הדפסה
מעגל השנה - שבועות

מגילת בועז

במאמר זה נבקש לחשוף מאבק המתחולל מתחת לפני השטח של המגילה, ומוכרע בשלוש מערכות. אין מדובר במאבק אלים בין כוח חיובי וכוח שלילי, אלא ב"מחלוקת שהיא לשם שמים", ובהכרעתו של איש גיבור אחד - בועז

מגילת רות, הנקראת בחג השבועות, שוֹבה את לב הקורא בפסטורליות שלה. היטיב לבטא זאת המשורר יצחק שלֵו בשירו:

...וכמו איש לא עוּנה אז בארץ ואיש לא שפך דמי אחיו

וקין, אחאב ואיוב - לא היו מעולם.

וכמו נח התנך הגדול מעמל נביאיו ומלכיו

ואל שדה הלחמי כמו ירד לראות איך יקצרון, ואיך

בעז מוליד את עובד ועובד את ישי וישי את דוד

(רות, בתוך הספר: אוחזת ענף שקד)

ואכן, חריגה היא המגילה בכך שאין בה 'דרמה'. מלבד מחלון וכליון שמתו בחטאם אין במגילה דמויות שליליות; אפילו ערפה שפנתה עורף והגואל שסירב לגאול - נהגו על פי הגיון בריא, ואינם מוצגים באור שלילי. אירועי המגילה מתנהלים על מי מנוחות, עד כדי כך שר' זעירא אומר: "המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה). כמעט ניתן לומר: "מגילת העולם הבא".

במאמר זה נבקש לחשוף מאבק המתחולל מתחת לפני השטח של המגילה, ומוכרע בשלוש מערכות. אין מדובר במאבק אלים בין כוח חיובי וכוח שלילי, אלא ב"מחלוקת שהיא לשם שמים", ובהכרעתו של איש גיבור אחד - בועז.

"ואנכי נכריה"

חז'ל, ובעקבותיהם פרשני המגילה לדורותיהם, הציבו את המגילה אל מול הציווי המפורש בספר דברים:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

(דברים כג, ד-ז)

נחרצותו של הציווי, על כל הדגשותיו, אינה מותירה מקום נרחב לפרשנויות. ואכן, לקראת סוף המגילה, כאשר מבהיר בועז לגואל כי גאולת הקרקע כוללת גם את נשיאת רות לאשה, הוא עונה בצורה נחרצת: "לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי", כשהחשש הוא מפני "פגימת" המשפחה והנחלה בנישואים אסורים. עוד לפני כן, כבר במפגש הראשון בין בועז ורות, מספר לו נערו על רות: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב". בועז אינו נרתע, אלא להיפך, ניגש אל רות, מבטיח לה תמיכה לאורך כל תקופת הקציר, ואף מזמין אותה לסעודת הקוצרים. מענין כי בועז מציע לרות לשתות מים, וצובט לה לחם, אותם המאכלים שאבות אבותיה לא הגישו לעם ישראל. מעשיו של בועז מפתיעים גם את רות: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה".

מעשיו של בועז אינם מובנים מאליהם, ואינם עולים בקנה אחד עם הציווי "לא תדרש שלומם וטובתם". אך כיוון שהציווי הוא אמורפי, ניתן להשתמש בנימוק שנותן בועז למעשיו: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו". בועז רואה את החסד שבמעשיו כפועל יוצא של מעשי החסד וההקרבה של רות.

"חי ה' שכבי עד הבוקר"

תקופת הקציר הסתיימה, ולא ניכר שינוי משמעותי במעמדן של רות ונעמי. האחרונה מחליטה לעשות מעשה, ו'לכפות' על בועז את גאולתה של רות. רבים כתבו על הדמיון בין סיפור זה למעשה תמר ויהודה, שעיקרו בייבום הנוצר בסיטואציה אינטימית ובנסיבות מפתיעות: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". בועז מתעשת במהירות, נענה לדרישתה, ומבטיח לגאול אותה אם רק יתאפשר הדבר. לכאורה, בזאת נגמר הענין, וכמו תמר בזמנה, יכולה רות לחזור לביתה כשבידה הבטחה להמשך הקשר. אלא שכאן מגיעה הנחיה מפתיעה של בועז המלווה בשבועה: "לִינִי הַלַּיְלָה... חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר". אף שדיני ייחוד טרם הוגדרו בתקופה זו, ברור שאין זה מעשה תקין, והראיה מופיעה בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן". והנה, בועז משביע את רות לבל תעז לשוב לביתה, לא בשביל להמשיך את פגישתם האינטימית (המדרש מרחיב את היריעה על מאבקי בועז עם יצרו במהלך הלילה), אלא כדי למנוע ממנה להלך לבדה בלילה. בפעם השניה במגילה, רואה בועז את המציאות בעינים אנושיות ורגישות, אף במחיר כבודו האישי ואל נוכח 'ההלכה היבשה'.

"אנכי אגאל"

המוטיב החוזר במעשיו של בועז מגיע לשיאו ביום המחרת, בטקס שהוא יוזם בשער העיר. על אף סירובו המנומק, ואולי גם המתריס, של הגואל הקרוב, בועז בוחר לגאול את רות המואביה. גם כאן, ובאופן בולט יותר מבדוגמאות הקודמות, ברור לבועז שבמעשיו הוא פועל נגד הציווי מספר דברים - "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". הוא נושא את רות לאשה, לא מפני שהוא מעדיף את רצונותיו האישיים על צו ה', אלא דווקא מתוך מודעות והזדהות עמוקה עם היותו של ה' גומל חסדים. בועז דורש שיתקיים הפסוק "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהילים ל"ג) על שני חלקיו, שהמשפט ההלכתי והחסד יתחברו. החסד ששופע מאישיותה של רות, הרחוק כרחוק מזרח ממערב מהנבזיות של אבות אבותיה, שסירבו לסייע לעם זר סובב מדבריות, אינו יכול להיתקל בחומת הלכה אדישה. הוא מכריע את ההלכה המקובלת, ויוצר הלכה חדשה, שלבשה אחר כך חליפה של דרשה פורמאלית - "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות ע"ו:).

לא באתי לדון בשאלת המוסר האישי אל מול הצו האלוהי, ואף לא ביחס בין פרטי החוק לרוח החוק, כי אם בהשתנות האפשרית של החוק בעקבות מפגש עם סיפורים אישיים ואנושיים. כבר במקרא מחדשים האנשים הטמאים את פסח שני, ובנות צלפחד מגדירות מחדש את דיני ירושה, וכאן, בעוצמה גדולה הרבה יותר, בועז משנה דין קיים, וקובע מסמרות בקשר שבין התורה והחסד, ובין ישראל לעמים.
מתוך אתר ישיבת ההסדר "בית ועד לתורה" עתניאל. / ר´ חובב יחיאלי