מלכות וברח מן החובה.

כך גם אנו, לפני מלך מלכי המלכים. אם אנו יודעים ומרגישים שאנו עומדים לפניו ומקבלים עלינו עול מלכות שמים, הרי התקנון – המצוות שבין אדם לחברו, מחייבים אותנו ואנו נענים על כל חריגה וחריגה בנפרד, ועל כל סטיה מן התקנון, ואז יש מקום למנות את החטאים ולבקש בסליחה ומחילה כדי להפעיל את מידת הרחמים. אולם, כשאדם בורח מן המלכות, מתרחק ומסיר מעצמו את המדים המחייבים, אין עוד למנות חטאים, כי הוא מסובך בחטא אחד גדול של פריקת עול מלכותו.

כאן גם נוכל להבין את דבריו של רבנו נסים גאון בסדר הווידוי שלו האומר: "רבש"ע, אם עמדתי לפרט את חטאי – הזמן יכלה והם לא יכלו". וזאת משום שעמד תמיד לפני הקב'ה. יש ללמוד מכך, שעיקר התשובה היא חשבון הנפש. אם אמנם יודעים אנו ומרגישים אנו כל יום כל שעה ובכל מעשינו היומיומיים שאנו עומדים לפניו – אז בוודאי נגיע למדרגה של "ושובו אל ה'".

וכאן מתבקשת השאלה היסודית – כיצד לעמוד לפניו?

האם עומד אני כבן מלך לפני אביו המלך בגאווה ובביטחון ומבקש סליחתו של האבא מתוך ידיעה ברורה שהוא יסלח לי, שהרי רק לפני דקות מספר אמרנו "ויאמר ה' סלחתי כדבריך...", או שמא אני עומד לפניו בהכנעה מושפל וכאוב, בבחינת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

מצאנו במסכת ברכות (ד) מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי. באותם ימים חלה בנו של ר' יוחנן בן זכאי. אמר לו חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. ובקש עליו רחמים – וחיה. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני מלך ואני דומה כשר לפני המלך, וכאן ההבחנה הברורה בין עבד לשר. ידוע הוא שר' חנינא היה עני גדול וחי בדחקות נוראה, כפי שהעידה עליו הבת-קול ואמרה: חנינא בני די לו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת ומאידך ר' יוחנן היה נשיא ולא היה חסר מאומה ומטבע הדברים כי מי שאינו חסר מאומה וכובד' ושירה בידו, אפילו יהיה צדיק גדול, מכל מקום אינו יכול מטבע אופיו להיות נכנע ובעל לב נשבר ובהיות אחת מסגולות התפילה הראויה להתקבל ולהרצות לפני ה' הוא שברון-לב והכנעה, על-כן התקבלה תפילתו של ר' חנינא הדומה לעבד המדבר עם אדוניו באימה, ביראה, בהכנעה ובשברון-לב – בבחינת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא", אף על פי שאנו בני "המלך".

היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. היום כשאנו זוכים שוב, בחסדי ה' לבוא בשערי יום הדין הקדוש, אנו מפנים ראשנו במבט לאחור ועושים את חשבון הנפש של השנה שחלפה, אנו סוקרים אותה בפרט ובכלל, ואז אם נרצה או לא נרצה, תוקפת אותנו חרדה וחלחלה, כשאנו מגלים כיצד כל יום מן השנה שעברה היו ימי "הוצאה לפועל" של כלמה שנגזר בראש השנה הקודם ונחתם ביום הכיפורים שעבר. אין שנה דומה לקודמתה, ובוודאי לא שנה זו על המאורעות המסעירים, שפשוט שינו פני תבל. היום, בחלוך שנה, זכינו לעומק ולפרספקטיבה עליה, המעניקים לנו שמץ דל של הבנת המושגים "משפטיך תהום רבה", ו"מה עמקו נפלאותיך", לי מבחינה אישית ולעם ישראל כולו.

וכאן המקום לבוא לחשבון נפש פרטי. מה שמטריד אותי בימים אלה, אחרי כל כך הרבה שנים של ריצה וקריירה, האם נתתי מספיק מזון לנשמתי שהיא בת מלך? האם טיפחתי אותה כראוי לבת מלך? גם כשעסקתי בגמילות חסדים, האם עסקתי בה "לשמה", לשם המצווה או לשם "מה יאמרו", האם בתפילה בבית הכנסת עסקנו בתפילה, או בטענות על סלסוליו של החזן ואורך התפילה

אין אדם יודע כמה זמן יקציב הקב'ה לחייו ואף אני איני יודע מהי מידת יומי. אך הדבר המטריד אותי ביותר בימים אלה הוא האם עסקתי מספיק בעבודת ה' כראוי למי שעומד בפני המלך, האם הנשמה קיבלה את אשר מגיע לה

כשהכנתי בשעת לילה מאוחרת את הדרשה, שאלתי את עצמי במה אבוא, אני הקטן, שנפשי שלי קרועה ושסועה, לעורר אתכם בני הקהילה האהובה עלי מאוד שאני מברך אתכם בברכת הכהנים, בכל האהבה שבליבי ועוד יותר. במה אוכל לעורר את הנשמות הזכות כאן שרק לפני מספר דקות התפללתם את התפילה הזכה.

