מנהג אמירת "ויכולו השמיים"
ויכולו וכולי
מדוע בליל שבת חוזרים בציבור על "ויכולו" ומדוע יש לזה מנגינה? כמה צריכים לומר יחד ואיך כל זה קשור למנהגים לא מובנים?
אמירת "ויכלו" בתפילת ליל שבת מעלתה גדולה כדברי הגמרא. אך מה טעם החזרה בקול רם? בראשונים ובשו"ע (רס"ח ז') נזכרו שני טעמים, מצד יו"ט שחל בשבת שלא אומרים אותו בתפלת הלחש (ולא פלוג) וכדי להוציא את מי שאינו יודע. אם כך מדוע אנו שרים זאת בהתלהבות?
הפוסקים ציינו שאמירת "ויכלו" היא עדות על אמונתנו שהקב"ה ברא את העולם ולכן דנים בצורך לעמוד ב"ויכלו" ולומר אותו לפחות בשניים, מצד גדרי עדות.
אולם הט"ז (ס"ק ה') לא הסתפק בכך וכתב: "ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה, דהיינו עשרה". ואכן המשנה ברורה (ס"ק יט') מביא להלכה שנכון יותר לכתחילה לאומרה בעשרה ולא להסתפק בשניים. בביאור הלכה שם אף הגדיל לעשות וקבע שנכון יותר שיזדרז האדם בתפילת הלחש על מנת שיאמר "ויכלו" בעשרה ולא יסמוך לאומרו אחר כך בשניים.
הדברים מצביעים על מטרה עמוקה בחזרת הציבור לומר "ויכולו". רגע לפני שנתפזר מבית הכנסת איש לביתו ולסעודתו, אנו עומדים קהילה שלמה ביחד וקהילות רבות בכל אתר ואתר, ומכריזים ביחד ובחגיגיות רבה שהיסוד המאחד אותנו כקהילה וכאומה הוא האמונה הנצחית: "ויכל א-לקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה.. ויברך א-לקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית, ב') וזה מה שמדריך אותנו בכל ימות השבוע ובקדשנו את השבת.
יסוד חשוב נוסף למדנו מכך ביחס להנהגות חז"ל. גם אם הטעם נראה לפעמים רחוק או שאינו רלוונטי עוד בימינו, פעמים רבות נגלה שיש טעמים כמוסים שמצדיקים את קיום המנהג ואל לנו למהר ולהקל ראש בבואנו לבחון אם צודק להמשיך לנהוג בהם גם היום.