הדפסה
מעגל השנה - סוכות

חנייה ראשונה בסוכות

תמונת פספורט שמעון  חנייה ראשונה בסוכות

מתי והיכן ישבו ישראל בסוכות?

 

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג).

בפסוקים אלו מצווים ישראל על הישיבה בסוכה. ייעודה של הישיבה: 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. באילו סוכות מדובר? מהו המועד או ההקשר בו ישבו ישראל בסוכות? יש המצביעים על סוכות בהן ישבו ישראל בשנות הנדודים במדבר[1]. קשה להלום זיהוי זה בפשוטו של מקרא, מכיוון שאין ולו פסוק אחד המתאר ישיבה בסוכות במהלך נדודי המדבר. מנגד - ישנם פסוקים רבים המתארים את העם כמי שיושב באוהלים, החל מן השנה הראשונה ועד ערב הכניסה לארץ[2]. תמוה לחשוב על אירוע שאינו חשוב דיו כדי להזכירו בכתוב, ומאידך נוסד בעקבותיו מועד חשוב כל כך כחג הסוכות.

נראה שהתיאור "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מקפל בתוכו סיפור אחר. 'תוך כדי הוצאתכם מארץ מצרים, הושבתי אתכם בסוכות, אומר הקב"ה, וכעת זהו הזמן להתמקד בישיבה זו. מילים אלו מזמינות את הלומד אל פסוקי ספר שמות, אל תיאורי היציאה ממצרים, לזהות לצִדם התרחשות נוספת, משמעותית דיה כדי לייסד בעבורה מועד ורגל - אחד משלושת הרגלים.

בשורות הבאות נפתח את הפסוקים בספר שמות, ונבקש להבין מה בדיוק היה שם.

 

חנייה ראשונה

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות י"ב, ל"ח). בפסוק זה חוברות זו לזו שתי התרחשויות. היציאה ממצרים, ולצידה - החנייה הראשונה. ממצרים גורשו בני ישראל, ומיד הם נעצרים בסוכות, לאפות ולאכול את המצות[3]. האם היו בחנייה זו סוכות? מסתבר שכן. אך מתבקש הוא לקשור את שם המקום 'סוכות' אל הסוכות שהיו מצויות בו[4]. עוד מסתבר, שהימצאותן היא שכיוונה את העם אל המקום עוד בטרם הגיעם אליו (כך עולה מן הייחוס - "וַיִּסְעוּ סֻכֹּתָה")[5]. כאמור, כך עולה גם מפסוקי ספר ויקרא: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המדברים על הישיבה בסוכה כמי שהתקיימה תוך כדי היציאה ממצרים, וכמו מצביעים בכך על הסוכות בהם ישבו בעת חנייתם הראשונה[6]. מדוע ישיבה או חנייה בסוכות היא סיבה לייסודו של חג? במה חשיבותו של האירוע?

כפי שצוין, מועד הישיבה בסוכות הוא במקום חנייתם הראשונה. קודם לכן הם יצאו בחיפזון, ולא יכלו להתמהמה, והנה כעת הם נחים: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (י"ב, ל"ז; ל"ט). העם מתמהמה, והמנוחה בה הוא נתון עשויה לזמן אותו לעמדה נפשית ורוחנית חדשה. למעשה, שלוש התרחשויות מתחוללות בעת חנייתם בסוכות, ובשורות הבאות נבקש לזהות את טיבן, כמו גם את עמדת העם המשתקפת מבין שלושתן.

עמדה חדשה של העם

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:         
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות י"ב, ל"ז-מ"ב).

בפסוקים אלו מתואר מסע העם לסוכות, ומיד לאחר מכן פותח הכתוב בסקירה. הסקירה מתאימה למצב בו הם נתונים - בחנייה, המזמן סוג של סיכום ביניים, והיוודעות לתמונת המצב מן ההווה ומן העבר. בהתאם – מדברים על מספרים וגם מתייחסים לשאלה - 'מי ומי ההולכים?'. התשובה היא: בני ישראל, גם ערב רב העולה עמם, וגם צאן ובקר ומקנה. המחנה על תכולתו מתפנה כעת לאפות מצות, שהרי ממצרים הם גורשו ועד כה לא יכלו להתמהמה. המקרא אינו מסתפק בכך, והסקירה ממשיכה בתנועה לאחור: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בכך ניתנת תשובה לשאלה 'כמה שנים היה העם במצרים'? עצם היום בו הם נתונים, הופך גם הוא להיות נושא - היום שהוא מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה מקבל כעת משמעות היסטורית, וחשיבותו היא לה' ולישראל גם יחד: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". כל אלה מייצרים תודעה ופרספקטיבה חדשה ביחס למקום וביחס לעמדה בה הם נתונים.

כך בשלב הסקירה, הראשוני. בשלב שני, פונה ה' אל משה ואהרון בדברים:

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ: וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ: תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ: בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ: כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ: וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֘ לַה֒' הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ: תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם: וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא ה֜' אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם: פ

בפסוקים אלו מצווה ה' את משה ואהרן על חקת הפסח: "זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ"- בן נכר לא יאכל את קרבן הפסח, כמוהו העבד שלא נימול, תושב שכיר וערל. במובן הפשוט פרשייה זו מתייחסת אל העתיד - אל פסח דורות, שהרי העם נתון כעת בחנייה בסוכות - בט"ו בניסן, לאחר שכבר סיים לאכול את הפסח[7]. והנה, בעקבות החנייה בסוכות, פונה הקב"ה ומזמן את העם לעמדה חדשה נוכח הקרבן שכבר אכלוהו: ישנם אנשים (תושב ושכיר), וישנה עמדה רוחנית (ערֵלות), שמי שנתון בהם לא יאכל את קרבן הפסח[8]. לא מובנים מאליהם הם ציוויי הבדלה אלה, שהרי עד כה היו נתונים במצרים בקרבה ובשייכות אל בן הנכר ואל הערל. בשונה מן הציווי הראשון למשה על קרבן הפסח (בתחילת פרק י"ב) המתמקד בהלכותיו, כעת הנושא הוא – האדם הראוי לאוכלו. מעבר זה אל המפגש עם הזהות ואל העמדה הפנימית המאפשרת את אכילת הקרבן היא חידוש שבא לעולם בעת חנייתם בסוכות[9].

עוד מצטווה העם: "בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ" - קרבן הפסח נאכל 'בבית אחד' - במערכת חיים אחת, מחוברת, בפנים ולא בחוץ, בשלימות וללא עצם שבורה. מיקוד פנימי זה לא נאמר לעם בעת שהיו נתונים במצרים, והוא מהווה ביטוי נוסף, נאות לנושא העומד על הפרק - ההבשלה הפנימית אליה נחשף העם בעת חנייתו בסוכות.

פרספקטיבה יוצרת

צלע שלישית בחניית הסוכות היא המשמעותית מבין כולם. בניגוד לצלע הראשונה והשנייה בהן נחשף  העם לפרספקטיבה חדשה ביחס למציאות או ביחס לזהות האדם בקרבן הפסח, כעת הפרספקטיבה החדשה מזמנת את משה ואת העם לעמדת יצירה, שקודם לכן לא התוודעו אליה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג, א'-ב'). הקב"ה מצווה את משה לקדש כל בכור באדם ובבהמה, ובעקבות הציווי פונה משה אל העם (שם ג-טז). אילו נשאל לומד - 'מה עשוי להיות תוכן דבריו אל העם?' מסתבר שתשובתו הייתה מעין זו: ה' ציווה את משה לקדש כל בכור, ומצופה שמשה יעביר את המסר כמות שהוא אל העם. אמנם, הבכורות נזכרים בדברי משה, אלא שבשונה מן המצופה נאומו מכיל רכיבים רבים נוספים. הנאום נפתח בזיכרון יציאת מצרים: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם, שם), ובהמשכו מדבר משה על חמץ ועל מצה, על הגדה לבן ועל אות וזיכרון על היד ובין העיניים. רק בתום 'מסע ארוך' הוא שב אל הדיבור הא-להי במקורו, ומצווה על הבכורות. הציווי ארוך מן המקור, ואף שונה ממנו במידה רבה: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, י"ב-ט"ז). פער ניכר קיים בין הציווי הא-לוהי במקור, לבין ציווי משה אל העם: ה' דיבר על קידוש בכורות שאינו מותנה בדבר, משה מדבר על קידוש בכורות לאחר הכניסה אל הארץ. ה' דיבר על קידוש, ואילו משה מדבר על העברה ופדיון. ה' דיבר על בהמה באופן כללי, ואילו משה מבחין בין בהמה טהורה לבין חמור.

פער זה הוא דוגמה לתחום המהווה את אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום שכתוב שה' מצווה, ולצד הדיבור מופיע תיאור של מימוש הצו או מסירתו על ידי נביא - קיים ביניהם פער מהותי, משמעותי. כשאין פער, אין למקרא צורך לחזור ולתאר את הסיפור כפי שהיה. די לומר את הציווי, ולאחריו - "ויעש כן" או "ויאמר כן אל העם". חזרה פירושה הזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו. מבט זה על נאום משה יכול לשמש כקצה חוט להבנת ההבדל הקיים בין דיבור היוצא מפי הגבורה, לבין דיבור המשויך אל משה. הראשון מגלם מבט גבוה, ממרומים, ואילו באחרון משוקע העיבוד של משה - נקודת מבט אנושית המזמנת את דבר ה' אל מחוזות החיים ועומקיהם. פער זה הוא מעין הפער שיתקיים לימים בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. ציווי א-לוהי המכיל אמירה גבוהה, ראשונית, נטולת הקשר, ולצידו פינוי מקום לאדם, ולימים - לחכמי תורה שבעל פה לרקום את רקמות החיים.  

ובחזרה לציווי על הבכורות - מה בין הבכור עליו מצווה א-להים לבין הבכור בתפישת משה? א-להים מצווה לקדש כל בכור באדם ובבהמה, כי 'לי הוא'. אביו של הבכור אינו מהווה נושא, מידת שיוכו אל הקודש אינה מוגדרת, וגם אחיו אינן נזכרים. והנה בא משה מייצר הקשרים וחושף את עומקיו של הציווי: בדבריו הוא פונה אל האב הפודה את בנו (וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ...") והוא גם פונה אל בעליה של הבהמה ("וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ"); תחת פעולה של קידוש, הוא מדבר על מעבר מרשות לרשות, וגם על פדיון - המשיב את הבכור אל חיק המציאות; בניגוד להתמקדות הראשונה בבכור כשלעצמו, הפרספקטיבה בדברי משה מתייחסת אל כלל הבנים: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה". הווה אומר: לא עילוי אישי של הבכור הוא הנושא, כי אם עילוייה של המשפחה כולה, אליה שב הבכור בפדיונו והיא המשמשת מושא להתרחשות כולה. שיוכם של כל אלו אל התקופה שלאחר הכניסה אל הארץ, מוסיף ממדים והקשרי עומק נוספים למצווה זו[10].

כאמור, בשלוש התרחשויות מביא הכתוב לידי ביטוי את העמדה הפנימית החדשה של העם. לאחר ה'מפץ הגדול', ובעקבות העצירה בה מתמהמהים ומתבוננים במתרחש, באה אל תוך עולמם תנועת נפש חדשה. תנועה המכילה עמדה פנימית, והיא מזמנת את דבר ה' אל מחוזות החיים. עמדה זו היא חידוש ביחס ל"קוצר הרוח" בו היו נתונים בעבדות במצרים וביחס ל"חיפזון" בו היו נתונים בשטף היציאה. לשם השוואה, המבנה שבמהלכו א-לוהים אומר אמירה גולמית למשה, ומשה מציע אותה בתכולתה הרחבה בפני העם, אינו קיים קודם לכן[11]. מבנה זה הוא חידוש שמשה והעם נחשפו אליו כעת - עם היציאה ממצרים, ובעקבות הפרספקטיבה החדשה אליה הם נודעו.

 

בחזרה אל הציווי בספר ויקרא

כעת ניתן לחזור אל פסוקי ספר ויקרא, ולזהות בהם פנים חדשות: 'בסכות תשבו שבעת ימים" מצווה התורה, ומעניקה לישיבה משמעות: 'למען לְמַעַן יֵדְעוּ דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. זו לצד זו מתוארות שתי פעולות: הישיבה בסוכה, וההקשר בו היא התקיימה - בעת היציאה ממצרים. הקשר זה, מצביע על יחסי גומלין המתקיימים בין השתיים, ומעין היחס שבין 'ויסעו' לבין 'ויחנו'. יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא-לוהי שלווה ביד חזקה אותות ומופתים, ואילו הישיבה בסוכות מגלמת את מקום החנייה - בה ישבו, נחו, אכלו וחשו את עצמם. שתי הפעולות מיוחסות לקב"ה: "הוֹשַׁבְתִּי", "בְּהוֹצִיאִי", אך בכל אחת מהן השיוך הוא אחר: היציאה ממצרים אופיינה בנוכחות מועצמת של א-לוהים, ואילו הישיבה בסוכה התאפיינה באיפשור ובפינוי מקום לתהליכים האנושיים שהתקיימו בה[12]. לימים שתי העמדות מוצאות את ביטוין בשני חגים שונים. חג הפסח/המצות כמי שמנציח את היציאה ממצרים - "בְּהוֹצִיאִי", וחג הסוכות כמי שמגלם את התנועה הנוספת הנלווית אל היציאה - "הוֹשַׁבְתִּי", בעצירה, ובהפנמה האוצרים בתוכם את הסיפור הפנימי, התודעתי, הנחגג בחג זה[13].

