הדפסה
מנהגים ביהדות -

המנהג לומר פסוק הרומז לשם בסוף 'אלוקי נצור'

המנהג לומר פסוק הרומז לשם בסוף 'אלוקי נצור'

ספרו של רוזן  המנהג לומר פסוק הרומז לשם בסוף 'אלוקי נצור'

 מופיע בהלכה כי "טוב לאמר פסוק... קודם יהיו לרצון המתחיל בשמו ומסיים בשמו [1]".  יש מקור לכך [2] בדברי רש"י [3]: "מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו... שמו, התורה מצילתו מגיהינום". והטעם לכך ".. כי השם של אדם רומז על בחינת חיותו....[4]".

השל"ה הקדוש הוסיף: "...הרשעים אינן יודעים שמם בקבר ומכין אותם מכות אכזריות. ומי שאומר בחייו כל יום פסוק אחד המתחיל בתחילת אות משמו וסיים בסוף אות משמו ...היא סגולה שלא לשכוח שמו . . ויאמר אותו בשמונה עשרה קודם יהיו לרצון בסוף התפילה [5]".

אולם מהי חשיבות העניין?  מדוע שאשכח את שמי וכיצד דווקא הזכרתו ב'אלוקי נצור' תמנע זאת?  

החפץ חיים [6] מבאר שאדם שאומר על רעהו לשון הרע 'זוכה' בעוונות הנפגע.. וכשעומד בדין בעולם הבא הוא מכחיש קשר לחטא הרשום על שמו, אולם הוא שוכח את שמו, מהותו. אך עם ציטוט הפסוק "יתבונן איך להזהר מחטא הלשון כדי שלא ישונה שמו האמיתי. ... לזה יעצו לומר הפסוק אחר אלהי נצור לשוני מרע [7]".

 

  .

בתמונה: ספרו של דב רוזן, המציע פסוק לכל שם.

 

[1] כף החיים  או"ח, סו"ס קכ"ב וכן בערוך השולחן שם.

[2] כפי שמובא בשם האדר"ת, עולת ראיה א עמוד רצב.

[3] על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו,ט).

[4] ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים אות צ.  בשם זרע קודש

[5] קיצור השל"ה.  מובא שם בהערה שניה.

[6] שמירת הלשון חלק ב - הערות פרק ח

[7] שם.

מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית