הדפסה
מעגל השנה - שבועות

לקראת שבועות ופ' נשא

רעיון של הרב עמיאל זצ"ל:

במסכת סנהדרין (צח:) ישנה מחלוקת קצת מוזרה בין גדולי האמוראים:
אמר רב: לא אברי עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר: למשה.
האמוראים עוסקים בשאלה המוזרה–בשביל מי נברא העולם" ומה כוונתם? לא שכולנו מיותרים, אלא השאלה היא- מי היא הדמות החשובה ביותר שקמה לעם שממנה ניתן ללמוד ואותה יש לחקות. רב בוחר בדוד המלך, ומדוע? מסביר רש"י במקום:
אלא לדוד - בזכות דוד שהיה עתיד לומר כמה שירות ותושבחות.
דוד הוא משורר, מחבר ספר תהלים וכידוע שירה פורצת מליבו של האדם,ורב מתלהב מדמותו. ואין זה פלא, כיון שגם רב עצמו היה משורר וחיבר תפילות רבות- למשל: ברכת החודש שאנו אומרים ב"שבת מברכין"- רב חיברה (ברכות טז:) , חלק מתפילת מוסף בראש השנה: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון...- גם היא מופיעה כתפילה שחבר רב (ירושלמי ראש השנה,פ"א ה"ג), תפילה על הגשמים (תענית ו:),הודאה לציבור במודים (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ח), ויש אומרים גם תפילת "ומפני חטאינו" ועוד. ברור, שמשורר כמותו-איש הרגש יבחר בדמותו של דוד המשורר שחיבר את ספר תהלים.         
ומדוע שמואל מעדיף דווקא את משה רבנו? מסביר רש"י:
למשה - בשביל משה שהיה עתיד לקבל את התורה.
שמואל היה  טיפוס שונה : הוא היה חכם גדול,ואביו חינכו בכל תחומי המדע- בקי באסטרונומיה :הגמרא בברכות נח: מביאה-"ואמר שמואל: נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי  נהרדעא"-
שמואל הכיר את מסלולי הכוכבים כשבילי שכונתו בנהרדעא. הוא הכין לוחות שנה לשישים שנה על פי שכלו (חולין צח:). הוא גם היה מומחה ברפואה והמציא מישחת עיניים בשם "קילורין דמר שמואל". הוא ,כמובן, גם אחד מחכמי התלמוד הגדולים. גדלותו היתה בראשו ובשכלו-איש השכל. אין פלא ששמואל מתלהב דווקא מדמותו של משה מביא התורה.
במהלך ההיסטוריה הארוכה של עמנו, היו תקופות בהן לימוד התורה היה עיקר, ועבודת הרגש נדחקה לקרן זוית. כך היה לקראת סוף ימי בית ראשון בימי מלכותו של חזקיה.כידוע, אביו היה אחז המלך שהרבה לעבוד עבודה זרה , וחזקיה עשה מהפך תורני, וכפי שהגמרא מספרת בסנהדרין צד:

(ישעיהו י') והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך וחבל על מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה...

 אמנם חזקיה נוקט בשיטה כפייתית, אך תוצאותיה מבורכות.כולם בקיאים בסתרי התורה,ולימוד זה הוא שהציל את העם מחרב סנחריב. מסתבר שלא היה דור כדורו שהיה בקי כל כך בתורה , ובכל זאת התנ"ך יוצא בביקורת נוקבת כלפיו. בדברי הימים ב (פרק לב) מתואר המצור הקשה על ירושלים. סנחריב משתמש בלוחמה פסיכולוגית ומנסה להפחיד את העם:

יח) וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית עַל עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר:
(יט) וַיְדַבְּרוּ אֶל אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלִָם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם: ס

המצב קשה ביותר ומה שנותר לאנשי יהודה ובראשם ישעיה הנביא הוא לזעוק השמימה:

(כ) וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם: פ

ואכן הקב'ה נענה , והמצור הוסר, אך צרה חדשה באה על חזקיה-מחלה קשה:

(כא) וַיִּשְׁלַח יְקֹוָק מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ...
(כב) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק אֶת יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִיַּד כֹּל וַיְנַהֲלֵם מִסָּבִיב:...
 (כד) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמֶר לוֹ וּמוֹפֵת נָתַן לוֹ:

והנה לפנינו הפסוק הקשה ביחס לחזקיה:

(כה) וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:

ומדוע הקצף ועל מה חרון האף הגדול? אומר המדרש ב"שיר השירים רבה",חלק ד:

כי גבה לבו, את חמי (אתה רואה) חזקיה מלך וצדיק ואת אמרת כי גבה לבו? אלא גבה לבו מלומר שירה. אתא ישעיה לגביהון דחזקיהו וסיעתו אמר להון (ישעיה י"ב) זמרו ה'...

ישעיה הנביא דורש מחזקיה להפסיק את הלימוד ולהודות לה' על התשועה הגדולה שעשה. התלמידים כה שקועים בלימודם שלא יודעים כלל מה נעשה בחוץ, והנביא מספר להם על הנס הגדול:

 אמרון ליה למה? (שם /ישעיהו י"ב/) כי גאות עשה,   אמרון ליה: כבר מודעת זאת בכל הארץ...
 
מהי תשובתם של התלמידים? "כבר מודעת זאת בכל הארץ"-  שמעתי פעם, כמדומני מהרב קרול זצ"ל הסבר לענין- התלמידים טוענים כי אכן יש לפרסם את ניסיו של ה' כדי להודיע גדולתו של הבורא. אך זאת ל עוד הניסים היו מקומיים, למשל: קריעת ים סוף, או קריעת הירדן, שהרי רק הנוכחים שם זכו לראות ויש לפרסם זאת ברבים. אך לאחר הנס בימי יהושע- "שמש בגבעון דום" כשיהושע עצר את מהלך השמש, הרי שנס זה נראה בכל העולם כולו, גם בעברו השני של כדור הארץ. מודעת זאת בכל הארץ, ואין צורך יותר להודיע ניסיו של ה' ברבים. ומדוע לא צדקו התלמידים? כיון שנס לא נמדד לפי כמות הצופים אלא לפי המשמעות ההיסטורית שלו- אמנם כל העולם כולו חזה בנס יהושע, אך נס זה לא חולל שנוי בעולם, יהושע סיים את מלחמתו עוד באותו יום ולא נזקק לימי מלחמה נוספים. אך דווקא נס זה, שבו קומץ יהודים לומדי תורה בירושלים, מכריעים את צבא סנחריב העצום לא מלחמה, זהו נס בעל משמעות היסטורית אדירה, ואם כל העולם היה יודע זאת ספק אם מישהו היה מעז שוב לקום על עם ישראל. ובכך שלא אמרו שירה הנס לא התפרסם והאויבים ממשיכים לנסות עד היום הזה להכריענו. הנה אפילו המן הרשע, היה בטוח שיש לו סיכוי "אלקיהם של אלו זקן הוא" – בית המקדש הרי נחרב ומכך הבין המן שכבר תש כוחו של ה'.
אך לחזקיה עצמו תשובה שונה לחלוטין לכך שאין צורך בשירה:

א"ר אבא בר כהנא אמר חזקיהו: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה ...

  מהי תשובתו של חזקיה? הלא אני וכל העם עוסקים  בתורה, האם ראוי להפסיק את הלימוד בכדי להודות לה' כפי שמבקש ישעיה הנביא? הלא ערך הלימוד גדול בהרבה משירה סתמית, את הפסטיבלים יעשו אלו שלא לומדים...ועל כך היה קצף גדול. יש לעבוד את ה' לא רק בלימוד התורה אלא גם בתפילת הודיה הפורצת מן הלב . לחוסר שירה זו היו גם השלכות מרחיקות לכת. הן הגמרא בסנהדרין דורשת את הפסוק בישעיה בו כתובה המילה "למרבה" במ"ם סופית- (צד.):

(ישעיהו ט') למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? (שהרי המילה כתובה: לםרבה) ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח? לכך נסתתם.