 

מה בין פסח לבין סוכות?

חג הפסח נחגג בתאריך היציאה ממצרים, ובו קיימת התייחסות למועד הקרבת הפסח, לחצות הלילה וליציאה למחרת היום ממצרים. באירועים היסטוריים אלו הופיע הקב"ה בידו החזקה, והם מונצחים לדורות עולם. חג הסוכות לעומת זאת אינו מציין 'אירוע' היסטורי. עיתויו בחודש השביעי - תחת החודש הראשון בו ישבו בסוכות - מרחיק את הזיכרון הטקסי וההיסטורי, ומזמן את האדם להתמקד בתהליכים פנימיים[14].. דומה ששתיקת התורה בפסוקי ספר שמות מלתאר באופן מפורש את הישיבה בסוכות - מצטרפת גם היא למגמה זו[15].

פערים נוספים בין שני החגים: בניגוד לפעולת האכילה בפסח, בסוכות האדם אינו נתבע לאיזו פעולה. המצווה היא בעצם הישיבה בסוכה ובשהייה בה - כער או כישן. עובדה זו היא ביטוי נאמן לטיבו של האירוע המקורי: שהיית העם בסוכות, והעמדה הפנימית אליה הם נחשפו. ולדורות: ייבנו ישראל סוכות - ובהן תתחולל אינטראקציה בין האדם לבין המרחב בו הוא נתון - בחסותה של השכינה[16].

מיוחד הוא הביטוי: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" המדבר על ידיעה, הבנה פנימית, לא על זיכרון לאשר אירע. הדרך בה תתקיים הידיעה: בישיבה במרחב המוגן, הבית הארעי, בו תתחולל אינטראקציה בין אדם לבין הבית או המרחב בו הוא נתון. כך, ב'צאת השנה' או בחג האסיף, בתקופה המגלמת במובנים שונים את סיכום השנה, יעצור האדם, ישהה ויתבונן בהתרחשויות השנה שהייתה, במערכת החיים בה הוא נתון, ובמקומה של השכינה ב

 

[1] ראה לדוגמא בדברי הרשב"ם: "למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבן עזרא: "כי בסכות - שהיו עושים אחר שעברו ים סוף סוכות ואף כי במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה וכן מנהג כל המחנות. והנה גם זה המועד זכר ליציאת מצרים".

[2] לדוגמה בסיפור המן: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" (שמות ט"ז, ט"ז), דרך התיאור לאחר חטא העגל "וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות ל"ג, ח'), ועד התיאור בספר יהושע של העם הניצב בעבר הירדן כשהוא עומד לחצות אותו ולהיכנס אל הארץ "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם" (יהושע ג', י"ד) וכן במקומות רבים נוספים.

[3] כעת הם אופים את הבצק שנשאו אותו עמם ממצרים: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (שמות י"ב, ל"ט).

[4] בדומה לשם המקום 'סוכות' בספר בראשית, המשקף את העובדה שהיו קיימות בו סוכות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית ל"ג, י"ז). דימוי נרחב לסוכות יעקב עשוי לזהות את הסוכות כמי שנבנו על ידי העם בעת חנייתם. אפשרות נוספת היא לומר שהיו הסוכות נתונות מכבר במקום זה.

[5] מעין ההבדל שבין הליכה 'אל הבית' וכנגד הליכה 'הביתה', או - הליכה 'אל ירושלים', וכנגד הליכה 'ירושלימה'. בשני האחרונים הה"א מציינת מגמה. ה'בית' ו'ירושלים' הם מבוקש שאליו מכוון ההולך כבר מראשית דרכו.

