הדפסה
מעגל השנה - עשרת ימי תשובה

שני פנים לתשובה

(מאמר זה נכתב כאשר פרשיות נצבים-וילך היו מחוברות)
הפרשיות אותן אנו קוראים השבת, הינן הפרשיות שבאופן קבוע מסיימות את מעגל השנה. או ניצבים הינה האחרונה ווילך נקראת בשבת שובה, או ששניהן מחוברות כמו השנה.
וכאשר אנו מתבוננים בפרשיות אלו , אנו יכולים לראות שעניינם העיקרי של שתי הפרשיות הוא עניין התשובה לא רק באופן אישי, אלא ביחס להתפתחותה של ההסתוריה בעולם.
ואולם כאשר אנו מתבוננים בשתי פרשיות תשובה אלו, כפי שהינה מובאת בפרשת ניצבים וכפי שהינה מובאת בפרשת וילך, רואים אנו שני פנים שאינם דומים האחד למשנהו. בעוד בפרשת ניצבים מופיע הנושא של ההכרח של התשובה; זאת שהתשובה בא תבא על כל פנים ללא קשר לפעילות האדם; בפרשת וילך מופיע הקושי של התשובה במציאות הכללית הלאומית שתגרום לסופו של דבר להסתר פנים "והסתרתי פני מהם" ולמדרגה אף קשה יותר של הסתר בתוך הסתר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
ואכן בהבנת שני צדדים אלו של ההסתר, נוכל גם להבין מדוע השוני בין שתי פרשיות תשובה אלו.
בעוד ענינו של ההסתר הראשון הינו הבנת מהותה של ההשגחה בהסתוריה, זאת בבחינת "רבות מחשבות בלב איש", כלומר האדם הוא זה הפועל במציאות בבחירתו החפשית והוא עושה זאת מטעמיו ומרצונו האישי. ואולם "עצת ד' היא תקום", כלומר, הקב'ה דרך מעשיו החפשיים של האדם, הטובים והטובים פחות, מנהג את העולם אל עבר הצלחתו של העולם למילוי ייעודו.
לעומת זאת ענינו של ההסתר השני, הינו לסופו של דבר, להכריח את עם שיראל להחליט בחופש מוחלט על משמעות ייעודו. כלומר, במצב של הסתר גמור, בה ההשגחה אינה מורגשת כלל, במצב שבו היות שהאדם רצה לראות את המציאות "בלא אלקיו בקרבו", אזי מראה ההשגחה לאדם, הן הפרטי והן בבחינת הכלל, איך סובב העולם.
כך שני פני התשובה המובאים בשתי הפרשיות. בפרשת נצבים מובלטת העובדה כי לאחר כל התלאות, שלב אחר שלב, "ושבת עד ד' אלוקיך ושמעת בקולו וגו' ושב ד' אלוקיך את שבותך וגו' והביאך ד' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה וגו' כי תשוב אל ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך: כי המצוה הזאת . . . לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא . . . כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
ואכן, אם התשובה לא יכולה שלא לבא, הקושי הוא בוידוי החייב ללוות את התשובה. הסתר הפנים המלווה את תהליך התשובה, במה שאנו מתקשים להכיר במהות שובנו לארצנו, להודות כי עצם הגלות הוא זנות אחרי אלהי נכר הארץ, דהיינו התנכרות לארצנו ואף כי אנו תולים את המצב בחוסר השגחה "על כי אין אלקי בקרבי", נובע הדבר מחוסר מעש מצידנו. ולכן בא הסתר בתוך הסתר, כמובא בפרשת וילך, עד כי לבסוף תעיד השירה הידועה כי לא תשכח מפי זרע ישראל ודם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.
ואשר על כן מובא לאחר מכן, בהמשך פרשת וילך, עניינה של מצוות הקהל, המתקיימת בסופה של שנת השמיטה. שהרי במצוה זו מתקיים המפגש המכריע בין הפרט והכלל; בין היחיד מישראל לעמו בכללותו: גברים, נשים וטף ובמעמד זה מעיד כל אחד על קישורו למשפחתו, לעמו ולארצו.