המשיח לא הגיע בתקופתו בגלל שלא שר. עצם הרצון להביא את המשיח מעיד על גדלות הדור, אך המשיח לא בא, כיוון שמשיח מבטא שלמות ואי אפשר לעבוד את ה' בשכל ובלימוד תורה בלבד. לעתים גם עבודת הרגש חשובה, ובלעדיה אין שלימות.

הארכנו רבות בענין , אך כדאי לדעת שבסוף ימי בית שני היה מצב הפוך-
בתקופת רבן יוחנן בן זכאי, היה בית מקדש, אך הוא ביקש מהמפקד הרומאי שצר על ירושלים:
"תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו:). היה צורך בחיזוק לימוד התורה ולכן ביקש את יבנה, אף שבכך וויתר על בית המקדש. ואכן רבי עקיבא התפלא על החלטתו זו, וקרא עליו את הפסוק: משיב חכמים אחור...
ומסביר הרב עמיאל זצ"ל:

בית המקדש שהיו שם כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, שנגנו שם בנבל וכנור, שמי שלא ראה בנין זה לא ראה בנין נאה מימיו, בית מקדש זה חזק בלב כל רואה את ההרגשה של היהדות, את ההתלהבות של רוממות א-ל , אבל לעומת זאת הביאה יבנה לכל העם כולו את ידיעת היהדות, ומשם יצאה תורה ואורה בכל תפוצות ישראל, ושם הונחה אבן הפנה לתורה שבעל פה, וממנה ישקו העדרים עד היום הזה.
הגמרא בברכות (כח:) מספרת על רגעיו האחרונים של רבן יוחנן בן זכאי:
ובשעת פטירתו אמר להם: פנו את הכלים והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא" מדוע דווקא מזכיר זאת? כי חזקיה כמעט הביא את המשיח, הוא היה הקרוב ביותר והכל בזכות לימוד התורה, וכך מלמד את תלמידיו שאף הם יחזקו את לימוד התורה.

החסידות הביאה לעולם את יהדות הרגש וכנגדה תנועת המתנגדים ובראשם הגר"א מווילנא חיזקו בעיקר את לימוד התורה. הנה הגרש"ז בעל התניא מבאר את מאמר הגמרא בברכות(ה.)-
"לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע" –כי העיקר הוא בההרגזה כי היצר הטוב גופא כיון שאדם מתרגל בו, והרגל נעשה טבע, הוא גופא נהפך למין יצר הרע"
המלחמה היא גם ביצר הטוב לבל ייכנס לשיגרה: החשש הוא שהמצוות והתפילה יתקיימו ללא מחשבה וכוונה, ולכן צריך "להרגיז"-לא לתת מנוחה , שיהיה בכך חידוש. הוא שמבקש דוד המלך (מזמור כ"ז):
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"- בתחילה מבקש לישב בבית ה' כל ימי חייו, אך אחר כך מסתפק בביקור בלבד? והבאור החסידי לענין- אמנם מבקש לשבת כל ימי חייו בבית ה', אך אז יאבד את ההתרגשות הראשונית, ולכן מבקש שהרגשתו תהיה,  שבכל יום ויום ירגיש כאילו זהו הביקור הראשון.
ר' חיים מוואלוז'ין תלמידו המובהק של הגר"א מזהיר כנגד התפישה החסידית (,נפש החיים",חלק ד):

לזאת הזהר בנפשך מאד, שלא ישיאך יצרך לאמר-שכל עיקר תורה ומצוה המה דווקא כשהם בכוונה עצומה ובדביקות אמיתית...וכל כך תהא מחשבתך טהורה בהכנת המצווה עד שיעבור זמן המצווה..."
מרוב העיסוק בהכנות ובכוונות עובר זמן המצווה ...

הרמב"ם מגדולי המחשבה היהודית הדגיש מאד את חשיבות לימוד התורה.בדבריו למשל ב"מורה נבוכים" חלק ג פרק נ"א:

להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם...
הדרך להתקרב אל ה' רק דרך החכמה והלימוד, ומי שינסה להגיע אל ה' רק מתוך אמונה וללא לימוד, לא יוכל להתקרב לבית ה'-

 אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים, ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי...

