הדפסה
מעגל השנה - סוכות

שמחה וששון בחג הסוכות

קראתי קטע בתקופת מלחמת יום הכיפורים ב"שם משמואל" – חסידות למדנית מבית מדרש סוכטשוב: (הקטע מופיע משום מה תחת הכותרת של "יום הכיפורים" עמ' קלט): כדרכו מביא הש"מ קטע מהמקורות הקדומים (מדרש או גמרא) והפעם זו גמרא (סוכה מח:) הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, (שני מינים- כופרים, האחד שמו: ששון, והשני:שמחה , מתווכחים ביניהם מי עדיף?) אמר ליה ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (ישעיהו לה) ששון ושמחה ישיגו וגו'. אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (אסתר ח) שמחה וששון ליהודים. רש"י: דכתיב שמחה וששון - אקדים קרא לשמחה קמיה ששון. (כל אחד מביא פסוק ששמו מוקדם כדי להוכיח  שהוא עדיף מחברו...) אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא, דכתיב (ישעיהו נה) כי בשמחה תצאו. (שמחה יהפוך לכרוז). אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא, דכתיב ושאבתם מים בששון. (לכלי שימלאו בו מים...) רש"י: חד יומא שבקוך - יפקיעוך מן השמים. פרוונקא - רץ לרוץ לפניו. בשמחה תצאו - שהוא יראה הדרכים ויעבור מעברות המים כל אחד מביא פסוק המתייחס לחברו, בנימה שלילית- שמחה יהפוך לכרוז, וששון לכלי... הגמרא ממשיכה באותו ענין, בסיפור דומה: אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון. אמר ליה: אי הוה כתיב לששון - כדקאמרת, השתא דכתיב בששון - משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא, ומלינן ביה מיא. המין ששמו ששון טוען כי לעתיד לבוא עם ישראל ישאבו מים עבורו וישרתוהו. תשובת רבי אבהו היא כי לא נאמר "לששון" –עבורו, אלא "בששון", והכוונה היא , שישתמשו בו בתור צינור למילוי מים... רש"י: משכא דההוא גברא משוינן לה גודא - נוד, וחבירו במסכת שבת (קלח, א): הגוד והמשמרת. ה"שם משמואל" מביא את המהרש"א המסביר כי בדרך היתול אמר מין לחברו, ותמה:"כי תורתנו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי היתולים, ובוודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן" ומביא בשם אביו:"דהמין סבר כי תכלית האדם להיות שש ושמח, והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית..."ובדרך זו מסביר את הגמרא:"דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום...ממאמר הכתוב: שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב- והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם..." שמחה באה לאדם בתכנון, מתוך הכנה  וללא הפתעה, ואילו ששון מגיע ללא הכנה - בפתאומיות. שני המינים רואים בשמחה ובהנאה את תכלית החיים, ובלשונו של הש"מ:"הפילוסופים פקרו במצוות מעשיות. באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מידות טובות, ובשיטתם הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש (כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש) או ששון הבא פתאום,  כי באשר בא פתאם נרגשת הנפש יותר, ומביא פסוק: ששון ושמחה ישיגו-שהקדים את הששון, והיינו שעל ידי הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אחר כך גם לשמחה בישוב הדעת. ושמחה מביא פסוק:שמחה וששון ליהודים- שעל ידי השמחה בהדרגה ויישוב הדעת שנתעצם בנפש,תבוא אחר כך גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע מכוחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה בהתלהבות, אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש"ובאמת ,בכל אחד יש יתרון וחסרון, להם רמז, ומדגיש בהמשך:"ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו: ששון הבא פתאום-יש בו רגש יותר מאילו היה בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בן לילה היה ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבלאינה כל כך ברגש חזק, ועל כן הובאו דבריהם בש"ס". ששון זו שמחה פתאומית ללא הכנה , כאדם המוצא מציאה ובבת אחת שמח. ההתרגשות גדולה, אך גם נעלמת ונשכחת במהירות. שמחה באה לאחר הכנה ולכן היא נשארת לאורך זמן. אך כאמור, אלו דעות המינים הרואים בשמחה עיקר ותכלית, ולכן החלק החשוב בסוגיא זו  הוא דווקא בסוף- בדבריו של רבי אבהו למין-"אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם, שזה תכלית האדם- בא רבי אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר, רק כמו נאד לשאוב בו מים, ואם יהיה לאיש נאד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא. כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ותלך לאבדון, ולא יועילו לה השמחה והששון שהיו לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת- את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" ובכאן נתחבר לשמחת חג הסוכות ולמגילת קהלת הנקראת בזה החג :  מצוות שמחה זה עיקר ויסוד ביהדות. הנה קראנו לא מזמן בקללות בפרשת "כי תבא"-תחת אשר לא עבדת ...בשמחה. מצוות ללא שמחה אין בהם ערך כיון שנראה שהאדם עושה ככפוי ועומד, ולא מתוך התחברות למצוות. אך מצד שני, גם אין לראות בשמחה את התכלית והעיקר כשיטת המינים. זה בעצם חלק מתמצית ספר קהלת. שלמה בחן את השמחה ומי כמוהו יש לו סיבה לשמוח, אך בכל זאת מסקנתו היא כי "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" וזאת צריך לזכור ולדעת דווקא בעת השמחה.

נכתב ע"י הרב שמואל ברינבויים