אילו יכולתי לתת דרור ליצר הפיוטי, כדי לתאר בכתובים רגעים מופלאים אלה שאנחנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, שותפים להם, הייתי כותב:

הנה שוב ניצב לפנינו הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי עליון צחורי כנפיים עולים ויורדים ומשמשים הגשר בינינו לבין כסא הכבוד שבהיכל בית המשפט העליון, הוא בית הדין הגבוה לצדק, אבל גם לרחמים.

העולים נושאים על כנפיהם את התפילה הזכה שהתפללנו כאן לפני שעה קלה, את ברכת הבנים שברכנו את בנינו, בנותינו ונכדינו, סלים מלאים של מעות הצדקה שפיזרנו היום ובכל הימים לעניים, את סדרי התרות הנדרים ואת בקשות הסליחה שהרעפנו על חברינו ומכרינו, כדי לרצותם, את כל מעשי החסד שעשינו במהלך השנה, ואת שירת הלבבות הפתוחים ששרו כאן לפני שעה קלה "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ואילו המלאכים היורדים ממלאים את חלל עולמנו היהודי הטהור והמטוהר בבשורה שהביאו לנו הישר מהיכל המשפט ומפי השופט העליון, מלך המשפט, שמצאנו זכאים ומטוהרים, גם אם פה ושם מחוסר ראיות מספיקות, אבל ראויים שייאמר לנו: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".

וכיוון שאנו עומדים כאן דרוכים לפני החתימה, לוא היה בי מקצת מידותיו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, הסניגור הגדול של ישראל, אף אני כשליח ציבור המבקש רחמים עלי ועל שולחי, הייתי קורע את הדממה המתפשטת ברגעים אלה בעולמנו, זועק וקורא בקולי קולות: "אבינו מלכנו. עולמך זה העומד היום כנוע לפניך, אתה בראת ואתה יצרת. אתה גם יצרת את האדם ובראת בו את שני היצרים.אז מה לך כי תלין עלינו, שמידי פעם גובר אחד היצרים על משנהו ורק חוט דק מפריד בין הטוב לבין הרע? והרי ישנם רגעים קהים ודמומים, בחיי האדם, רגעים של שלכת הנפש והראיה האנושית שלנו מיטשטשת והשמיעה מתקהה ושלא בזדון אנו עוברים את הגבול.

כאשר עמד משה רבנו על ההר בעצם יום הכיפורים לקבל את הלוחות השניים, ביקש ממך: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך. למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים". מאיפה הוצאת אותם? ממקום טומאה ועבודה זרה, ולמדו מהם בניך. דע מאיפה הוצאת אותם, המתן מעט ולך עמהם ועושים לפניך מעשים טובים. ואתה, ריבונו של עולם, הבט משמים וראה כאן עם נבוך המתחרט על מעשיו, שבו אליך בלב שלם. הבט וחמול עליהן ועל טפינו. אילו כאן הילדים שלנו, אבי ויאיר, מתן ואופיר, בני ישראל הקטן, שזר תפילותינו בתפילותיהם, כשהם שרים לך כל שבת שיר היחוד, כשהם עומדים בדחילו ורחימו לפני ארון הקודש, כשהם מברכים על כל סוכריה הבאה לפיהם, חמול על כל הנערים שלנו שבעוד שבועיים יקראו בפניך מתחת לטלית פרושה – "ברכו את ה' המבורך".

על פי ערכם תשפוט גם אותנו. כי אלה כל הנערים הפותחים יומם ב"מודה אני לפניך" ומסיימים אותו ב"שמע ישראל". כלום היו כאלה אלמלא תורתן של האמהות הקדושות היושבות כאן דומעות מאחורי הפרגוד ומתפללות לשלומם, ואלמלא מוסר אביהם לקדש שמך? האם האור הזרוע לצדיק הקטנים האלה אינו מזכה אותם שיגילו ברעדה כ"ישרי לב הזכאים לשמחה"?

במדרש רבה "ויקרא" כתוב: "אמר הקב'ה למשה: כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל – שבחן. כל אשר אתה יכול לגדל ולפאר את ישראל – גדל אותו ופאר אותו. למה? שאני עתיד להתפאר בהם. שנאמר: "ישראל שבך אתפאר" (ישעיהו). הבט נא ריבונו של עולם משמים וראה צאן קדושים אלה שלנו – כל הנערים שמתחת לטלית הפרושה שלך, האין אלה ישראל שבך אתפאר? הרי אלה הם הערובה שלנו.

דיברנו פעם על יסודות הצדק והמוסר בעולם שבפסוק: "ולישרי לב שמחה". החיים הממשיים היומיומיים שלנו במשך אלפי שנים מאז נהיינו לעם, וכן המאה האחרונה והימים האחרונים, יכלו לעשות אותנו לספקנים באשר להתקדמות המוסרית של האנושות. כי בזמן שהתרבות האנושית העולמית נאורה, כביכול, מרבה להכריז בקול חוצב להבות על סיסמאות החופש, השיוויון, הצדק, היושר והמשפט, ויוצרים קלישאות של צדק אנושי כביכול, עומד עדיין עם ישראל וקורא לא רק מתוך הפיוטים שבמחזור, אלא מתוך ספר החיים שלו עד עצם היום הזה:

"תכפו עלינו צרות...שיחרנו ישועה ואין...רבו הקמים עלינו...חיינו תלויים מנגד...הן ארץ נמכרה בידי רעים...בני נכר משלו בנו...תלאות עברו על ראשנו...שלום והנה קפדה...שבר בכל יום ואנחה..., אנו כלא היינו..., דלים נבזים ושפלים..., אדון בית כאורח במלון...".

ושוב נצטרף אל שליח הציבור שלנו כאשר ישפוך דמעותיו על עשרת הרוגי מלכות ואני אעמוד ואבכה אתכם יחד את מליוני הרוגי המלכות של המאה האחרונה.

כן, החיים על המציאות העגומה שלהם, יכולה בהחלט להכרית כל תקווה באשר לשייכותנו למערכת המוסרית של האנושות, כאשר איזה יפה-נפש גוי, שונא ישראל, יכתיב לנו את זכותנו להתפלל על הר הבית, ואיזה ברווז צולע מאמריקה יראה בנו שוב עדר שאפשר להובילו לשחיטה.

אבל, ייחודנו הלאומי היהודי והמוסרי מכתיב לנו את ייעוד החיים ואת סיסמתנו שהוא יסוד הישרדותנו. על כן נסיים את תפילותינו מחר בערב במאמר: "אתה הבדלתאנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך", ונקרא שבע פעמים "ה' הוא האלקים", ונכריז בחגיגיות "לשנה הבאה בירושלים".

המלכנו על עצמנו את המלך, ואם אבינו הוא מלכנו – הרי אנו בני מלכים, נסיכים ונסיכות ועלינו לקבל על עצמנו ביום הקדוש הזה, להיות ראויים לתואר אצילי זה.

בגמרא, במסכת ברכות ו' ע"א נאמר שאנו רשומים על הקלף שבתפילין של הקב'ה, ושם נאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ועוד כתוב שם: "ה' עוז לעמו יתן".

וכאשר חיפשתי את המאמר בו אסיים דברי בערב זה, הדהדו באוזני דברי הנביא בהפטרה שקראנו בשבת שובה:
"חוסה ה' על עמך ואל תיתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. למה יאמר בעמים איה אלוהיהם ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו: הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר ושבעתם אותו ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים. אל תראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם ...וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוקיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם".

ואני, אחי ואחיותי, ברגעים נעלים אלה, אראה שמים נפתחים, חזון נדלק בעולם, רגש של התרוממות פועם בלב וניב עולה על שפתיים, כינור דוד מתנגן מאליו, אראה ענן כבוד בא, אור אלוקים קורא לתבל.

אראה אמונה גדולה כספינת מלכות, עוגנת על חוף מבועי הלב, מלאכי רום פרשו כנפי לבנם על יריעות שמים, לובן גבהות נשפך על אין הארץ, הלבין חללו של עולם מלא, הלבין גם לבו של אדם העורג אליך בלהבות הנפש השוקקת.

תן אלקים נפשנו איתנה ולבנו כמפרש רקיעים תכולים, תו יומנו כנתיב לבן וצח ולילנו משמר ומעוז.

תן אלוקים בנינו כזיתים רעננים ובנותינו כטוהר הפרוכת בהיכל ויאמרו עיני ילדינו באפילת הימים.

תן אלוקים רעיונתינו – בתינו כחומת אבנים איתנות, האדר וחסן חיינו. בחתימה טובה בספר החיים.


(דרשה שכתב יוסף דור ז'ל כמה ימים לפני פטירתו, אותה אמור היה לשאת לפני תפילת "כל נדרי" ביום הכיפורים תשס"ד בביהכנ"ס "בית בלומה" בפ"ת, ולבסוף הוקראה בידי חבר הקהילה. מתוך הספר "הכינור שנדם" שהוצא לזכרו).