לעומתו ,רבי יהודה הלוי , שהיה גם משורר, בספרו "הכוזרי" מסביר כי החכם היהודי שונה מהפילוסוף בהרגשת היהדות שבו: (מאמר ד,סימן י"ג):

יג. אמר החבר: רחוק מה שיש בין בעל התורה ובין הפילוסוף, כי בעל התורה מבקש האלהים לתועלות גדולות, זולת תועלת ידיעתו אותו, והפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו על אמתתו...

ומה הקשר המיוחד לחג שבועות?
ראינו כי משה רבנו מייצג את היהדות השכלית, בעוד דוד המלך את היהדות הרגשית. לאורך ההיסטוריה לא היה שילוב בין השתיים, וכפי שכותב הרב עמיאל:

כל זמן שלא התמזגה התורה של חזקיהו עם השירה של ישעיה, ההתלהבות החסידית עם דרכי הלימוד של ה"מתנגדים", הנה עדיין המ"ם שב-למרבה המשרה , סתומה ולא פתוחה, ועדיין מידת הדין מקטרגת לפני הקב'ה ומשיח בן דוד עדיין רוכב על החמור והחמור משרך דרכו, ולא נראו עקבותיו עד היום הזה"

והנה בחג השבועות אנו קוראים את מתן תורה כשמביא התורה הוא משה והוא ה"מככב" בפרשה זו. אך אנו גם קוראים את מגילת רות שהיא ספר היוחסין של דוד המלך., ומוסיף הרב עמיאל:

"ואל תאמר כי לא איברי עלמא לדוד או למשה,אך אמור: טובים השניים מן האחד, ובאמת היהדות נקנית גם בידיעה וגם בהרגשה, וביהדות יש גם תורה וגם שירה...".

ונאחל לעצמנו שאכן נצליח לשלב את הרגש והשכל בעבודת ה' ונזכה לביאת המשיח במהרה בימינו, אמן.

פרשת "נשא":

פרשת "נשא" היא הפרשה הגדולה בתורה, ואין פלא שתמיד מיד לאחר חג מתן תורה, בה מקבלים אנו את התורה מחדש , זוכים אנו לפרשה ארוכה במיוחד, בבחינת "עובר לעשייתן". הבעייה היא בכך שהפרשה נראית כאוסף של נושאים ללא קשר וסדר ביניהם. בעייה זו היא בעצם בעיית הספר כולו.

א. ספר במדבר- חומש הפקודים: מהות הספר

בכל שאר הספרים ניתן למצוא קו שדרה מרכזי בספר. חכמינו נתנו שמות לספרי התורה נוסף לשמות הידועים הבנויים על המילה הראשונה: בראשית, שמות, ויקרא וכ'. לכל ספר קל למצוא נושא מרכזי וחז'ל ביטאו זאת בשם הנוסף. למשל: "תורת כוהנים" לספר ויקרא העוסק בעיקר בענייני הכוהנים, ו"משנה תורה" לספר דברים בו ישנה חזרה של משה רבינו על התורה סמוך לפטירתו.  בספר במדבר ישנם נושאים שונים ומגוונים- אוסף מצוות: פסח שני, נזיר ,סוטה ועוד, אירועי היסטוריה רבים, וקשה לעמוד על נושא מרכזי. הנצי"ב בהקדמתו לספר עוסק בשם הקדום שניתן לספר, המופיע כבר בדברי התנאים- חומש הפקודים:

זה הספר נקרא בפי המשנה (יומא פרק ז' ועוד), ורבי חנינא בן גמליאל (סוטה דף ל"ו): חומש הפקודים, וכן כתב בעל הלכות גדולות. ונרשם בדעת רבותינו עניין שני הפקודים שבזה הספר, יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה, משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר: שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע...

הנצי"ב מסביר מדוע שם הספר מתייחס דווקא לענין המפקדים שנראה כנושא שולי יחסית לנושאים כבדים ונכבדים בספר, כפרשת המרגלים ופרשת בלעם-  הנושא המרכזי הוא חילופי המשמרות בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנס, ולכן שם הספר מתייחס לפקודים-לאנשים עצמם, ולא לתהליך של המפקדים. הוא מסתייע בדבריו במדרש שמופיע בתחילת התורה, העומד על כך שביום הבריאה הראשון נאמרה המילה "אור" חמש פעמים:

אמר רבי סימון: חמש פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשת חומשי תורה.ויאמר אלקים יהי אור- כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב'ה וברא את עולמו. ויהי אור- כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. וירא אלקים את האור כי טוב- כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. ויבדל אלקים בין האור ובין החושך- כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ...
 
פרשת חוקת היא הפרשה בא מתבצעים החילופים בין הדורות וגם ההנהגה. בה נפטרים מרים ואהרון ונגזר דינו של משה. בחלק הראשון של הספר עוסקים בדור המדבר ובחלקו השני בדור הנכנס, שכבר אינו מונהג בהנהגה הניסית אלא בהנהגה טבעית. המדרש שהובא מתאר את המעבר כהבדלה בין האור לחושך. מיהו האור ומיהו החושך? בפשטות נראה כי דור המדבר הוא החושך שהרי מתו בחטאם ונקברו במדבר, אך האם ניתן לכנות כ"חושך" דור שזכה לראות פני ה' בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני? הרב מוריאל בספרו "עיונים במקרא" מסביר כי אין הכוונה שלכל דור יש כינוי של אור או של חושך, אלא הכוונה- שדור המדבר החל באור גדול של ההתגלות האלוקית שדעך בחטאי המדבר ושקע בחשיכה, ואילו הדור הנכנס החל בבעיות ובחריקות (עליהם נקרא בפרשת חוקת) אך מתוך החושך זרח אור גדול.

ב. מבנה הפרשה על פי משנתו של הרש"ר הירש:

עד כאן עסקנו ביחס לרעיון הספר כולו. אך מה בנוגע לפרשתנו שבה אוסף הלכות? רש"ר הירש בונה מבנה מעניין  לפרשתנו ונביא אך חלק מדבריו, בעריכה משלנו. תחילת הפרשה מסיימת את ענין הפקודים, שהוא נושא הספר ,כאמור.אך מיד אחר כך בפרק ה' מופיע מצוות שילוח הטמאים:
"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש..." (ה,ב). ומבאר הרב רש"ר:
"בפרקים הקודמים נמנו ישראל כעדה וככלל ואף נקבעו מקומות חנייתם. מחנה שכינה שבו משכן התורה שהוא המרכז המשותף לכולם, ובהיקף הקרוב יחנו הלויים שנבחרו לעבוד במקדש, ובהיקף הרחוק יותר מחנה העם....
המצורע שטומאתו היא החמורה שבכל שלש דרגות הטומאה משתלח חוץ לשלש מחנות. נגעי הצרעת הם אצבע אלקים על השחתה חברתית, שהרי בא על הוצאת לשון הרע ופגיעה בזולת. לכן הוא משתלח גם מחוץ למחנה ישראל. זב וזבה קשורים לתחום הטהרה המינית- עליו להתרחק ממחנה שכינה ומחנה לוויה , אך מותר לו לשהות במחנה ישראל. העריות מסלקות את השכינה, ואי אפשר להתקרב אל הקדש ללא הטהרה המינית. טמא מת משתלח רק מחוץ למחנה שכינה. בתפיסה האלילית המות והמת מעידים על האל.הם המגלים את עוצמת האל.לכן מקריבים קרבנות אדם. אולם אמיתה של תורה אומרת: אין במוות זכרך...וטמא מת משתלח ממחנה שכינה.

