הדפסה
יהדות - גמרא

שנאת השונאים סנהדרין כט

שנאת השונאים

מעשה בתלמיד חכם צעיר וחביב, שהפתיע אותי באמירה בוטה: 'אני שונא חרדים!'

  • 'מדוע!?' תהיתי.shutterstock_103225520 (2).jpg   שנאת השונאים סנהדרין כט
  • 'כי הם שונאים חלקים מעם ישראל' השיב לי ברצינות גמורה.

רבי יהודה במשנה בסנהדרין (פרק ג משנה ה) פוסל אוהב ושונא לעדות, ומגדיר שונא: "כל שלא דיבר עמו שלושה ימים באיבה". חכמים מגיבים: "לא נחשדו ישראל על כך" - "להעיד שקר משום איבה ואהבה. ודווקא בעדות פליגי, אבל בדין- מודו ליה רבנן דפסול לו לדין דכיוון דסני ליה, לא מצי להפוכי בזכותיה" (רש"י). בברייתא בגמרא (כט.) מבואר, שהתנאים דרשו זאת מן הפסוק: "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו".

שני חלקי-פסוק ללימוד לפנינו. לפי רבי יהודה אחד מטרתו לפסול דיין שונא, ואחד לפסול עד. לפי חכמים לימוד אחד לפסול דיין, ואחד לשלול הצטרפות של שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה לאותו הרכב. מכאן עולה כי שונא פסול לדון לכל הדעות לחלוטין, כדין הנלמד מפסוק.

במשנה במסכת נידה (פרק ו משנה ד) נאמר: "יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון".

הדוגמה שמוצא רבי יוחנן לכלל זה בגמרא היא: סומא באחת מעיניו, הפסול לדון לשיטת רבי מאיר. בעלי התוספות שואלים: מדוע לא הביאו דוגמה הנכונה לדעת חכמים, של שונא, שכשר להעיד ופסול לדון? על כך מצינו שלושה תירוצים:

בתוספות השיבו על כך בפשטות, שהדוגמה של שונא אינה יישום מדויק של הכלל, שהרי השונא כשר לדון לשאר אנשים. הרמב"ם (פירוש המשניות) מבאר "...שהוא עניין נעתק מהרה והוא שישוב השונא - אוהב". אולם הר"ן מסיק מכך, ששונא פסול לדון רק לכתחילה, ובדיעבד דינו דין, ועל כן אין הוא מהווה דוגמה טובה.

לכאורה, זהו הפשט בגמרא  בכתובות (קה:) : "אמר רב פפא: לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה".

גם ברמב"ם  מבוכה דומה. מחד הוא פוסק: "אסור לדיין לדון למי שהוא... שונאו, אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו" (סנהדרין כג, ו), והבית יוסף מבין, שהדין תקף בדיעבד. באמת, הרמב"ם נמנע מלומר שבדיעבד הדין בטל, כדרך שכתב בסעיף הקודם על דיין הנוטל שכר. אולם בהלכות עדות (טז, ו) הרמב"ם מביא את הכלל ממסכת נדה: "יש כשר להעיד ואינו כשר לדון", ומדגים: "האוהב והשונא והגר והמשוחרר". ואלו פסולים גם בדיעבד.

הלח"מ סבור שבאמת דעת הרמב"ם לפסול גם לאחר מעשה, ומהריק"ש מוכיח זאת מכך שנמנע מלהסביר את המשנה בנדה כמו הר"ן, שזהו התירוץ הפשוט ביותר, אם אכן הדין כשר בדיעבד.

דרך אמצעית, אותה מציעים הרא"ש בביאור היחס בין הגמרות כאן ובכתובות, והרדב"ז בביאור דברי הרמב"ם, היא לחלק בין שונא גמור, שלא דיבר עמו באיבה שלושה ימים, לבין סתם שונא. דינו של הראשון פסול אף בדיעבד, ושל השני כשר.

(כל זה מבואר בבירור הלכה לדף כט. ציון א).

במרגליות הים מובאת קושיה נוקבת של הרס"ג, בעיקר לגבי שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה:

מדוע לא  יפסלו הדיינים כמבצעים עבירה דאורייתא של "לא תשנא את אחיך בלבבך"?  ומתרץ תירוץ עצוב (המתאים למועד כתיבת דברים אלו, ח' אב). כיוון שכל אחד מדמה בנפשו שמצווה לשנוא את השני, אינו נפסל משום שנאה, משום שהעבירה מתבצעת בשוגג.

הדברים מתכתבים עם סוגיה בפסחים  (קיג:).

הגמרא שם מחפשת אימתי מתאים תיאור הכתוב: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". כיצד מותר לשנוא? מסקנת הגמרא היא שמדובר באדם שראה כעד יחידי את חברו נכשל בדבר ערווה.

מקשים על כך בעלי התוספות שם: אם מדובר בבעל בהמה עבריין, כיצד נאמר בבבא מציעא (לב   (:אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו. "מה כפיית יצר שייך כיוון דמצווה לשנאותו? ויש לומר: כיוון שהוא שונאו, גם חברו שונא אותו.. ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר".

לדעת התוספות קיים מדרון חלקלק המגיע משנאה מותרת, לשאינה כזו, עד כדי דרישה מהאדם להניח צער בעלי חיים ולסייע לבעל עבירה לטעון את חמורו! הסכנה של שנאה בהצדקה מדומה קיימת לדעת רס"ג גם בדיינים תלמידי חכמים.

בספר החינוך (רלח) מבואר שעיקר האיסור הוא שנאה בלב. ורשעים "מצווה לשנאתם, אחרי שנוכיח אותם על חטאתם כמה פעמים ולא רצו לחזור בהם".

הדברים הם פשט הפסוק (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך – הוכיח תוכיח את עמיתך". אם כן , היתר שנאה הוא רק לאחר תוכחה שלא התקבלה. מסיק הרב קוק:

"כל השנאות כולן, וקל וחומר דיניהן, הנם נאמרים רק במי שכבר ברי  לנו, שקיימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, על פי עדות רבי עקיבא (ערכין טז: לגרסת שיטה מקובצת), מי שיודע להוכיח, על כן נפל פותא בבירא" (אגרות הראיה א שה).  לא נשאר אלא לאהוב, ולו אהבת חינם.

http://meyda.education.gov.il/files/hemed/amh/t1.mp4