הדפסה
מעגל השנה - אלול

מסע בנפשו של משורר

מבוא

תמונת פספורט שמעון  מסע בנפשו של משורר

מזמור ק"ל בתהלים  נקשר לימי הרחמים והסליחות, והוא גם נתפש כמזמור לעת צרה - אישית וציבורית גם יחד. מהו טיבה של ההתרחשות הרוחנית שבו? במה הוא כוחו?

לימוד זה יתמקד בזיהויו של המרחב בו נתון המשורר ובטיב התנועה המתקיימת בו. מיקוד
זה, עשוי לזמן נקודת מבט על הפרק, שהשפעתה על התכנים היא רבה[1]. נפתח בכמה אמירות רקע: פנייה בגוף שלישי מעידה על נוכחות רחוקה של הנפנה. פנייה בגוף שני מעידה על הימצאותו הקרובה. מעבר מגוף שלישי לגוף שני מצביע על תנועה של התקרבות. מעבר הפוך מייצר תנועה של התרחקות. שני המעברים מזמנים שאלה: מהו המניע לקיומם?
בעקבות זיהויו של התהליך, נקרא בפסוקים עקב בצד אגודל, וניחשף אל תוכן ואל משמעות. נבקש לזהות את טיבו של המסע המתחולל בנפשו של המשורר.

המזמור:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה':

(ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:

(ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:

ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:

(ה) קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:

(ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:

ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:

(ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:

 

   התרחשות במרחב

 (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה':

(ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:

(ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:

(ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:

בארבעה פסוקים ראשונים פונה המשורר אל ה' בגוף שני, כמי שנוכח במרחב בו נתון האדם. 

והנה, ביחידה הקרובה, הוא פונה אל ה' בגוף שלישי:

(ה) קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:

(ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:

משמעות הפנייה בגוף שלישי היא - ריחוק. בשונה מנקודת המוצא, א-לוהים כעת רחוק מן האדם. לצד זאת – נוכחות המשורר נשארת בעיניה, בדיבורו על עצמו בגוף ראשון.

חוליה אחרונה זו עומדת להשתנות בפסוק הקרוב:

 (ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:

לא עוד המשורר עומד במרכז, כי אם 'ישראל', הפונה אל ה'. בדומה לשלב הקודם, הדיבור על ה' הוא בגוף שלישי.

צעד אחרון במזמור:

 (ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:

במשפט חיתום זה התרחק ה' עוד. הוא אינו מזוהה בשמו - 'ה'', כי אם נסמך על הפסוק הקודם בלשון 'הוא' - בגוף שלישי. בנוסף - פסקו הפעולות האנושיות שהיו עד כה (של המשורר ושל ישראל), והפעולה כעת היא של ה' (שכאמור מתואר בגוף שלשי), כמי שעשוי לפדות את ישראל מכל עוונותיו.

התהליך בו נתון המשורר

במבט ראשון מתואר במזמור זה תהליך של התרחקות: נקודת המוצא בו היא קרבה אל ה' ופנייה אליו בגוף שני. האדם בגוף 'מדבר', ה' נוכח, והפנייה אליו היא ישירה. משלב לשלב נוצר ריחוק - תחילה של ה' העובר לעמדת נסתר, לאחר מכן נוכחות האדם נעלמת והנושא הופך להיות 'ישראל'. לבסוף לא המשורר הוא הפועל, גם לא ישראל, ושניהם ממתינים לפועלו של ה'. מה מקופל במבנה זה? התבוננות מעמיקה בפרק מגלה שההתרחקות אמנם קיימת, אך לא כנסיגה, כי אם כהתפתחות והבשלה - מעמדה דווקאית צרה, לעמדה בה נפתח עולמו של המשורר.

נבאר דברינו: בשני פסוקים ראשונים נתון המשורר במעמקים, והוא קורא אל ה'. לא מובנת מאליה היא קריאה של אדם אל ה' לשמוע בקולו. אותות מצוקה ניכרים בה, של מי שאינו מאפשר לעצמו מצב בו קריאתו לא תיענה. בשני משפטים נוספים הוא מעט נרגע, וכבר יכול להסביר מהו ההיגיון הקיים במענה אלוהי אליו.

בניגוד לעיסוק הממוקד שלו בעצמו בארבעת הפסוקים הראשונים, בפסוקים הבאים מתרחב חוג מבטו[2]: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (ה-ו). המילים מעידות על נקודת מבט שהשתנתה ביחס לא-לוהים: לא עוד א-לוהים העומד לרשותו ומחלץ אותו ממצוקתו, כי אם א-לוהים הנמצא 'שם', אליו הוא מקווה ומייחל לדברו.

היפתחות נוספת משתקפת מן התיאור העוקב: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (ז). בניגוד לעיסוק המשורר בעצמו עד כה, כעת הנושא הוא 'ישראל', ועמדתו ביחס לא-להים. ולבסוף - מורחבת עוד היריעה, וא-לוהים הוא הפועל - הפודה את ישראל מכל עוונותיו.

ניתן לדמות את התהליך העובר על המשורר, לתהליך המתרחש ביחסי אב ובן. ראשיתו בתלות גמורה של הבן באביו, ובתפישתו אותו כמי שעומד הכן לרשותו. אט אט מתרחב חוג מבטו של הבן, הוא מבין שלאבא עולם שהוא הרבה מעבר לעולמו שלו, וגם הקשר עמו הופך להיות נושא. וכך, מבין הבן לבסוף, שסיפור החיים שלו הוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול.

בשורות הבאות נקרא בפסוקים - עקב בצד אגודל, נבקש לשרטט את התהליך הרוחני המתחולל בנפש המשורר.

 

ה' שמעה בקולי

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת[3] מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' - במשפט זה מתאר המשורר התרחשות: אני נתון במעמקים, ומשם אני קורא אל ה'. בניגוד למקום שהוא 'גבוה' - בו מועטים הגבולות והוא מופשט, מקום 'עמוק' נתון בתחתיות ארץ ובתוככי החיים. במקרא הביטוי 'מעמקים' מופיע במשמעות של מקום מים[4], וניתן לראות בו דימוי לצלילה אל תהומות נפשו של המשורר. 'קראתיך' - בלשון עבר. הוא כבר קרא, וכעת הוא מצפה לתוצאות, לשמיעת ה' בקולו[5]. "אֲ-דֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי" - לאחר ההקדמה המתארת את המעמד, מתוארות מילות הפנייה אל ה'. ככלל, 'שמיעה בקול' קיימת במצב בו אדם שומע בקולו של מי שהוא גדול ממנו[6]. קריאת המשורר לא-לוהים לשמוע בקולו אינה מובנת מאליה, והיא מהווה ביטוי למצוקה בה הוא נתון[7].

"תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי" - בצלע הראשונה הבקשה הייתה לשמיעה בקולו. כעת, המשורר מעט נפתח, והוא מדבר על עמדה רוחנית - אוזניים קשובות, לא על תוצאה. בניגוד ל'שמיעה בקול' הראשונה, כאן השמיעה היא 'לקול' - רכה יותר. גם המעבר ל'קול תחנונים', כמוהו כמעבר מעמדה של הכרח, לעמדה רגשית.

"אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד" -  לאחר שביקש מא-לוהים לבוא אליו, הוא עונה לשאלה סמויה - וכי ראוי אני שא-לוהים ייעתר לבקשותיי? 'אם תבוא לחשבון עוונות' הוא אומר, 'אזי - מי יעמוד?' טענה זו נשענת על כמה הנחות יסוד: אכן בכוחם של העוונות לעכב, אבל אם כך ינהג א-לוהים עם בריותיו - 'מי יעמוד'? שהרי 'עוונות' הם נחלת כלל בני האדם. ועדיין מרחפת לה השאלה - שמא באמת אי אפשר לעמוד? אך מתבקשת היא הנחת יסוד נוספת, נסתרת: אם אף אחד לא יוכל לעמוד לפני ה', אזי - מהי תכליתו של העולם? וכי ה' ברא את העולם בכדי להרחיק ממנו את בני האדם? וכי בראו בכדי להחריבו?

"כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" - ברשותך ובידך היא הסליחה, ולעובדה זו ישנה תכלית - למען תיוצר עמדה של יראה כלפיך. מהו ההיגיון בכך? והרי ההיגיון הפשוט הוא הפוך: יכולת המחילה הנתונה בידי ה' מייצרת עמדה של קשר ושל אהבה! אכן פעולת המחילה מכילה קירבה ואהבה, יחד עם זאת עצם קיומה כמי שנתונה בידי ה', מייצרת עמדה נוספת כלפיו: ללא מחילה, האדם החוטא היה אחוז בחטאו, ונופל, ללא תקנה. החטא היה מנתק אותו מריבונו של עולם, מן העמידה לפניו, מן השמים ומעולם שהוא גבוה ממנו. אמור מעתה - עצם קיומה של סליחה הנתונה ביד ה', מזמנת את האדם אל העמידה לפני ה' וממילא אל היראה מפניו. ומכיוון נוסף: המפתחות לסליחה המצויות בידי ה', מצביעות על קיומו של משפט ועל עמדתו של הקב"ה כשופט. מעמד זה הוא מעמד של יראה, גם כאשר מתקיימת בו סליחה.

 

מעמדת שידור לעמדת קליטה

"קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" - כעת האדם מקווה ומייחל לדבר ה'. עמדה הפוכה ביחס לנקודת המוצא, בה הוא קרא לה' שישמע בקולו. מה גרם לו לעבור מתביעה שה' ישמע בקולו - לעמדה של תקווה לשמוע את דבר ה'? קשה שלא להבחין בעולמו שנפתח אל מה שמעבר לו, או - בעמדת ה'שידור' שהפכה לעמדת 'קליטה'. ומה גרם לכך? דומה שעצם הדיבור על המצוקה, תנועת הנפש שליוותה את הפנייה אל ה' והאמונה שהקב"ה מאזין לתפילתו, שחררו את נפשו מן המצר בו היה נתון[8].

"נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" - נפשי מחכה לקב"ה יותר מששומרי הבקר מחכים לבקר. שומרי הבקר הם אנשים המייחלים לבקר, להתבהרות השמה קץ למתח בו היו נתונים בחשכת הלילה בעת מילוי תפקידם. בדומה להם, נפשו של המשורר מייחלת לה' - לאור שבמפגש עמו, השם קץ לחשכה שבנפשו. בחשכת הלילה חייו לא היו מוגנים, ומנגד - אור וביטחון הם מנת חלקו באור יום[9]. "שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" - בשלב שני חוזר המשורר ומציין את פעולתם כמי ששומרים לבקר, ובכך מייצר תנועה של התמדה, בציפייה חוזרת ונשנית לאור הבקר[10].

"יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" - המשורר לא נעצר בתקווה האישית של מי שנפשו מקווה אל ה', והוא יוצא בקריאה אל ישראל לייחל אל ה'. פער גדול שורר בין המצוקה האישית בה היה נתון בפתח המזמור, לבין הקריאה היוצאת מפיו אל ישראל כקולקטיב (לשון יחיד) לייחל אל ה'. בראשונה – הנושא היה הצלה אישית, באחרונה – ייעודו של עם. הראשונה באה בעקבות מצוקה גדולה, האחרונה באה בעקבות התקווה אל ה', הייחול אל דברו, ועד געגועיו של שומר המצפה לאורו של הבקר. בהתאם, תכולתם של החסד והפדות ("כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת") הוא הקשר החי הנרקם בין א-לוהים לבין בניו.

ברוח דומה ממשיך המשורר, וחותם את דבריו: "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו". בניגוד לבקשתו הראשונה להתעלם מן העוונות ('אם עוונות תשמור יה'), כעת הוא מציף ומזכיר את דבר קיומם. קודם לכן הנושא היה - ההיחלצות מן המצוקה, וכל עיסוק באלו הסיט מן העיקר. כעת, העמדה היא של קשר והדדיות, ובהתאם - לא תיתכן בנייה משמעותית המתעלמת מן המעיב על הקשר - העוונות. תיאור ישראל כמי שנתונים תחת משא העוונות מניח את האצבע על המפריד, ובהתאמה, המענה הוא - פדיונם והשבתם אל מקומם הראוי, אל מרחב הקשר והדדיות שבין ישראל לבין אביהם שבשמים.