בהמשך הפרשה מופיעות שלש הלכות: גזל הגר, סוטה ונזיר:

דין גזל הגר מקביל למצוות שילוח מצורע ממחנה ישראל,והוא מורה שה' שוכן בכל מקום שהעם מקיים בו מגע ומשא חברתי. שני דינים נתחדשו כאן בפרשה זו: אין אדם מביא חומש ואשם אלא אם כן התוודה על חטאו. ואם מת התובע בלא יורשים, על הנתבע להשיב את הנכס לה'-אם כיחש בו ונשבע על שקר. שני הדינים האלה הם המסקנה המעשית של קדושת מחנה ישראל- הם מורים שעיני ה' משוטטות בכל מקום שהעם מקיים בו משא ומתן. ה' שוכן בחיי החברה והוא מקדש אותם בקדושתו. שילוח מצורע ממחנה ישראל מקבל את הגשמתו הממשית בפרשת גזל הגר, שהרי פרשה זו מורה ששכינה שורה בחיים החברתיים של האומה.

פרשת סוטה מורה ששכינה שורה בין איש לאשתו בחיים המיניים של המשפחות, והיא מקבילה למצוות שילוח זב וזבה ממחנה לויה. יפה אמר הרמב"ן בפרושו- אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה...אכן פרשה זו מורה שה' שיצר את קשר הנישואין בין בני אדם, הוא העד והדיין של כל זוג בישראל ה' שם עיניו ומשגיח בייחוד על נאמנותם של בני הזוג.שילוח זב וזבה ממחנה לויה מורה שטהרה מינית היא תנאי בל יעבור לכל התעלות רוחנית אל ה', ופרשת סוטה מורה שהטהרה המינית של חיי המשפחה נתונה להשגחתו המיוחדת של ה'. שילוח זב וזבה ממחנה לויה מקבל את הגשמתו המשית בפרשת סוטה, שהרי פרשה זו מורה ששכינה שורה בין איש לאשתו בצניעות חיי המין של המשפחות.

פרשת נזיר- כדרך שנזר העוטר ראשו של מלך מרחיק מעליו את שאר כל העם, כך גם הנזר של הנזיר זהו משטר מסוים של חיים ושל שאיפות. מי שקבל אותו על עצמו מרצון יוצא מכלל בני דורו ומתעלה עליהם.הוא רואה את ייעודו ליהיות כולו קדוש לאלוקיו. שילוח טמא מת ממחנה שכינה מקבל את הגשמתו הממשית בפרשת נזיר, שהרי פרשה זו מורה ששכינה שורה בכל מקום שהיחיד שואף לקדושה רוחנית ומוסרית עם ה.'

ברכת כהנים  קשורה אף היא למהלך זה:
ברכת "יברכך" מתגשמת במחנה ישראל: הברכה האמורה מתייחסת בעיקר לאותם נכסים הטעונים שמירה גם אחרי שנתנו. יש לשמור עליהם שיתקימו בידינו ויהיו לנו לברכה באמת.

ברכת "יאר" מתגשמת תחילה במחנה לויה. להאיר הכוונה להפיץ אור על חפץ למען יראה. "נאור אתה"- ה' מתגלה על ידי גבורת הנהגתו.ה' יעניק לנו את הכשרונות הרוחניים הדרושים, כדי שנוכל לראות פני ה' שהוארו לעינינו. ה' יגלה לך את מטרות הנהגתו ואת המטרות שתושגנה על ידך.

ברכת "ישא" מתגשמת במחנה שכינה.קודם נאמרה ברכה חומרית ורוחנית , ומשמעות ברכה זו היא קרבת ה'.נזכה בה אם ניצלנו כהלכה את כל הרכוש החומרי והרוחני שניתן לנו מאת ה'. אין אנו נכספים לקרבת ה' כדי להשיג ברכה חומרית ורוחנית, אלא אנחנו מבקשים ברכה חומרית ורוחנית כדי לעשות בה את רצון ה', למען נהיה ראויים לקירבת ה'.קרבת אלקים לי טוב (תהלים עג) היא היא הטוב המוחלט.

ג. סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה: הרואה ומסקנתו

כידוע שתי פרשיות נכבדות, סמוכות בפרשתנו: פרשת סוטה ופרשת נזיר, וכבר הסביר רש"י את הקשר:
כל הרואה סוטה בקלקולה- יזיר עצמו מן היין. (עפ"י סוטה ב).

