הדפסה
יהדות - גמרא

שותפות נידון במשפטו סנהדרין

שותפות נידון במשפטו

shutterstock_103225520 (2).jpg   שותפות נידון במשפטו סנהדרין

סח לי הרב יהושע מגנס שליט"א,  שבעבר הציק לו הרעיון של מיגו. הלוא מי מגיע לבית דין? פשוטי עם ותגרנים. לטעון עבורם שיכלו לחשוב על טענות חלופיות מתוחכמות - נראה מעט מופרך. מורנו הרב אברהם אלקנה שפירא השיב לו: 'כשזה נוגע לכסף של אדם, כל אחד נהיה בעל סברה עצום...' . הוסיף הרב מגנס: וכן נוכחתי לדעת מאז שמשתי ברבנות...

פרק חמישי בסנהדרין פותח בסדרי דיני נפשות. מצדדים בזכות הנדון, "ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות – שומעין לו, ובלבד שיש ממש בדבריו" (מ.). הגמרא איננה מתייחסת להלכה זו, אולם לגבי עד נאמר (דף לד.) שלדעת חכמים אין הוא יכול להעלות טיעונים אפילו לזכות. ריש לקיש מסביר: "משום דמחזי כנוגע בעדותו".

לכאורה הנדון עצמו בוודאי נוגע בעדותו, וקשה כיצד בסוגייתנו הוא זכאי להעלות טיעונים.

הרמ"ה סבור שזו פשוט זכות בסיסית לנידון להעלות טיעונים לזכותו. יש גם להפיס את דעתו (ר"ן לג;) שזכה למשפט צדק. הרמ"ה גם מבחין בין עד שעלול להטעות את הדיינים בהיותו נוגע בדבר, לעומת הנידון, שנגיעתו ברורה לעיני כל, והדיינים בוודאי יביאו אותה בחשבון מראש.

הרמב"ן (לב.) מדייק, שלגבי אחד מן התלמידים שמעלה טיעון נאמר שמעלין אותו ומושיבים אותו ביניהם. לגבי נידון לא נאמר כן, כי וודאי שאינו עולה למניין. אולם הרמב"ם (סנהדרין י, ח) כותב במפורש: "ועולה למניין" . מתבקשת קושיית הלח"מ: הרי אדם קרוב אצל עצמו, וכיצד יצטרף להרכב משפטי לדון עצמו?

הרש"ש מציע שנפלה טעות סופר בדברי הרמב"ם, ודבריו נאמרו באמת לגבי אחד מן התלמידים. אולם נראה שלפני הראשונים היה כתוב כפי שמופיע לפנינו.

המאירי סבור שהנאשם מצטרף להשלים רוב מזכים – רק בשלב המשא ומתן, על סמך סברת הרמ"ה, שבית-דין ידעו לקבל את דבריו בהסתייגות. בדומה לכך כתב הרמב"ם לגבי אב ובנו שנחשבים אחד (פרק יא), אלא שגם שם תמה הראב"ד: "למשא ומתן מאי מניין איכא?".

לכאורה ראיה מפורשת לדעת הרמב"ן עולה מן הירושלמי (פרק ה הלכה ה), שכותב: "והוא שנזדכה מפי עצמו – אין מושיבין אותו דיין' ומבאר בפני משה: "אלא בית דין הן שדנים על פי הזכות שלימד".  בפירוש מראה הפנים מציע לבאר על פי הרמב"ם, שמדובר בהלכה שמי שיש ממש בדבריו 'אינו יורד משם לעולם', שלגבי הנידון עצמו אין זה נכון. אולם קשה לבאר כן בדברי הירושלמי, המנסה ללמוד דין עד מנידון. יתכן, שהיה שלב בו הצביעו האם להמשיך בתהליך, מעין מקבילה ל'החלטה להגיש כתב אישום' בזמננו. אולי זו כוונת המאירי.

בסדרי קבלת דברי הנדון

הריב"ש כותב (שו"ת רלד-רלה)  שבדיני ממונות וודאי יש לשמוע את דברי הנתבע קודם לעדים, שאולי יודה, והמשך המשפט יהפוך מיותר. אולם בדיני נפשות, הודאתו אינה מעלה ואינה מורידה (בעניין זה נרחיב בהמשך), ובאותה מידה הכחשה אינה מועילה לו מול עדים ולפיכך אין צורך לשמוע דבריו מראש, אלא גם מאוחר יותר.

אולם בימינו, שאם דנים בנפשות זה מכוח רשות המלך ובגדרים שונים, יש להקדים ולשמוע את הנדון, כי הודאתו עשויה להתקבל, בוודאי בתמיכת דברי העדים, או ראיות מסייעות אחרות.

עוד הוא מוסיף, שיש לו לנאשם רשות למנות לו עורך דין, שהרי בדיני נפשות הכול מלמדים זכות (לב.) ולכן כדאי לשמוע את הנדון בתחילת הדברים, בטרם ילמד אותו המומחה טענות שקר...

טיעונים לחובה מאת הנדון

ברור שאין הנדון יכול להעלות טיעונים לחובת עצמו, שהרי אפילו הודאתו אינה מתקבלת, ש'אין אדם משים עצמו רשע'. בטעם הדבר הסביר הרמב"ם: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. .. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא" (סנהדרין יח, ו).

הרדב"ז דימה זאת באמת לאיסור התאבדות, והסביר ש"אין נפשו של אדם קניינו.. הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו". הרב שמעון שקופ סבר שהודאה מהווה ראיה חזקה מדי, ובית דין ישתכנעו יתר על המידה, ולא יוכלו לדקדק בה. טעם מודרני המשלים זאת, הביא הרב שטיינזלץ: הודאה אינה קבילה, על מנת  למנוע את סחיטתה באיומים.

נסיים בהדגמה מפחידה של תובנה זו. נדגיש, כי המקרה המצער הבא לא אירע באימפריה הרומית הקדומה או בצפון קוריאה, אלא בבריטניה 1986 למניינם.

ב1983 נמצאה גופתה של לינדה מן בת ה-15, ולא נודע מי הכה  אותה. שלוש שנים אחר כך נרצחה באופן דומה מאוד דון אשוורת, באותו גיל ובאותה סביבה. המשטרה אסרה סבל בשם ריצ'רד בקלנד, והוא הודה ברצח השני, אך לא בראשון.

השוטרים הנבוכים פנו בבקשת עזרה לאלק ג'פריס, שהייתה שמועה שהוא עובד על 'טביעת אצבעות גנטיות'. ממצאיו היו חד-משמעיים: א. הרוצח זהה בשני המקרים. ב. הוא בשום אופן אינו בקלנד.

"השוטרים היו מוצאים את טביעת האצבעות הגנטית הרבה יותר משכנעת, אילו הייתה מביאה גם להרשעת האשמים, ולא רק לזיכוי החפים מפשע. לכן... פתחה המשטרה במבצע לבדיקת דמם של 5500 גברים באזור... שום דוגמה לא התאימה. אבל פלוני שעבד במאפייה.. העיר כבדרך אגב" שחבר לעבודה טען שהמשטרה מבקשת 'להפיל עליו תיק', ובקש ממנו להיבדק במקומו.

המבקש התאים גנטית, ונשלח למאסר עולם. עד כאן סיפור לידתה של טביעת האצבעות הגנטית, ופעולתה בבית משפט (מתוך הספר המאלף 'הגנום' מאת מאט רידלי עמוד 167 ואילך).

אולם אותי מצמררת המחשבה: מה גרם לבקלנד להודות ברצח שלא ביצע?