סוף דבר

בפתח לימודנו שאלנו: מהו טיבה של ההתרחשות הרוחנית שבמזמור? בדרכנו נודענו למרחב בו נתון המשורר, ולשני הקטבים המצויים בו - ראשית ואחרית. "ה' שמעה בקולי" הוא פותח, ובדיבור נוכח, חי וברור הוא פונה אל ה'. מנגד, באחרית - א-לוהים  נסתר הפודה את ישראל - ובכללו את המשורר. ובתווך - נע המשורר בצעד ועוד צעד, אוחז בתעצומות הנפש מן הראשית, אך מרחיב את חוג מבטו - מעטר אותו בפרספקטיבה חדשה - בינו לבין עמו, בינו לבין א-להיו.

 

[1] תופעה זו שבמהלכה ניתן לצפות אל עבר מרחב ההתרחשות, ולזהות את התנועה המתקיימת בו, היא תופעה הקיימת בכלל ספרי המקרא, והיא שכיחה בספר תהלים (ראה על כך במאמרי "'התרחשות במרחב' - עיון והקשבה בפרשת ציצית אתר הר עציון). מעברים מעין המצויים בפרק זה קיימים ברבים ממזמורי תהלים בווריאציות שונות. דוגמאות: בפרקים כ"ג, נ"ז - ביחס לה', קכ"ב ביחס לירושלים, קכ"ח ביחס לאדם ועוד.

[2] הבחירה לראות בארבעת הפסוקים הראשונים יחידה אחת, מושתתת על העובדה שבכולן המשורר פונה אל ה' בגוף נוכח. אמנם, בהיבט של התוכן - קיים פער בין השניים הראשונים, בהם התיאור הוא לעצם הפנייה, בשונה מן השניים הנוספים שבהם הסבר ותמיכה לפנייה הראשונה. ועדיין - אין שינוי בעמדות בשניים הנוספים, בניגוד לשלבים הבאים שבכל יחידה המשורר יתייצב בעמדה רוחנית שונה. 

[3]  ביטוי המופיע כפתיחה ל 15 מזמורים בתהלים (ממזמור ק"כ ועד מזמור קל"ד). ר' סעדיה גאון בפירושו לתהלים רואה במילה 'מעלות' ציון לשירה בטון גבוה. יש שפירשו כי המילה מעלות מרמזת על זהותם של אומרי המזמור, הקשורים לעלייה, לדוגמה - שבי ציון שעלו לארץ ישראל מבבל בפתיחת מזמור קכו: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן", או עולי הרגל שהיו עולים לירושלים בשלושה רגלים, בפתיחת מזמור קכב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ". הבנה מוצעת: מזמורים אלו מכילים תהליך שבו עליה משלב לשלב.

באופן סמלי, המשנה קושרת את 15 המדרגות שהיו בין עזרת נשים לעזרת ישראל ואת מעמד הנגינה שהיה מתקיים בהם - לשירי המעלות שבספר תהלים: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות  ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר  ואומרים שירה" (משנה סוכה ה', ד). מקור זה יש בו בכדי לאשש את הטענה הרואה בהם תהליך של טיפוס משלב לשלב וממדרגה למדרגה.

[4] "עֵת נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים בְּמַעֲמַקֵּי מָיִם מַעֲרָבֵךְ וְכָל קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ נָפָלוּ" (יחזקאל פרק כז  לד); "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (תהילים פרק ס"ט ג).

[5] אילו השיוך היה בהווה, הוא היה מגלם עמדה רכה יותר, של מי שקורא כעת, ומצפה בסבלנות להצלחת פועלו. כעת, לאחר שהוא כבר קרא, הציפייה ממוקדת בשלב הבא - בהיענות א-לוהים אליה.

[6] כך בדבריה של רבקה אל יעקב: "וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ" (בראשית כ"ז, ח), ושוב בדבריה כ"ז, יג; מג;  כך היא גם השמיעה בקול ה': "כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ה' מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (דברים ח', כ). כך גם מפציר יתרו חותן משה בחתנו: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ", בבקשו ממנו לסמוך עליו, אפילו אם לא יזדהה לגמרי עם עמדתו. משה אכן נשמע אל יתרו, אך בשונה מציפיתו, הוא מתואר כמי ששומע לקולו ("וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" - שמות י"ח, כ"ד), בסוג של הדדיות שאינה מבטלת את שיקול הדעת שהיה למשה. 'שמיעה בקול' לא צפויה, נמצאת בספר ששמואל, בעקבות בקשת העם משמואל להמליך להם מלך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח', ז). ה' מורה לשמואל לשמוע בקול העם לכל אשר יאמרו אליו. הוראה גורפת זו למנהיג לשמוע בקול העם, כמוה כרמיזה לשמואל שהוא אינו יורד לעומק משמעות בקשת העם (ומעין הוראת ה' לאברהם: "וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע" (בראשית כ"א, יב).