ומסביר את הענין בצורה נאה מו"ר הרב נריה זצ"ל בספרו "נר למאור":

"חייב אדם להסיק מסקנות מעשיות לעצמו מכל תופעה חיובית ושלילית שהוא רואה. כל ראייה שאין אדם לומד ממנה- לאו שמיה ראייה...דע! המעשה הפרוץ נוגע אליך. אם התאווה מתגברת בעולם, חייבים להגביר את כח ההינזרות. האשה הסוטה איננה מציאות נפרדת, היא חיה וקיימת בעולמך, בעולם שאתה נמצא בו, חי בו, ופועל בו...אילו היית במעלה גדולה יותר- לא היתה הירידה בקצוות מגיעה למה שהגיעה. לכן לעומת כל ירידה אי שם, חובת הישר באדם להתעלות ולהעלות...
ספר התורה –ספר הישר הוא...לא לפנות לכאן ולא לכאן...אולם במה דברים אמורים? כשהכל הולך למישרים. לא כן כשיש סתירות ופניות לצדדים. כל פנייה לצד אחד מחייבת פנייה לצד השני, לשם החזרת שיווי המשקל..."

בהמשך דבריו מסביר כי דבר נורא שקורה מזעזע את האדם, אך אם הדבר חוזר האדם מתרגל.
"לפני מספר שנים אירעה תאונה קטלנית שהחרידה את העולם. היתה זו תאונת הרכבות הראשונה באנגליה. העולם כולו עצר את נשימתו, ולא הפסיק מלדבר על התאונה המחרידה במשך זמן רב. עם חלוף השנים אירעו, לא עלינו, עוד תאונות רכבת, וה"עולם" התרגל לתאונות מחרידות אלו".
כך בנוגע לתאונות הדרכים רח"ל, כך בנוגע לאלימות ברחובות ולרצח חפים מפשע, כך בנוגע לאלימות כלפי ילדים וקשישים, ועוד צרות רבות שמתרבות ברחובותינו.

ד. סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה: הסמיכות בתורה והסמיכות בתושבע"פ

 ורעיון נוסף מן הפרשה שישלים דברים שהבאנו בפרשת משפטים-
הארכנו שם והסברנו על ההבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבע"פ:
תורה שבכתב מייצגת את הצד המוסרי העקרוני- מה צריך להיות, בעוד תורה שבע"פ עוסקת בצד הפרקטי-המעשי:
ראינו כי בתורה שבכתב פרשת סוטה מובילה ומביאה לפרשת נזיר. והנה בסדור התורה שבע"פ, בסידור מסכתות  המשנה אכן מסכתות אלו סמוכות אך בסדר הפוך- קודם פרשת נזיר!
פרשת סוטה מציינת את ה"סור מרע" את ההתרחקות  מהרע, ואילו פרשת נזיר בבחינת "עשה טוב"- התעלות והתקדשות. בנוהג שבעולם קודם מסירים את הרע ורק אחר כך פונים לטוב , כמאמר הפסוק: "סור מרע ועשה טוב". ואכן, כך הצגת הדברים בתורה שבכתב. אך אם האדם ינסה קודם להסיר את הרע, והרע הוא רב וקשה להתמודד מולו, שמא לא יגיע כלל לטוב, ולכן ההנהגה המעשית היא לעשות טוב ככל האפשר גם אם טרם ביערנו את הרע מתוכנו.
כך אנו משתדלים לנהוג גם עם יהודי שאינו שומר לגמרי תורה ומצוות, אך רוצה להתקרב. כך נהג הלל באותו גר שרצה להתגייר, ולא דחה אותו כשמאי. אם יתקרב במקצת יש סיכוי רב שיתקרב יותר, אך אם נדחהו על הסף, מתי וכיצד יתקרב? כך נוהגים אותם חבדניקי"ם המניחים תפילין לכל עובר אורח, ולמרות שמיד לאחר ההנחה ימשיך כנראה בדרכיו, אך בכל זאת עשה דבר טוב.
ושנזכה להרבות טוב בעולם...

חג שבועות שמח ושבת שלום

שמואל