[6] אם נקבל את דבר הימצאותן של סוכות במקום, אזי קריאתו על שמן כמוה כהצבעה על חשיבותן. החשיבות יכולה להיות קודמת לאירוע הנוכחי, והיא יכולה להיות בעקבותיו ובהקשר למצווה שנקבעה לדורות. לצד החשיבות בקריאת השם, אין להתעלם משתי עובדות: 1. הכתוב אינו מזכיר במפורש את דבר הימצאותן של סוכות במקום. 2. לא נזכרת חנייה מפורשת במקום, בשונה לדוגמא מן החנייה השנייה: "וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר" (שמות י"ג, כ). בפרק 'מה בין פסח לבין סוכות' ננסה להבין מדוע.

[7]  העם הצטווה קודם לכן שלא להותיר מן הפסח לבוקרו של יום ט"ו: "וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ" (שמות י"ב, י).

[8] ברוח זו מפרש התנא רבי שמעון בן חלפתא את הפסוקים: "זאת חוקת הפסח, אמר רבי שמעון בן חלפתא כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקדוש ברוך הוא למשה הזהר לישראל על מצות הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו וגו'. כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות רבה וילנא פרשת בא פרשה י"ט, ה). רבי שמעון בן חלפתא מזהה את דחיית הערל מקרבן הפסח כמי שנאמרה לעם לאחר שיצאו ממצרים - בחנייה בסוכות. העם על פי תפישתו כבר היה מהולים, אבל העבדים והבנים לא, ובהתאם הציווי נסוב עליהם ("כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף"). היישום הנזכר בחיתומה על הפרשייה: "וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ" מתפרש כמעמד שבו מלו את בניהם ואת עבדיהם - והכשירו אותם לאכול את הפסח לקראת השנים הבאות.

[9] חכמים רבים בתורה שבעל פה שייכו הלכות אלו לפסח מצרים ולפסח דורות גם יחד. לדעתם, ציווי זה נאמר לעם כחלק מן ההכנות לקרבן הפסח. כך בהמשכו של המדרש בשמות רבה (הובא בהערה הקודמת), מובאות שתי עמדות נוספות: “ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם בטלו המילה במצרים, חוץ משבטו של לוי שנאמר (דברים לג) 'וללוי אמר תומיך ואוריך', למה? 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים', והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היה להם זכות. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם” (שמות רבה שם). בניגוד לרבי שמעון בן חלפתא הסבור שהעם בכללו היה נימול, ורק הבנים והעבדים לא (וממילא בעת קרבן הפסח רוב העם היה נימול), 'רבותינו' סבורים שהעם בכללו לא היה נימול, להוציא שבט לוי. לדעתם, המילה היא תנאי גם בפסח מצרים, ובהתאם - פרשייה זו נאמרה להם כחלק מן ההכנה לקרבן הפסח. עמדה שלישית "יש אומרים" מוצגת במדרש, והיא מהווה סוג של עמדת ביניים. לדעתם הציווי הדוחה ערל מן הקרבן נאמר לעם אחרי שכבר הקריבו את הפסח, ולפני שאכלוהו. ברקע - רבים "לא היו מקבלים עליהם למול", ובהתאם לעמדתם הרוחנית הרופפת לא נצטוו עדיין על המילה. לאחר שכבר הקריבוהו, נתאווה ליבם אליו - "והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום". "נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך... היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין. שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו''. מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' חיי בדם פסח, חיי בדם מילה" (שמות רבה שם). עמדה שלישית זו נותנת פשר לאיחורו של הציווי, ולעובדה שלא סונף אל הציווי הראשון על קרבן הפסח. אילו הייתה הקרבת הפסח תלויה מתחילה במילה, לא היו מקריבים את הקרבן. למעשה הקריבוהו בערלותם, ואכלוהו לאחר שנימולו. המילה על פי זה היא עמדה רוחנית, שבשלב הראשון העם לא היה עדיין בשל להצטוות עליה.

יש להעיר, שגם על פי עמדות אלה, שיוכו המקראי של הציווי אל מקום חנייתם בסוכות, מזמן קשר ומשמעות בין ישיבתם בסוכות לבין בואה של תובנה זו לעולם.

[10] להרחבת דברים ביחס לפער שבין הדיבור הא-לוהי, לבין התהליך המתואר בדברי משה, ראה מאמרי "מה בין רעמסס לבין סוכות?" לפרשת בא, בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) שליד ישיבת הר עציון.