[7] דוגמא לשמיעת ה' בקול איש: "וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי: וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֪דֶר לַֽה' וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם: וַיִּשְׁמַ֨ע ה' בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה" (במדבר כ"א, ב-ג). ישראל נקלעים למצב שבו הכנעני לוקח מהם שבי, וה' שומע בקולם. המחשה לעובדה ששמיעת ה' בקול איש היא אינה דבר המובן מאליו, נמצאת במקור הבא: יהושע פונה אל ה' בעיצומה של מלחמת מלכי הדרום - לעיני ישראל: "אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽה' בְּי֗וֹם תֵּ֤ת ה' אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר׀ לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן" (יהושע י', יב). ה' נענה ליהושע, אך ליישום נילווה התיאור הבא: "וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ ה’ בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י ה' נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל" (יהושע י', יד). ציונה של העובדה שגם לאחריו לא היה, עשויה להתפרש כמעין הודעה של הקב"ה לבני אדם, שבפעם הבאה שמישהו ינסה לגזור כיהושע על תנועת השמש והירח, הדבר לא יצלח בידו.

[8] נקודת המוצא היא שהמצוקה בה נתון המשורר בתחילת המזמור היא עמדתו בעת שהוא משורר את המזמור. בהתאם, במזמור משתקף התהליך הרוחני העובר עליו בהשראת תפילתו. קיימת אפשרות אחרת, על פיה המשורר משחזר תהליך מן העבר, כשבפועל הוא כבר נתון בשלב האחרון - בעקבות שיאו של התהליך. על פי אפשרות זו, המצוקה הנאמרת בתחילת המזמור איננה מצוקה קיומית שהוא נתון בה כעת, אלא שחזור של עמדה נפשית מן העבר. בנוסף, לא תנועות הנפש המשתקפות מן המזמור הן שמניעות את התהליך, שהרי התהליך התרחש בטרם נוצר המזמור.  לטעמנו, הפרשנות השנייה, מעמעמת את מידת האותנטיות של מזמור כמי שמביע התרחשות המתחוללת בהווה בנפשו של המשורר.

[9] הרב אלחנן סמאט במאמרו "ממעמקים קראתיך" - מזמור ק"ל (אתר הר עציון), שואל  - מדוע לא השתמש משורר המזמור בדימוי לאדם העמל ביום ומצפה לערב? בתשובתו הוא מאפיין את הדומה - בין עמדת המשורר, לבין עמדת שומר הלילה: בעת ציפייתו לה' נתון המשורר בקושי נפשי ובחוסר בטחון, כאותם שומרי לילה; ה' הוא בבחינת 'נסתר' בעבורו, והוא נתון בסוג של 'חשיכה'; ציפייתו לה' מלווה במתח ובספירת הרגעים עד לסיומה של השמירה; הופעת ה' ודברו הם בבחינת זריחת השמש לאחר לילה חשוך; המתפלל היה רוצה להאמין כי הופעת ה' ודאית כשם שזריחת השמש לאחר הלילה היא וודאית. אל אלו ניתן להוסיף את העובדה הבאה: עובד היום מצפה אל המנוחה האישית שלו מן העמל. שומר הלילה לעומת זאת תפקידו הוא לאפשר לחיים להתקיים בבטחה בזמן שהם מאוימים, עד לעת שבה הוסר האיום. במובן זה התהליך שהוא עובר משולב בתהליך העובר על כלל המציאות - במעבר מלילה ליום. השתלבות זו מתאימה לעמדת ההתכללות אליה נחשף המשורר, והיא מהווה את ליבה של ההתרחשות במזמור זה.  

[10]  ניתן לפרש את ה'שומרים לבקר' כפועל בשני המופעים, וניתן לפרש את הראשון כשם עצם - ציון לאנשים, ואת השני כציון נוסף לפעולתם - כפי שהובא בהערה הקודמת, וכך פירש גם י' בלאו (מובא בדעת מקרא בהערה 7).