[11] התופעה בה הקב"ה מדבר אל משה, ומשה מתאים את הדברים אל העם, כבר קיימת קודם לכן, אלא שהיא שונה במהותה מן המודל המוצע כעת. נמחיש: בפרק י"ב מצטווה משה על קרבן הפסח (שמות י"ד, א-יד), ולאחר מכן הוא קורא לכל זקני ישראל ומצווה אותם על הפסח (שם כא-כח). בין שתי הפרשיות קיים פער,  אלא שמהותו היא הפוכה מן הפער המתקיים בעת חנייתם בסוכות. בסוכות הציווי הא-לוהי הוא קצר ודיבור משה אל העם הוא ארוך. בשונה מכך - בדיבור הראשון על קרבן הפסח - הדיבור הא-לוהי הוא ארוך, ולצידו דיבור קצר של משה אל העם. בהתאם, הציווי הא-לוהי הראשון הוא רב משמעי, בניגוד לדברי משה המשמשים כמעין הוראות מעשיות אל העם. הביטויים לכך: הציווי הא-לוהי מייחס לפסח משמעות של קרבן (בקיומו של גיל לשה, באיסור נותר ובדרך צלייתו). לעומת זאת, הציווי אל העם מתמקד בפסיחה ובהצלה ולא במשמעותו כקרבן.

[12] שאלה מתבקשת: מדוע משויכת ההושבה אל הקב"ה - "בסוכות הושבתי את בני ישראל", שהרי מהותה הוא התהליך האנושי המתקיים בעם בעת המנוחה והחנייה? כמה נקודות ציון בדרך אל התשובה: 1. בניגוד לסיפור יציאת מצרים בספר שמות, שבו נוכחות ה' גבוהה במהלך האירועים, הישיבה בסוכות אינה משויכת אל הקב"ה בחומש זה. 2. בהתאם, בספר שמות קיים ציווי א-לוהי מפורט על חג הפסח וחג המצות, ולא קיים ציווי מקביל על הישיבה בסוכה. 3. שתיקה כפולה זו מעידה על כך שמנקודת מבט של ספר שמות הישיבה בסוכות עדיין לא נתפשת כמצווה וכסיבה לחג ולמועד.
4. התייחסות אל הישיבה בסוכה כאל מצווה התחדשה בספר ויקרא. בהתאם בחומש זה ההושבה משויכת אל הקב"ה. ללא שיוך זה היה האירוע נשאר באנושיותו ולא מקבל צביון של מצווה. 5. השיוך בספר ויקרא הוא ביטוי נאמן לנקודת המבט המייחדת את הספר ועל פיה - המציאות כולה נתונה ברשותו של הקב"ה ולא ברשותו של האדם. ראה על כך במאמרי "בפתחו של ספר ויקרא" - בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) שליד ישיבת הר עציון. 6. הלשון "הושבתי" משקפת נקודת מבט של ספר ויקרא, והיא אינה משמשת כתיאור פיזי של המציאות. תיאור שכזה מצוי בספר שמות. הרכבה של שתי נקודות המבט, משווה ללשון "הושבתי" שבספר ויקרא משמעות מופשטת, כמי שאיפשרה לתהליך המתואר בספר שמות להתקיים.

[13]  בפסוק מתוארת תחילה הישיבה בסוכות, ורק במעגל שני היציאה ממצרים. הסיבה: הנושא הוא חג הסוכות, ובהתאם היציאה ממצרים מתוארת כהקשר וכרקע לציווי לשבת בסוכה.

[14] ביטוי נאה לפער שבין שני החגים: ר' יהודה הנשיא עורך את משניות מסכת פסחים במבנה כרונולוגי (ראשיתה ב'ערבי פסחים' וסופה בתיאור כרונולוגי של ליל הסדר). מבנה זה תואם לפרשייה בשמות י"ב, המתארת את המצוות בימים אלו - שלב אחרי שלב. חג הסוכות לעומתו מזמין לעמדה פנימית, ובמובן זה גם הפסוקים וגם המשניות ערוכים במבנה מושגי, רעיוני ולא כרונולוגי.

[15] העמעום הוא כפול: לא מפורשת הידיעה שהיו במקום זה סוכות, ויותר מכך - התיאור הוא "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" ללא תיאורה של חנייה מפורשת. לשם השוואה - במקום החנייה העוקבת באיתם מתוארת חנייתם: "וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר" (שם י"ג, כ).

[16] חסות השכינה היא נושא התופש מקום נרחב בדברי החכמים בתורה שבעל פה, ופחות בתורה שבכתב. בהתאם, העיסוק בו במאמר זה (שהמוקד בו הוא פסוקי המקרא) אינו נרחב.